הקוף הדו קוטבי: מה בין האדם לבין קופי האדם?
אנשים אוהבים לחשוב שהפער בינם ובין קופי האדם – הגורילות, השימפנזות והבונובו, גדול מכפי שהוא באמת. אך דבר אחד בכל זאת בולט במיוחד בחברת בני האדם: היא מצליחה להכיל בתוכה ניגודים קיצוניים, של אנוכיות מול מוסריות, רצחנות מול חמלה - הרבה יותר מכל קבוצת בעלי חיים אחרת. פרק מתוך "הקוף שבתוכנו"
בעבר היתה בבעלותי מכונית דוֹדְג'-דַארְט בת עשרים שנה וממנה למדתי שהמנוע אינו החלק החשוב ביותר במכונית. היא היתה נעצרת רק כאשר לחצתי על דוושת הבלמים בכל כובד משקלי. בבוקר אחד, כאשר התנועה היתה שקטה יחסית, נהגתי אותה אט-אט אל המוסך הקרוב. אמנם הגעתי בריא ושלם, אך היתה זו חוויה מסמרת שיער ובמשך חודשים רבים לאחריה חלמתי בלילות שאני נוסע במכונית שאפשר להאט את נסיעתה אך אי אפשר לעצור אותה.
אמצעי האיזון והריסון של הטבע חשובים ממש כבלמי המכונית. יונקים וציפורים, למשל, עשו את הזינוק האבולוציוני לדם חם, אך הם מתקשים להתמודד עם מצבים של התחממות יתר. במזג אוויר חם או לאחר מאמץ גופני הם מצננים את גופם באמצעות הזעה, נפנוף אוזניים או התנשפות עם הלשון בחוץ. הטבע היה מוכרח להגביל את טמפרטורת הגוף.
על פי אותו עיקרון, יש לכל ציפור שיר ביצים בגודל אופטימלי, מספר ביצים אופטימלי בקן, מרחק נדידה אופטימלי לחיפוש מזון, גודל טרף אופטימלי וכדומה. ציפורים שחורגות מהטווח הנורמלי ומטילות ביצים רבות מדי או יוצאות למרחקים גדולים מדי בחיפוש אחר חרקים למאכל, מפסידות במירוץ האבולוציוני.
כלל זה חל גם על נטיות חברתיות סותרות, כגון תחרותיות מול שיתופיות, אנוכיות מול חברותיות, הרמוניה מול סכסוך. הכול מאוזן סביב נקודת האופטימום. אנוכיות היא דבר בלתי נמנע ואף נחוץ לקיומנו, אבל רק עד גבול מסוים. לכך התכוונתי כאשר קראתי לטבע האנושי ראש יאנוס: אנו תוצר של כוחות מנוגדים, כגון הצורך לקדם אינטרסים עצמיים בצד הצורך לחיות בשלום עם אחרים.
אם אני מדגיש את הצד החברתי, אין זה אלא משום שבעבר הודגש הצד האנוכי. שני הצדדים קשורים קשר הדוק זה לזה ושניהם תורמים להישרדותנו. הכישורים שמאפשרים לנו לחיות בשלום, כגון היכולת להתפייס לאחר קרב, לא היו מתפתחים בלא האפשרות של סכסוכים. בעולם דו-קוטבי, כל יכולת מרמזת על היכולת הנגדית: הקשר בין דמוקרטיה להייררכיה, בין המשפחה הגרעינית לרצח תינוקות ובין הגינות לתחרותיות. בכל אחד מן המקרים, הקצוות מצויים במרחק של כמה שלבים זה מזה, אך בכל אשר נפנה נראה שכל מוסד חברתי הוא תוצר של משחק גומלין בין כוחות מנוגדים. האבולוציה היא תהליך דיאלקטי.
גם הטבע האנושי הוא רב-ממדי במהותו, וכך גם טבעם של השימפנזים והבונובו. אפילו אם השימפנזים יותר אלימים מטבעם והבונובו יותר שלווים, הרי שגם השימפנזים יודעים ליישב סכסוכים וגם הבונובו יודעים להתחרות. לאמתו של דבר, לאור נטייתם הבולטת לאלימות, יכולתם של השימפנזים להשכין שלום מרשימה אף יותר. שני המינים של קופי האדם מחזיקים בשתי הנטיות, אך כל מין הגיע לאיזון משלו.
