אמהות חורגות, דור 2
אם כמעט שליש מהאוכלוסייה מתגרשים, תעשו חשבון כמה אמהות חורגות יש בסיבוב השני של הנישואים. סיגל קפלן, בעצמה אמא חורגת לא קטנה, מדובבת את הקולגות שלה על התפקיד הכי כפוי טובה במשפחה. אילו היינו יודעות, ספק אם היינו נכנסות לנישואים האלה, הן מודות
הכול התחיל באחים גרים. הם שגרמו במערכת יחצנית שיטתית למעמדנו הבעייתי ובנו את דמות "האמא החורגת המכשפה." הסטטיסטיקה מצביעה על כך שאחד מתוך שלושה זוגות מתגרש, ושלפחות שני שלישים מהם מביאים לזוגיות החדשה ילד או יותר, מתוקים כמובן. הבעיה מתחילה כשיחד עם הילדים, בא תאגיד שלם: אישה לשעבר, אמא שלה, אבא שלה ועו"ד ששומר שלא יעשו שטויות.
חיפשתי פורום או קהילה שיספקו את השיח הראוי על מה שלא כל כך אוהבים לדבר עליו. כלום. בצר לנו התכנסנו ארבע אימהות, לפורום משלנו, לברר, לחלוק חוויות ותלונות ולצאת עם תובנות.
התה בדרך, ובעוד אני נאבקת על הזכות לפרוסת עוגה עם אחד הכלבים של אילנה, רות גומל־כפרי (33)בהיריון מתקדם, שחיה עם ברק ובתו בת החמש, יוצאת בהצהרה: "אני לא מתחברת לשם הזה 'חורגת."' "יש לך רעיון לשם אחר,"? מזדקפת אילנה ינובסקי (57), מחברת הספר "להיות אמא חורגת", הוצאת "סטיגמה", שגידלה עם דני, בעלה לשעבר, את שני בניו ועוד ילד משותף.
"אין שם. בת הזוג של אבא," פוסקת אתי גיל (36) המגדלת לפרקים עם איל שישה ילדים, שניים שלה, שלושה שלו ועוד תינוקת משותפת בת חמישה חודשים. "למה לא? אני לא אמא שלהם. גם אני כמובן נגד 'אמא חורגת,' כי זו מילה שמפעילה את האוטומט במוח ומייצרת סטיגמה שירשנו לפני 900 שנה, שם היא נותרה כלפיד. אבל אני בעד שיישאר יחס בין האם הביולוגית והילד. חוץ מזה מה רע באמא שנייה? זה מאפשר לאבא לקחת אמא שלישית ורביעית."...
אחד הדברים האטרקטיביים בגבר גרוש פלוס זה שהוא מגיע כבר מחויב עם יצר טיפולי מפותח. לכן קסם לי כשהאביר שלי הופיע לפני 14 שנה מלווה ביל־דונת בת ארבע. ההזדמנות לשחק באמא ואבא הייתה, מבחינתי, המשחק המקדים החדש.
מה הייתה הפנטזיה שלכם כשנכנסתן למערכת היחסים הזאת?
אתי: "שזו תהיה משפחה אחת שלמה."
רות: "אני רציתי שהיא תראה בי דמות אימהית, לא אמא שלה. ושהבית שלנו יהיה הבית שלה, שלא תרגיש בו אורחת."
ואיפה הפנטזיה היום?
אתי: "אצלי הפנטזיה התרסקה, אבל אני לא יודעת להצביע מתי זה קרה. בהת־חלה רציתי שזה יהיה הדבר הכי מושלם בעולם. הצגתי אותם בכל מקום כמשפחה שלי. כשהם היו מגיעים, הייתי מכינה כמה סירים שיהיה לכל אחד מה שהוא אוהב. באיזשהו שלב, הרגשתי שהילדים מגיעים עם אנטגוניזם פשוט מטורף ואני סופגת וסופגת ואין משוב. ידעתי שזה לא מהם. אבל אנחנו אנשים עם נשמות, חיים מפידבקים קטנים כמו חיוך, תודה, שעושים את ההבדל. וכמה שניסיתי זה לא הצליח, אז התעייפתי."
אולי אנחנו צריכות להיות יותר אלטרואיסטיות, לא לצפות לקבל חזרה?
