כשהמדע יפגוש את הדת: התיאוסופיה ותורת היחסות
המדע והדת הם כמו שני חברים ההולכים בכיוונים מנוגדים אל עבר אותה נקודה על הגלובוס. המדע מתקרב אל החיים שמאחורי כל הצורות, ואנשי הדת מוצאים אותם חבויים בכל הצורות. נ.סרי ראם מחבר בקלילות בין הקצוות
דת ומדע הינם כמו שני חברים שהחליטו ללכת אל מקום שנמצא בצדו השני של העולם. האחד הולך מזרחה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי והשני הולך מערבה, אל מעבר לאוקיינוס השקט. חבר משותף, שמלווה אותם אל שדה התעופה, יגיד: "הם פונים אל כיוונים מנוגדים". אבל מי שרואה את תוכנית המסע שלהם יודע, שהם פונים אל אותו מקום ושהמסעות שלהם יהיו בערך באותו אורך.
הבה ונראה איך זה פועל. המדע בוחן צורה, דברים שאפשר בעיקר לראות ולהרגיש. הוא מנסה למצוא חוקים מעבר לצורות שהוא רואה, וממשיך להעמיק ולחפש. בסופו של דבר הוא יגיע אל היעד שלו, כשדרך הצורות שהוא חוקר ימצא את רוח החיים הכוללת הגדולה, שמבטאת את עצמה בכל הצורות. מנהיגי החשיבה המדעית יודעים זאת. אינשטיין, למשל, אמר שהוא חש "הערצה לרוח האינסופית הנעלה, שמגלה את עצמה בפרטים הקטנים ביותר שאנחנו מסוגלים להבחין בהם".
אנשי הדת, לעומת זאת, חוקרים את רוח החיים הכוללת הגדולה שמאחורי הכול, שאחדים קוראים לה אלוהים, ומלמדים אותנו איך להביא את חיינו אל מצב של הרמוניה עם אותה רוח ולהיות מאושרים. אך המנהיגים הדתיים יודעים, שככל שהם מתקדמים בלימודי הדת כך הם רואים יותר שרוח החיים של אלוהים זוהרת בכל הצורות, וש"אפילו הצורות הצנועות ביותר אוצרות בתוכן אלוהות".
תמיד היו כאלה שהגיעו להבנה של היקום דרך הצורה, כפי שעושה המדע. תמיד היו כאלה שהגיעו אליה דרך החיים, כפי שעושה הדת. התיאוסופיה מראה תוכנית כוללת. היא מראה כי דרך חקר הצורה יימצאו לבסוף החיים שבתוכה, וכי בחיפוש אחר רוח החיים הכוללת של אלוהים נמצא אותה, בסופו של דבר, בכל צורה. כפי שאמרה ה.פ. בלווצקי: "כל מקום בו יימצא אטום של חומר... יש בו חיים".
הניחו לי לנסות ולהראות לכם איך באמת מתנהלים המדע והדת אל אותה המטרה. המדע המודרני מתחיל באמת בהוגי דעות גדולים, כמו גלילאו וניוטון, שחקרו את עולם הצורות ומצאו חוקים שהסבירו מדוע הדברים התנהגו באופנים מסוימים. שניהם היו אנשים דתיים, אך ממשיכי דרכם הוקסמו יותר ויותר על ידי הצלחתם, עד שהגיעו למסקנה שאפשר להבין את כל היקום על ידי חקר עולם הצורות בלבד. זה הוליך את המדע אל תקופה של חומרנות. מעניין לראות איך הנחישות הזאת, להסביר הכול לפי בחינת החומר, הוליכה את המדע אל ההבנה שהמפתח להבנת החומר מונח במציאת החיים שמאחוריו.
ועתה, הבה ונבחן מספר מושגים של דתות מכל העולם. כל הדתות מלמדות כי החיים הכוללים של אלוהים באים לידי ביטוי כשילוש. בנצרות ההיבט הראשון של השילוש נקרא רוח הקודש, הרוח שריחפה על פני המים בבראשית. זוהי רוח החיים של אלוהים, שבאנרגיה שלה בראה את העולם הראשוני של האטומים.