אנו, בני האדם, מסוגלים לאכזריות שיטתית רבה מזו של השימפנזים ולאמפתיה עמוקה מזו של הבונובו, ולכן אנו קופי האדם הדו-קוטביים הקיצוניים ביותר. קהילותינו לעולם אינן שרויות בשלום מוחלט, אינן תחרותיות באופן מוקצן, לעולם אינן מתאפיינות באנוכיות טהורה ואף פעם אינן מגיעות למצב
מה שנכון לחברת האדם נכון גם לטבעו של האדם. לפעמים אפשר למצוא באדם אחד טוב לב בצד אכזריות, אצילות בצד גסות. אנו מלאי סתירות וניגודים, אך לרוב הניגודים רוסנו ועודנו. דיבור על "ניגודים מרוסנים" נשמע מוזר, אפילו מיסטי, אך הם מצויים בכל. מערכת השמש היא דוגמה מצוינת, כי היא תוצר של שני כוחות מנוגדים. האחד פועל כלפי פנים והשני כלפי חוץ. כוח המשיכה שמפעילה השמש על הפלנטות מאזן את תנועתן הצנטריפוגלית איזון מושלם, וכך מתקיימת מערכת השמש במשך מיליארדי שנים.
נוסף על השניוּת הטבועה באדם, הוא ניחן גם בתבונה. אפילו אם אנו נוהגים להפריז בחשיבותה של תבונתנו, אין להכחיש שהתנהגות האדם היא תוצר של שילוב בין דחפים ותבונה. אנו מתקשים לשלוט בדחפים קמאיים כגון הדחף לעוצמה, מין, ביטחון ומזון, אולם אנו נוהגים לשקול את היתרונות והחסרונות של מעשינו לפני מעשה. התנהגות האדם משתנה על פי הניסיון.
מובן שאנו נולדים עם נטיות מסוימות ואין להכחיש זאת; אך אני אינני רואה את האדם כשחקן עיוור המבצע את התוכנית הגנטית שהטבע יעד לו מראש. תחת זאת, התמונה שאני רואה היא חברה של שחקנים בעלי יכולת אלתור, שמסתגלים בגמישות למצבים שיוצרים שחקנים אחרים, כאשר הגנים שלנו משמשים לנו כרמזים המכוונים אותנו בדרכנו. כך גם קרובינו הפרימטים.
אנסה להסביר זאת בעזרת ירואן – זכר שימפנזים מגן החיות בארנהם, אשר נפצע בזרועו בתגרה. באותה עת היה ירואן בתהליך של יצירת ברית עם ניקי, הטוען לשלטון בקבוצה, אולם באחד השלבים פרצה קטטה ביניהם וניקי נשך את ירואן. הפצע לא היה עמוק, אך ירואן צלע בכבדות. ואולם לאחר ימים אחדים התרשמנו שהוא צולע רק בנוכחות ניקי. התקשיתי להאמין בכך ועל כן פתחנו בסדרת תצפיות שיטתית. בכל פעם שראינו את ירואן צולע, תיעדנו את מיקומו של ניקי. גילינו שהמיקום שלו חשוב מאוד. ירואן היה עובר ליד ניקי וכל עוד היה בשדה הראייה שלו היה צולע באופן מעורר רחמים, אך מרגע שיצא משדה הראייה של ניקי שב להלך כרגיל.
נראה שירואן זייף את הצליעה כך שבעל בריתו יימנע מלפגוע בו ואולי אף יגלה מעט חמלה כלפיו. פגיעה בחברים אינה מהלך נבון ונדמה שירואן ניסה, באמצעות הצליעה המזויפת, לרמוז על כך לניקי. העמדת פנים היא התנהגות מובנת לנו כי אנו נוהגים כך כל הזמן. בני זוג מנסים להעמיד פנים מאושרות בפומבי כדי להסתיר מאחרים את המתחים בנישואיהם ואנשים צוחקים מבדיחה לא מצחיקה שהמעביד סיפר. העמדת פנים היא התנהגות משותפת לנו ולקופי אדם.
