בון ואקאנס: מיומנו של אוטיסט
מה קורה כשרקדנית אוטיסטית מארגנת מפגש בפרובאנס הצרפתי לאוטיסטים מרחבי העולם שהכירו ברשת? ובכן, רגעי דממה מסביב לשולחן בית הקפה כשכולם שוקעים אל תוך עולמם הפנימי, ובסופם תחושת משפחתיות הדדית
פברואר, 2009. כמדי יום, אני גולש אל מערכת הפורומים "רונג פלאנט" ("הפלנטה הלא נכונה"), מערכת הפורומים הפופולארית ביותר בקרב אנשי ספקטרום האוטיזם. כהרגלי, אני קורא את כותרותיהם של עשרות הדיונים החדשים שנפתחו במערכת במהלך היממה האחרונה, ואני שמח לגלות שאחת המשתתפות, אוטיסטית אספרגרית המתגוררת באירופה, מציעה לערוך מפגש של חברי 'רונג פלאנט' באירופה, לקראת הקיץ הקרוב.
כשלושים משתתפים מעידים על רצונם להשתתף במפגש, שנקבע להיערך בעיר אביניון שבפרובאנס, בדרום צרפת, בסוף חודש מאי. הדיונים על אודות המפגש הצפוי מתמשכים עוד ועוד. כדרכם של אוטיסטים, המשתתפים כותבים מונולוגים מייגעים על ציפיותיהם מהמפגש, גם כאשר המונולוגים הללו אינם מתקשרים באופן ישיר למונולוגים אשר נכתבו לפניהם. ככל שמועד המפגש הולך ומתקרב, כמות האנשים המתכוננים להשתתף בו הולכת ומתבהרת. לצערי, מדובר ב-8 משתתפים בלבד.
סוף חודש מאי, 2009. אני עולה על הטיסה לפרובאנס, מלא בחששות ובתהיות. במיוחד אני תוהה מה יקרה אם לא אסתדר עם שאר המשתתפים, שהרי אני מכיר אותם מתוך התכתבות בלבד. לאחר הנחיתה בפרובאנס, בעודי מתכונן לרדת מהמטוס, אחת הנוסעות היושבות בסמוך אליי נשאלת, בצרפתית, לגבי ביקורה בישראל. היא עונה בשתי מילים בלבד "בון וקאנס" (חופשה טובה).
כחצי שעה אחר כך, אני עומד לבדי בתחנת הרכבת הנידחת של נמל התעופה הקטן, ממתין לרכבת שתיקח אותי לאביניון. ריקנותה של התחנה, בשילוב עם ההתרגשות האוחזת בי לקראת המפגש, נותנת דרור ליצריי האוטיסטיים, המדוכאים בדרך כלל. המשפט השלם מהדהד במוחי שוב ושוב, עד שהוא פורץ ממני בקול רם ובמנגינת המנון רוק, במבטא צרפתי מעושה. אני שר אותו שוב ושוב ושוב, נתון במעין טראנס, בעודי מקפץ במקומי, מנופף בידיי ובוהה בנופים הנשקפים מולי. כרבע שעה אחר כך, הטראנס, שהאוטיסטים מכנים אקוללי – כלומר טראנס קולי, דועך בהדרגה, בדיוק כאשר הרכבת לאביניון נכנסת אל תחנת הרכבת המרכזית של אביניון.
למחרת, יום חמישי, אני קם לקראת שעות הצהריים, יוצא אל רחובות אביניון משוטט להנאתי וממתין בתחנת האוטובוס לאנדריאה, אחת ממשתתפות המפגש. למרות שמעולם לא ראיתיה קודם לכן, אפילו לא בתמונות, אני מזהה אותה מהשנייה בה היא יורדת מהאוטובוס. ידוע לי שהיא אוטיסטית אספרגרית ורקדנית מקצועית, ואני מזהה
ביום שישי בערב, בעוד כולנו יושבים סביב שולחן בבית קפה, אנחנו שואלים את אנדריאה כיצד זה ייתכן שהיא רקדנית מקצועית, שהרי אנשי ספקטרום האוטיזם נוטים לסבול מבעיות מוטוריות. אנדריאה מסבירה לנו שבשנות ילדותה, הבעיות המוטוריות שלה היו חמורות עד כדי שלא היתה מסוגלת לגעת ברגליה, בין השאר משום שכלל לא חשה היכן הן נמצאות. כדי לשפר את יכולותיה המוטוריות, הוריה רשמו אותה לשעורי מחול. עם השנים, יכולותיה המוטוריות השתפרו מאוד. בשנות נעוריה היא כבר עסקה במחול באופן אינטנסיבי, באותה האובססיביות בה אוטיסטים רבים עוסקים בתחומי העניין הייחודיים שלהם. לכן, אין להתפלא על כך שבבגרותה הפכה לרקדנית מקצועית.
