ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

למות מחדש: המוות כנקודת זינוק לחיים

מן החשיפה לאחד מרגעי העוצמה הגדולים בחיים – רגע הלידה, בו חוות נשים רבות שהן עומדות למות, למדה רות לב כי רק מי שידע להכיל את המוות יוכל לחוות את החיים במלוא עוצמתם

 

במשך שנים רבות ליוויתי נשים, גברים ותינוקות ברגעי החסד הגדולים של הלידה. החשיפה לאחד מרגעי העוצמה הגדולים בחיים, בו נולד תינוק אל תוך עולמנו, גילתה לי כי רגע הלידה ורגע המוות חולקים את אותו השער; כי המוות והחיים מתגלמים כל הזמן בתוכנו.

ליוויתי נשמות בהיכנסן אל העולם וליוויתי נשמות בצאתן מן העולם. ליוויתי נשים ברגעי "מוות" בחייהן, בהם נראה כי אין מוצא, בהם הייאוש והפחד משתקים כל יכולת לחוות חיים במלוא מובן המילה. ליוויתי נשים שבאומץ לב הסכימו לצלול אל עבר הלא נודע, לקפוץ אל תוך החשיכה ולהסכים לחוות את הפחד במלוא העוצמה. ממש ברגע הזה, בו מסכימה אישה להתמסר ולסמוך, "למות" אל תוך הלא נודע, מתגלים החיים במלוא עוצמתם, במלוא יופיים והדרם.

ברגע הלידה נשים רבות חוות פחד מוות: יש רגע בו הן מרגישות שגופן עומד למות. רגע זה כמעט תמיד מבשר שהלידה בפתח, ושהתינוק יצא בקרוב לאוויר העולם. הידע הזה יכול לשרת אותנו בכל הרבדים של חיינו: חלק ניכר כל כך מהאנרגיה שלנו נשאב אל הפחד, אל המקום שקופא נוכח שינוי ו"מוות" בחיינו. בכוחן של נשים לחצות פחד זה, לחצות את ים סוף ולהוביל אחריהן את כל "בני ישראל", כשם שמרים הנביאה הובילה את בני ישראל בתוף ובמחול.

במהלך השנים נוכחתי שוב ושוב בתהליך דומה הקורה כמעט אצל כולם: זהו תהליך פשוט המתאר את אחד מהדפוסים האנושיים העמוקים ביותר. אני קוראת לו "חציית ים סוף". כולנו מכירים את הרגעים בחיים בהם הכאב קשה מנשוא. הרגעים בהם נראה שאין מוצא, שאין לאן ללכת. ממש כפי שעמדו בני ישראל בפתחו של ים סוף והמצרים אחריהם. אין מוצא. אם ישארו במקום, המצרים – המסמלים את המקום שמצר, יתפסו אותם. בני ישראל עומדים כמו על פי תהום, נדרשים לקפוץ אל הלא נודע, אל תוך מימי ים סוף, הים של הסוף.

הם אינם יודעים על הנס העומד להתרחש; עליהם לתת אמון ולקפוץ. רוב האנשים בעולם הזה נשארים תקועים ממש ברגע הזה. הפחד לתת אמון ולקפוץ אל הלא נודע משתק רבים מאיתנו. רבים מעדיפים לתת ל"מצרים", למקום המוכר, לתפוס אותם ולהשיב אותם ל"חוף מבטחים". אך למעשה "חוף המבטחים" הוא המקום שמשאיר אותנו בחשיכה, כעבדים במצרים. במהלך כל חיינו אנו פוגשים שוב ושוב את "ים סוף" ומתבקשים לחצות אותו.

העוצמה הגלומה במעמקי הנשיות מקורה בהיזכרות בידע הבסיסי ביותר הגלום בגופה, בנפשה ובנשמתה של כל אישה - ידע החיים והמוות. כדי להסכים לחיים במלואם, עלינו להסכים גם למוות במלואו. המאבק במוות, המאבק בכאב ובסבל, נותן להן כוח וחיים. וככל שאנו מתנגדים יותר לסבל, כך גדל כוחו. כשאנו נותנים מקום לכאב, לכעס ולרגשות הקשים לנו ביותר, ומסכימים לחוות אותם באופן מוחלט, ללא התנגדות וללא שיפוטיות, אנו פורצים את הגבולות שלהם ודרכם פורצים אל החיים.

אין צורך להתבוסס ולשהות בתוך הכאב חיים שלמים; יש רק לחלוף דרכו, כמו תינוק העובר בתעלת הלידה דרך הכאב והפחד, תוך שהוא מרפה ולבסוף יוצא לחיים. כשהולכים בגיא צלמוות ללא אמונה, כל שמתקיים הוא פחד, שמשמעותו ניתוק מהבורא, מהלב ומהנשמה. כשהולכים בגיא צלמוות ויודעים כי אלוהים מצוי איתנו גם באפילה, מתקיימת תקווה ומתקיימים החיים במלוא עוצמתם.