זהו ההיבט האלוהי שזוהר בכל יצור, שממריץ את האטומים להפוך ליסודות ולצורות של מינרלים, צמחים, בעלי-חיים ובני אדם, ושנצלב לנצח על צלב החומר בחפשו איך לבטא את האלוהות דרך החומר. זהו העולם שאנחנו רואים ויודעים דרך חושינו. להיבט השלישי אנחנו קוראים אלוהים האב, זה שכוחו תומך ונושא בכל הבריאה, האל הכלל עולמי הגדול, הכוח החדור בכל היקום.
המדע, הלומד את עולם הצורות, החל בלימוד העולם מסביבנו שהוא השתקפות של אלוהים הבן עלי אדמות. אך בהדרגה, ככל שחסידיו היו נחושים בדעתם לדעת כל מה שיכלו על הצורות שסביבנו, הם נדחפו אל תוך שני העולמות האחרים שאינם כמו עולם החושים שלנו. כשהמדענים נכנסו אל תוך עולמות אלה הם לא נטשו את החומרנות, אבל הם מצאו כי החומר, הבסיס לחומרנות, פשוט התמוסס לאנרגיה בין ידיהם כשהם ניסו לדעת את טבעו האמיתי.
זהו הסיפור על אופן התרחשות הדברים: לפני תום המאה ה-19, המדע החומרני חיפש משוואה מתמטית פשוטה ככל האפשר. הם חיפשו את החוק המתמטי לדרך שבה גוף שחומם מקרין חום. הם לא הצליחו לפתור הבעיה זו, עד שמדען גרמני בשם מקס פלנק (Max Planck), שיער מתוך ייאוש שהקרינה יוצאת כמו אבני ברד מתוך ענן, או כקליעים מתוך מכונת ירייה - ולא בזרימה יציבה כמו מים מצינור. הנחה מוזרה זו, שהאנרגיה יוצאת בצרורות קטנים, או קְווָנטים, פתרה את הבעיה אך השאירה את המדענים נבוכים ובלתי מסוגלים להסביר.
אינשטיין, אז איש צעיר, דחה כל רעיון שנהגה קודם לכן לגבי עולם האטום והציע תחליף טוב יותר. הוא הציע שכל האנרגיה מוקרנת ביחידות קטנות, אותן כינה "פוטונים", אשר מתנהגות יותר כחלקיקים מאשר כגלים. בתיאוריה זו, חדשה מיסודה, הוא הסביר כל מיני תופעות שאי אפשר היה להסבירן לפי התיאוריה הישנה. מצד שני נשארו מצבים, הידועים כ"הפרעות" ו"תופעות השתברות", שאפשר היה להסבירם רק לפי תורת הגלים הישנה ושלגביהם התיאוריה החדשה של אינשטיין לא הציעה כל הסבר.
הפיזיקאים נדהמו: "מהו", שאלו את עצמם, "הבסיס של עולם האטומים הזה? האם הוא חלקיקים, או שהוא גלים?" לעתים פתרה ההנחה האחת את בעייתם, ולעתים האחרת. ברוח טובה לעגו לעצמם ואמרו: "אנחנו משערים שהחומר הינו גלים בימים שני, רביעי ושישי. בימים שלישי, חמישי וראשון אנחנו משערים שהוא חלקיקים". מדען אחד הציע, כי מאחר שלא הגלים ולא החלקיקים נתנו תמונה שלמה, אולי כדאי להחליט על עולם חדש ולקרוא לו עולם של "גלקיקים".
המדענים נכנסו אל עולם חדש, עולם האטום. בהיכנסם מצאו כי החומר – הבסיס של החומריות – מתמוסס בידיהם לאנרגיה. אנשי הדת היו אומרים שהם חקרו את העולם של ההיבט הראשון מתוך השילוש, של אלוהים רוח-הקודש, המרחפת מעל המים ומזרימה אנרגיה ליצירת עולם האטומים. לכן ברור שהשאלה הגדולה תהיה: "מהו טבעו של החומר האטומי? האם הוא חלקיקים, או שהוא אנרגיה?" תלמיד תיאוסופיה היה הולך צעד קדימה ושואל: "או האם הוא הטבע המוחלט, החיים עצמם? החיים של אלוהים רוח-הקודש?"