אתי: "אבל קשה לעשות את ההפרדה הזאת."
אילנה: "אני כבר הגעתי למסקנה שזה חיים בלי ציפיות. אני בעד לנסות לשנות גישה. לפני שנכנסים אל משפחה חורגת צריך פשוט לחשוב מה הולך להיות שם ולתכנן. להיות יצירתיים. להתייחס לזה כמו תיאטרון. לשנות את הטקסט ולכתוב מחזה חדש." לא משנה מה, את לא יודעת למה את נכנסת.
אתי: "ממש לא." וטוב
אתי: "אני הייתי חושבת פעם נוספת."
אילנה: "אני לא חושבת שיש אמא חורגת אחת שתגיד שהיא הייתה עושה את זה שוב."
אתי: "לא בטוח. לפעמים נשים מחכות שנים, מגיעות לגיל מאוחר ופתאום מגיע מישהו שנראה כמו נסיך ומביא את החבילה שלו איתו, אז זה בסדר".
למה זה כל כך מורכב? למה קשה לנו לראות בהם את הילדים התמימים שמנסים לאחות את שברי התא שהתפרק להם, ילדים שכל חלומם זה אמא ואבא בבית אחד? בשלב מסוים, אחרי עוד צו עיכוב יציאה, אס־אם־אס לא נחמד, מכתב רשום מאיים, הבנתי שבעוונותיי אני אוגרת כעסים ומטפטפת אותם על השליח.
הכול קם ונופל על היחסים עם האמא הביולוגית?
רות: "יותר חשוב, בעיניי, זה הדיבור שיש בין האקסים, רמת התיאום ביניהם והתוויית דרך הגידול. זה המפתח, וזה כנראה חלק ממה שעושה את זה יחסית קל. בטוח שיש כעסים ומשקעים, אבל אין פיצוצים. שניהם מצאו מהר מאוד זוגיות חדשה והם מרוצים ממנה, ואז הפוקוס באמת הוא טובת הילדה ולא כל מיני התחשבנויות. לי, אישית, אין יחסים איתה. יש קו הפרדה. אני יודעת שאני יכולה לסמוך על ברק שינהל דיאלוג במקרה הצורך. זה לגמרי משחרר אותי מלהתעסק בזה, וכשאנחנו שלושתנו יחד זה משפחה וזהו."
אילנה: "ומה עם לקפוץ לקפה."?
אתי: "תתפלאי, אבל זה מה שאני עושה עם אשתו של האקס שלי, שותות קפה ביחד, מדברות בטלפון. אצלי לסיפור יש שני קצוות. אשתו של האקס שלי, שהיא עצמה אמא לילדה, ואני, ביחסים מעולים. מהרגע הראשון הרגשתי שאני מעריכה ואוהבת אותה על עצם היותה חלק מהחיים של הילדים שלי, ואמרתי לה את זה. היחסים כל כך טובים שלפעמים אפילו שואלים אותי אם האקס שלי גם לוקח לסופי שבוע את עדי, התינוקת החדשה שלי. לעומת זאת, מהצד השני של בעלי ניסיתי וזה לא הצליח. אני חושבת שאם מערכת היחסים בין האמא החורגת והביולוגית נקייה ממטענים ומבוססת על כבוד הדדי, זה מאוד עוזר גם למערכת יחסים בתוך הבית מול הילד."
אילנה: "קראתי מחקר מעניין שהילדים בכלל לא מושפעים מהמשפחה החורגת בהשוואה למטענים שיש להם ממסע הגירושים. הילדים צוברים את כל האיבה שהייתה בין זוגות הורים שהתגרשו רע. ההורים התפרקו וכבר שכחו, הילדים חיים עם זה והם מביאים את זה אל תוך הסצינה החדשה."
אתן מרגישות שאתן במבחן?
רות: "אני לא."
אתי: "אני כן, כל הזמן. ומצד כולם, משפחה, חברים. גם הייתה לי תחושה של העברת אינפורמציה, והסברתי שאני לא רוצה 'אח גדול' בבית. החיים פה נשארים פרטיים שלי, כמו שאני לא רוצה לדעת מה קורה בבית השני."