לאחרונה צפינו במאות קטעי וידאו שצילמנו, של קרבות התגוששות בין שימפנזים צעירים, כדי לגלות מתי הם מרבים לצחוק. בעת משחק, קופי אדם פוערים את פיהם בהבעה שנראית כמו צחוק אנושי. אנו מתעניינים במיוחד במתגוששים שפער הגילים ביניהם גדול, כי אז המשחקים ביניהם גולשים לעתים קרובות לאלימות מופרזת. ברגע שהם מגיעים לכך, אמו של השימפנזה הצעיר מבין השניים מתערבת במשחק ולפעמים היא תכה את המתחרה של בנה על ראשו.
השימפנזה המבוגר יותר אינו מעוניין בכך, כמובן. גילינו ששימפנזים מתבגרים שמשחקים עם שימפנזים קטנים מרבים לצחקק בכל פעם שהם רואים שהאם צופה בהם, כאילו רצו לומר: "תראי כמה אנחנו נהנים!". כאשר היו לבדם עם השימפנזים הקטנים, הם לא הרבו לצחוק כך. אם כן, התנהגותם השתנתה בהתאם לנוכחות האם. תחת עינה הפקוחה הם הפגינו עליזות כדי שהאם לא תפגע בהם.
העמדת פנים במהלך משחק או בין יריבים פוליטיים היא אחת הסיבות להתנגדותי לתיאוריה הרואה בבעלי חיים שחקנים נטולי רצון משלהם. קופי האדם אינם מתנהגים על פי תוכנית גנטית המכתיבה להם מתי לצחוק ומתי לצלוע; הם מודעים היטב לחברה הסובבת אותם. בדומה לבני אדם, הם בוחנים את האפשרויות העומדות לבחירתם ומחליטים מה לעשות בהתאם לנסיבות.
בניסויי מעבדה קופי האדם נבדקים בעזרת בעיות מופשטות, כגון חיפוש פרסים שהנסיינים פיזרו במקום או זיהוי ההבדל בין ארבעה, חמישה או שישה פריטים (לבדיקת "יכולת חשבונית"). אם הם נכשלים, ולפעמים הם אכן נכשלים, החוקרים מסיקים מכך שאנו חכמים מהם. אך בתחום החברתי, שבו קופי האדם עוסקים בדברים המוכרים להם מחיי היומיום, נדמה שהם נבונים בערך כמונו.
אפשר לבחון זאת בשיטה מסורבלת מעט ולהכניס אדם למושבת השימפנזים. מובן שאין זו אפשרות מעשית כי השימפנזים חזקים מבני אדם, אך נדמיין שמצאנו אדם חזק דיו להתמודד עם שימפנזים בוגרים. נוכל לבדוק כיצד אדם כזה יתפקד בקהילת קופי האדם. האתגר לאדם כזה יהיה למצוא לו ידידים בקהילה מבלי להיות כנוע מדי, כי בלי מעט תוקפנות הוא ימצא את עצמו בתחתית הסולם החברתי, או גרוע מכך.
הצלחתו החברתית, כמו בחיים הממשיים, תהיה מותנית בכך שלא יהיה בריון אך גם לא רכיכה כנועה. לא יהיה טעם בהסתרת רגשי פחד או עוינות, כי שפת הגוף של האדם היא כספר הפתוח לשימפנזים. אני צופה כי ההשתלבות בקהילת קופי אדם תתגלה כאתגר מסובך לא פחות מהשתלבות בכל קבוצה של אנשים, במקום עבודה או בבית ספר.
בניסוי דמיוני זה ניסיתי להבהיר כי חייהם החברתיים של קופי האדם רצופים החלטות תבוניות. מסיבה זו ההשוואות בין בני האדם, השימפנזים והבונובו אינן מוגבלות ל"יחידות מודולריות" או לאינסטינקטים משותפים, בכל הגדרה אפשרית שלהם. שלושת המינים הללו עומדים בפני דילמות חברתיות דומות ועליהם להתגבר על סתירות דומות במאמציהם להשיג מעמד חברתי, בני זוג ומשאבים.
הם מפעילים את מוחם ומוצאים פתרונות לבעיות. בני מיננו אמנם מביטים רחוק יותר אל העתיד ושוקלים אפשרויות במספר רב מזה של קופי האדם, אבל אין הבדל מהותי. גם אם בראשנו פועל מחשב השחמט הטוב מכולם, בכל זאת, כולנו משחקים שחמט.
"הקוף שבתוכנו" יצא לאור בהוצאת כתר.
נא להמתין לטעינת התגובות