הבה נפנה עכשיו מן הקטן לאין שיעור אל הגדול לאין שיעור. גם כאן נבעו תוצאות בלתי רגילות ממאמצי האדם להבין את טבעו של היקום באמצעות הקרנת עולמו יציר החושים החוצה אל החלל. הוא בנה תיאוריה יפה של אור שנע באֵתֶּר של החלל. בהתאם לתיאוריה זו נוצר הרושם, כי לו נסעת אל מקור אור דרך האֵתֶּר – האור היה מתקרב אליך יותר מהר, ואם היית מתרחק ממנו – האור היה מגיע אליך לאט יותר.
שני פיזיקאים גדולים, הדוקטורים מיכלסון ומורלי בנו מכשיר למדוד את המהירויות הללו, ולמצוא את מהירות הסיבוב שלנו דרך האתר. להפתעת העולם המדעי הם הוכיחו, כי מהירות האור הינה "קבועה", נשארת בדיוק אותו הדבר בלי להתחשב בכיוון, או בזמן, או בתנועות הארץ בחלל.
המדע נדהם שוב. ברור שהתיאוריה הישנה על היקום יציר החושים שלנו לא התאימה, אך אלו רעיונות חדשים יכלו להינתן כדי להסביר זאת? לבסוף העלה אינשטיין הסבר בתיאוריית היחסות המפורסמת שלו, שבה הוא הציע שאין דבר קבוע ביקום: הכול יחסי. תוצאות החשיבה על היקום במונחי תורת היחסות הן מפתיעות, אך תראו שרק המושג שלכם על היקום, שנוצר במונחי החושים, הוא שמזועזע.
בתחילה הראה איינשטיין שהזמן הוא לגמרי יחסי, שאין דבר כמו "עכשיו" מלבד במַחשָּׁב (mind) של האדם. שנית, הוא הראה כי החלל הוא יחסי ומשתנה עם התנועה. לבסוף הוא הראה, כי החומר (mass) יחסי, ומשתנה כשמהירותו מתקרבת לזו של האור. התפישה המוזרה של היקום, שנרכשה מהתיאוריה של אינשטיין, נתנה תשובות מדויקות לשאלות שהשיטות הקלאסיות לא יכלו לענות עליהן. הן הוכחו כנכונות לעתים כה קרובות, עד שהתקבלו כאמת על ידי המדע המודרני.
תוצאה אחת מעשית ביותר מתיאוריה זו הייתה כתיבת משוואה שהראתה כי ניתן להחליף בין חומר ואנרגיה, וכך סולקה השאלה: "האם החומר הינו גלים או חלקיקים?" לא הייתה לזה משמעות רבה עבור ההדיוטות, עד שהחומר הפך לאנרגיה בפיצוץ האטומי הראשון. כשהטייס שהפיל את הפצצה ראה מה שקרה, כתב בתיעוד המסע שלו את המילים: "אלוהים אדירים!" שכן חזה בשחרור של החיים האלוהיים מתוך צורת חומר מגובשת אל הצורה החופשית של אנרגיה.
ולכן, בעוד המדע חוקר את שלושת העולמות, עולם האטום, עולם החושים שלנו ועולם היקום – הוא מתקרב אל החיים שמאחורי כל הצורות. ובעוד שאנשי דת באמת מחפשים את החיים – הם מוצאים אותם חבויים בכל הצורות.
אסיים בתפילה תיאוסופית שתומכת בזה:
הו חיים כמוסים שרוטטים בכל אטום,
הו אור כמוס שזוהר בכל יצור,
הו אהבה כמוסה שחובקת הכול באחדות,
הלוואי וכל החש עצמו אחד איתכם,
יידע כי הוא אחד גם עם כל האחרים.
נ. סרי רם היה נשיא התנועה התאוסופית העולמית בין השנים 1953 עד 1973. הוא הרצה בארצות רבות בעולם וחיבר ספרים ומאמרים רבים ובינהם: החיפוש אחר החכמה , התחדשות האדם, התפתחות התודעה, האינטואיציה, ועוד רבים אחרים.לאגודה התיאוסופית בישראל
נא להמתין לטעינת התגובות