אני מבחין בכך ששפת הגוף שלה מאוד מפותחת, ודיבורה מלווה בתנועות ידיים רחבות, אפילו מוגזמות. היא מודעת לכך, ושואלת אותנו מדוע חוקרי האוטיזם טוענים שאוטיסטים אספרגריים נוטים להיות משוללי שפות גוף, בעוד שפת הגוף שלה היא דווקא מפותחת במיוחד. צעיר המשתתפים במפגש, תלמיד תיכון בשם אנרי, מסביר לה ששפות הגוף של אוטיסטים אספרגריים נוטות לחרוג מהמקובל: אצל אחדים מאיתנו הדבר מתבטא בשפות גוף מוגבלות במיוחד. אצל אחרים הוא מתבטא דווקא בשפות גוף מפותחות במיוחד, אך שונות מהמקובל.
אנדריאה מתארת בפנינו את ההבדלים שבין תחושותיה לגבי מפגשה עימנו לבין תחושותיה לגבי מפגשים עם אנשים נורמליים (נוירוטיפיקליים בשפת האוטיסטים). היא מסבירה לנו שבעוד הנוירוטיפיקליים חשים צורך למלא את מפגשיהם החברתיים במילים, חברי קבוצתנו אינם חוששים משתיקות. במקרים רבים לאורך המפגש משתררת דממה של מספר דקות, במהלכה מתבוננים אחדים מבין המשתתפים בבניינים שמסביבם ואחרים מביטים בעוברים ובשבים, ויש הבוהים בכפות ידיהם או בשרוכי נעליהם.
רגעי הדממה האלה הם חיוניים עבורנו, כי הם מאפשרים לנו לעבד את הקלט החושי שאנחנו מתקשים לעבד בזמן אמת. בנוסף, מסבירה אנדריאה, כאשר שמונה אנשים נורמליים יושבים סביב שולחן, נוטות להתפתח מספר שיחות במקביל. אצלנו, במשך רוב הזמן רק אדם אחד מדבר בכל רגע נתון, בעוד שאר המשתתפים שותקים. חלקם מאזינים לדובר, בעוד אחרים מתנתקים ושוקעים בעולמותיהם הפנימיים.
אנדריאה אומרת שהיא חשה הרבה יותר בנוח בקרבנו, מאשר בקרב אנשים נוירוטיפיקליים.
ביום ראשון אנחנו נוסעים לטייל בכפר סמוך לאביניון. עם סיום הטיול, כולנו ניצבים על רציף הרכבת של הכפר, ממתינים לרכבת שתיקח אותנו בחזרה לאביניון. נטלי, האוטיסטית האספרגרית שארגנה את המפגש, מעירה את עינינו לכך שבעוד שבקבוצות של אנשים נוירוטיפיקליים האנשים נוטים לעמוד קרובים אלה אל אלה, אנחנו ממתינים רחוקים אלה מאלה, כאילו כלל איננו שייכים לאותה הקבוצה: אחד מאיתנו יושב על ריצפת הרציף, כשרגליו כלפי הפסים, אחת עומדת ומביטה אל האופק, נטלי עצמה פוסעת אנה ואנה, ואילו רק אנדריאה ואני יושבים על ספסל, מביטים זה אל זו. אנדריאה אומרת בהומור: "אז כנראה חן ואני הכי נוירוטיפיקלים מכל הקבוצה".
הרכבת שלנו מגיעה, אנחנו עולים עליה, מתיישבים על קבוצת מושבים המסודרת כמעט בעיגול, והרכבת יוצאת לדרכה. אנדריאה אומרת שהיא מתחילה לחוש עצב על כך שהמפגש עומד להסתיים למחרת. נטלי אומרת שגם היא מתחילה לחוש את העצב הזה, ושלמרות שהיא מכירה אותנו רק ימים ספורים, היא מרגישה כאילו היינו המשפחה האמיתית שלה. משתתפים נוספים מדווחים על תחושות דומות.
ביום שלישי אחר הצהריים, אני נמצא שוב בישראל, וגולש כהרגלי למערכת הפורומים של 'רונג פלאנט'. משתתפי המפגש מדווחים על חוויותיהם ממנו. אנדריאה כותבת שהמפגש היווה עבורה חוויה נפלאה וקסומה, ושהיא חשה קשר רוחני אל שאר המשתתפים בו. נטלי כותבת שהמפגש שינה לטובה את תוכניותיה לגבי אורח החיים שהיא מעוניינת לנהל בשנים הבאות. אנרי כותב שכולנו אנשים חריגים, אבל באופן חיובי. ואני אינני כותב דבר, אך מסכים עם כל מה שכתבו קודמיי.
נא להמתין לטעינת התגובות