כך גם ברגע המוות. כשהגוף מת, כמו תינוק העובר בתעלת הלידה, עוברת הנשמה ב"תעלת המוות" דרך הפחד והכאב, תוך שהיא מרפה ולבסוף יוצאת לחיים. המוות הוא רק מותו של הגוף, בו נולדת הנשמה החוצה מגופה כפי שבחיים היא נולדת לתוך גופה - לתוך העולם הזה.

האם יכולים אתם לתאר את עולמנו כשבני האדם יודעים זאת? כשרגע המוות הופך לחגיגת חיים? כשרגע החיים הופך לחגיגת מוות? כשההפרדה בין העולמות מתמוססת ואנו מסכימים למוות בחיינו? אם נסכים "למות" לתוך רגעי הפחד, להתמסר למוות שאנו חווים בתוכם ולפרוץ דרכם לחיים, אז נחיה בעולם שבו אנו יודעים את נשמתנו. עולם בו כל אחד מאיתנו יידע את הבורא בלבו ובחייו, בו נחוש את אחדות הקיום. העולם הזה יכול להיות קיים עכשיו. ברגע זה. כל שנדרש הוא להסכים לקפוץ ולחצות את ים סוף. להסכים לסוף. להסכים למות. להסכים לחיות.

כוחה ועוצמתה העמוקה של אישה מתגלים במקום בו היא יודעת את החיים והמוות. במקום בו על אף הפחד, היא מסכימה לקפוץ אל הלא ידוע, מסכימה לתת להכל למות. היא קופצת אל הים מבלי לדעת אם יהיה לה חוף מבטחים. הקפיצה למים מפחידה: המים עמוקים והים גדול ולא ידוע. הקרקע אינה בטוחה ואינה ידועה.

כשמוסר הפחד מהמוות, כשאנו מסירים את המקום שמבדיל בין חיים ומוות ומבינים שבמקום בו מתקיימים חיים מתקיים מוות ובמקום בו מתקיים מוות מתקיימים חיים, אנחנו יכולים לקפוץ אל הלא נודע. אחת אחת נדרשת כל נשמה לחצות את ים סוף של נשמתה. פעמים רבות אני שואלת בתוכי כיצד לספר לעולם את השמחה שבמוות ואת היופי המתקיים מחוץ לגבולות הגוף. כיצד לספר לעולם שברגע המוות מתרחבת הנשמה אל מחוץ לגבולות הגוף ומתאחדת עם כל הקיים; שהמחול שמחולל המוות והחלל שהוא מותיר אחריו הוא שער עבורנו לחיים, כי במוות גלומה עוצמת חיים אינסופית.

במסעות נשים לטבע אותן אני מובילה ביחד עם שאנייה (שני בן-חיים) אנו יוצרות מרחב בו ניתן מקום מלא לכל אישה ולכל רגש שעולה. המרחב השקט של הטבע מאפשר מפגש אמיתי עם עצמנו והאחת עם השנייה. המסעות נותנים הזדמנות יוצאת דופן לגעת במוות המתקיים בתוכנו, ומתוכו להיוולד לחיים.

במשך 3-4 ימים אנו הולכות יחד בטבע פראי ונותנות מקום ומרחב מכיל ומוגן לכל מה שמתקיים בתוך כל אחת. המרחב הנשי התומך מאפשר לבטא שקט ופראות, צעקה ולחישה, מאפשר מפגש עם הריקות והמלאות שבנו דרך תהפוכות המסע, מאפשר מפגש עם היופי שבנו דרך יופיו מלא העוצמה של הטבע.
זהו מסע אל החופש אותו אנו מבקשות. החופש להיות מי שאנחנו באמת.

שפת הרגש, שפת מעגל החיים, היא שפתן של הנשים. במרחב בו יש רק נשים מתאפשרת נגיעה עמוקה במעמקי הלב והנשמה של כל אחת . המגננות, המניפולציות והפחדים שעולים בנו לעיתים כנשים בחברתם של גברים יכולים להישאר בצד, דבר המאפשר מפגש עמוק וכנה יותר עם עצמנו והאחת עם השנייה.  בהמשך הדרך אנו מתכננות לקיים מסעות משותפים לגברים ונשים בהם נקבל ונשלב את המתנות השונות והמשותפות לשני המינים.



רות לב (לונה), הילרית, מטפלת בטתא הילינג, שיאצו, דולה-מלוות לידה, מדריכת הכנה ללידה והנקה ומנחה מעגלי נשים. מפגש עם לב ושותפתה ייערך בסופ"ש הקרוב­בפסטיבל שאקטי 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...