אילנה: "זה כמו לבקש שיהיה שלום עולמי."
אתי: "זה לא שלום עולמי. מספיק שהילדים יראו שאנחנו מדברות ומכבדות את הפרטיות אחת של השנייה. ברגע שהורים יפנימו את זה, הם ישימו את האגו שלהם מאחור ואת הילדים שלהם קצת יותר קדימה."
אילנה: "זה מובן, אבל ברוב המצבים זה לא יקרה. אני הבנתי שאני לא יכולה לחנך את העולם, אז חשבתי לעצמי איך אני חיה טוב בתוך הבלגן הזה. גם אני עברתי דברים איומים וגם אני לא הרשיתי להם לדבר על אמא שלהם אצלי ושלא ידברו עליי בבית שלה. אבל בסיכומו של דבר, עם כל התוגה שעולה משם, הייתי צריכה להכניס את זה לספר כדי להגיד שבסופו של דבר נהניתי."
ואיזה חלק אתן לוקחות בחינוך שלהם?
אתי: "כל נושא החינוך הוא לא פשוט. אני כן מנסה להקפיד בכל מה שקשור לכללים של בית בזמן השהות איתנו, אבל מה שלא תגידי ואיך שלא תגידי זה לא יישמע טוב."
אילנה: "הם שולחים כאלה פתיונות בשביל לעצבן אותך."
רות: "אני מרגישה שאין לי ברירה אלא להיות חלק מזה. יותר כיף להיות הצד הלא מחנך, אבל עוד מעט, כשיהיו לי עוד ילדים, אני כן אחנך אותם ואז אני לא אוכל לעשות איפה ואיפה. אני ישר מרגישה מה היא קיבלה מהבית של אמא ואם זה לא מתאים, אנחנו אומרים. לא בכל דבר אני מתערבת; אבל הגבולות דקים, כי בכל זאת אנחנו משפחה. אני מרגישה שאחד הדברים שמקל עליי להיות סוג של מחנכת זה שיש כל הזמן חיבוקים ונשיקות ושיש תקשורת. פעם היא אמרה לי, 'את כל הזמן אומרת לי מה לא לעשות,' הקשבתי לה ושיניתי גישה."
נושא האהבה לילד לא שלך הוא אולי הנושא הרגיש ביותר. לא משנה מה הסיטואציה, קודם כול אנחנו בעד הילד. מספיק מראה של ילד כדי לעורר בלב של אמא אמפתיה, רצון לעטוף ולחבק. כמו בכל דבר, אחרי צליחת שלב ההתלהבות מגיעה השגרה, בה שנינו מבינים שאנחנו כאן כדי להישאר. להבדיל מאמא ביולוגית, את לומדת לאהוב ולא אוהבת מיד, עובדת בשביל לקבל אהבה חזרה ולא זוכה לה ללא תנאי. ואז מגיעה ילדה שלי. ללא תנאים, מבלי שהיא ניזונה משני בתים, מבלי לערב שותפים לא רצויים בגידולה, אחת כזו שאני אוכל לעצב על פי מידות שלי והי... היא אפילו דומה לי והיא רוב הזמן בעדי. עולם חדש של רגשות מציף אותי, בעוצמות שלא הייתי מודעת לקיומן. ונעים לי בדיאדה הזאת. בלי הכעסים והמתחים, רק שלווה. והפער בתחושות מבהיל. גואה בייסורי מצפון, מחסלת רגשות אשם לארוחת הבוקר, מנסה לברר מה אני עושה לא נכון, למה זה מרגיש שונה? ומה אם האחים גרים צדקו?
איך הרגשתן כשהגיע הילד שלכן?
אילנה: "אני רציתי להקים משפחה שבה היחס לכולם יהיה שווה. עשיתי רק ילד אחד מתוך החלטה, כי ידעתי שאחרת לא יהיו לי אנרגיות להרים את הפרויקט הזה. מה שהיה לי חשוב זה שלילד שלי יהיו אחים. לא אחים חורגים ולא חצי אחים. ובזה הצלחתי. הוצאתי את עצמי מהמרכז והעצמתי את הקשר ביניהם. חשוב להסתכל על הילדים כמשפחה ולהרגיש מחויבות בלי קשר לעובדה אם הם יצאו מהבטן שלך או לא יצאו מהבטן שלך. להעביר להם את ההרגשה שבבית הזה יש אמא ואבא."
רות: "תיאורטית, ככה אני מרגישה, אולי כי אין לי ילדים משלי. מה שסיגל מספרת לדוגמה זה אחד החששות הגדולים שלי. אני מאוד אוהבת את הבת של ברק, וכששואלים אותי 'את אוהבת אותה כמו את הבת שלך'? אני אומרת שאין לי איך להשוות."
אתי: "זה לא בר השוואה בכלל. אני לא מרגישה את המחויבות, אני אומרת בכנות. הם לא הילדים שלי, יש להם אבא ואמא ומי שצריך לדאוג להם זה הם. יש לי שלושה ילדים משלי. מובן שכשהם איתי ביחד אני מרגישה אחריות. לעומת זאת, גם כשהילדים שלי אצל אבא שלהם אני דואגת להם."
אצלי, למשל, הילדה האמינה לאורך לא מעט זמן שאבא עזב את הבית ואני לקחתי אותו מאמא, למרות ששני המצבים התרחשו בפערי זמן ניכרים, אבל זה גרם ללא מעט כעסים כלפיי.
אתי: "גם אני הייתי שם."
רות: "ההסבר הבסיסי שלה זה שאבא עזב את הבית, עזב את אמא. ואז ברק הסביר לה שהוא עזב את הבית כדי שהיא ואמא יוכלו להמשיך לגור שם. גם איתי היא מדברת על זה ואומרת שהיא רוצה שאבא ואמא יגורו ביחד ואני אגור עם בן הזוג של אמא, וזה גורם לי לכאב לב, לא עליי - עליה, כי זו משאלה שלעולם לא תתגשם בשבילה. אני לא נבהלת מזה. אני חושבת שכשנותנים לילד את התחושה שמותר לו לדבר ולהגיד זה עוזר לו לעכל. הרי כל ילד רוצה שההורים שלו יחיו יחד."
אז בניגוד לכך שבאגדות יש לנו נשמה והיא אפילו טובה ולא מורכבת רק מרוע צרוף, אתן מרגישות רעות לפעמים?
אתי: "לא רעה, למרות שזה נתפס ככה."
אילנה: "הרוע זה עניין של שיווק. אם אנשי פרסום וקופירייטרים ייקחו אותנו כפרויקט ויטפלו בדימוי שלנו ובמשפחות חורגות בכלל, זו תהיה הצלחה נהדרת. הם ייצרו שפה חדשה. ברמת המיקרו אני מרגישה שהצלחתי, כי אפילו הבן הקטן שאל אותי יום אחד בכמיהה 'מתי תהיה גם לי אמא חורגת,'? אז אמרתי לו: בוא נשאל את אבא, הוא מביא את החורגות."
היחס לאבא חורג הוא שונה?
אילנה: "לא. בשני המקרים, הילדים מייצרים אותה טינה. אבל האגדה היא על סינדרלה, לא היה לה אבא חורג. אילו היה לה אבא חורג הכול היה אחרת. הייתה לה אמא חורגת שמיררה את חייה. והיא סללה את הדרך. על הבסיס הזה חינכנו דורות של ילדים."
רות: "גם מבחינה היסטורית וסטיגמטית - אמא יותר בבית ואבא יותר בחוץ."
אתי: "אני כן חושבת שיש הבדל בין אמא לאבא חורג, מעצם היותם פחות אמוציונליים. אני רואה את איל, אצלו זה הכול לוגיסטיקה, הוא חושב אנליטי."
יש לפנטזיה עוד סיכוי?
אתי: "אצלי היא התנפצה. המשפחה שלי היא אחרת, אבא אמא וילדים. אני כן מתגעגעת לתא משפחתי שבו יש ילדים והם לא הולכים לשום מקום. אני הבאתי לעולם את הילדה הזאת ממקום אגואיסטי, כדי שבזמן שהם הולכים היא תישאר איתי. כשאיל בא הביתה ואני אומרת 'הנה אבא הגיע הביתה,' זה 'וואו' בשבילי. זה בא ממקום של געגועים לתא משפחתי שלם".
נא להמתין לטעינת התגובות
