אמריקה הישנה והטובה: סיור בבואנוס איירס
הפריז של דרום אמריקה? זה כינוי קצת מוגזם. אך בבואנוס איירס תוכלו למצוא לא מעט הוד הדר, יחד עם בתי קפה ציוריים, מונומטים מרשימים וגם הרבה בקר משובח
אין בה את הלכלוך, הצפיפות, הבנייה הלא מתוכננת והמוני הרוכלים הגודשים את רחובות לימה, גוויקיל או לה פאז. בואנוס איירס מעלה בקרב המטייל אסוציאציות רבות, ביניהן חנויות מפוארות, מסעדות המגישות בשר משובח, ריקודי טנגו, מרדונה ועוד. מומלץ להתחיל סיור בעיר באבנידה 9 דה חוליו (Avenida 9 de Julio) לציון יום העצמאות של ארגנטינה –השדרה הרחבה ביותר בעולם.
בלב השדרה ניצב ה"אובליסקו" (Obelisco) – מונומנט רב רושם שמזדקר לשמים והוצב כאן ב-1936 כדי לציין 400 שנה לייסוד העיר. לא רחוק מהאובליסק ניצב תיאטרון קולון (Teatro Colon) – מבנה הדור בסגנון מצועצע, המזכיר בחזותו את בית האופרה בפריז. כאשר הוא אינו בשיפוצים, עולים בו לעתים קרובות מופעי בלט, ג'אז ועוד במחירים זולים להפליא.
אבנידה דה מאיו (Avenida de Mayo) היא אולי השדרה היפה ביותר בעיר, ועם מעט דמיון והרבה רצון טוב אפשר לדמיין לרגע שאנו בפריז. זהו חלק מליהוק צרפתי שליטש את העיר ב-1910. בקצה הרחוב נמצא הארמון הנשיאותי מסוף המאה ה-19, המכונה "קאסה רוסדה" (Casa Rosada) בשל החזות הורודה שלו.
לאחר שארגנטינה קיבלה את עצמאותה, התכתשו ביניהם הפדרליסטים שצבעם היה לבן והאוניטריסטים שצבעם היה אדום. אלה רצו יותר כח למחוזות, ואלה דרשו את ריכוזו בעיר הבירה. הפשרה ביניהם באה לידי ביטוי בצבע הוורוד. כאן, במרפסת הצופה אל הכיכר (ויפה במיוחד בשמש של אחרי הצהריים), עמד הנשיא ואליל ההמונים חואן דומינגו פרון, נאם בפאתוס והניף את ידיו אל מול הקהל המריע.
במרכז הכיכר עומד המונומנט לכבוד ה-25 במאי 1810, היום בו פרצה מלחמת העצמאות הארגנטינאית. סן מרטין, קריאולי שהתחנך בספרד, ידע לזהות את חולשתה של האחרונה עקב המלחמות הנפוליוניות ויצא מכאן לכיוון צ'ילה ופרו. שם הוא פגש את המשחרר סימון בוליבר, שירד לשם בדרכו מוונצואלה דרך קולומביה ואקוודור. כל ילד בארגנטינה, צ'ילה ופרו יודע לדקלם את הפסוק: "סן מרטין חצה את הרי האנדים".
מול הכיכר ניצבת קתדרלה מרשימה, בנויה בסגנון ניאו קלאסי ובגמלון שלה תבליט המתאר את מפגשו של יעקב עם
מדי יום חמישי אחר הצהריים מתרחש בכיכר אירוע מרגש בעל משמעות פוליטית, היסטורית ומוסרית. נשים מבוגרות, האימהות של דה מאיו, מתאספות להפגנת מחאה כשהן אוחזות בידיהם את תמונותיהם של ילדיהם שנעלמו בזמן המלחמה המלוכלכת, כאשר המשטר הצבאי העלים אלפי מתנגדים פוליטיים. חלקם נזרקו ממטוסים, חלקם הוחבאו בעמודי בטון וחלקם הוטבעו בריו דה לה פלטה.
בקצה השני של הרחוב, נמצא בית הקונגרס. מבנה מרשים שחלקו התחתון נראה כלקוח מארמון האינוולידים מפריז וחלקו העליון מגבעת הקפיטול. מבנה זה ניצב כאן גם כשהדמוקרטיה הושמה לצחוק. לא תמיד קיים קשר בין הכבוד שנותנים למוסדות לבין תוכנם.
ניתן וכדאי לנסוע ברכבת התחתית המכונה "Subte" (קיצור של subterráneo, שפירושו מתחת לאדמה). לרכבת 5 קווים, A-E ולה מנהרות באורך של למעלה מ-50 קילומטרים ויותר מ-80 תחנות. הרכבת ממשיכה להתפתח, וצפויה להיות ארוכה יותר ועם קווים רבים יותר כבר בעשור הקרוב.
מרבית התחנות נקראו על שם מדינות וערים מרכזיות ביבשת (לימה, ריו דה ז'ניירו, אורוגוואי), מקומות בעיר (רטירו, שדרות מאי, כיכר איטליה) או אישים ארגנטינאים חשובים (קרלוס גרדל, הגנרל סן מרטין, אנחל גז'ארדו). קרונות העץ של הרכבת התחתית מעניקים לנסיעה חוויה של גיחה מהירה במנהרת הזמן אל ראשית המאה ה-20. מרכז העיר שוקק חיים.
אחד המקומות הפופולריים הוא קפה טורטוני (Tortoni), שם נהגו לשבת הבוהמיינים של העיר לפני כמה עשרות שנים. זהו מוזיאון חי ששמר על צביונו מאמצע המאה ה-19. לכאן באים לא רק כדי לשתות קפה, אלא כדי לשאוף את אוויר הימים ההם ולהתבונן כמובן בנערותיה היפות של העיר.
מבין יושביו במפורסמים של הקפה אפשר למנות את המשורר הספרדי פרדריקו גרסייה לורקה ואת חואן קרלוס, מלך ספרד לבית בורבון. בפינת הקפה מסובים לשולחן פסלי שעווה של הסופר חוזה לואיס בורחס (Borges); זמר הטנגו קרלוס גרדל (Carlos Gardel); והמשוררת אלפונסינה סטורני (Alfonsina Storni).
הארגנטינאים אוהבים סופרים וספרים. מקום טוב ללמוד משהו על אווירתה שוחרת התרבות של העיר הוא בית הספרים הענק – אל אתנאו (El Ateneo) – מקום שהיה פעם תיאטרון והוסב לספריית ענק. העיקר במקום אינו רק כמות הספרים הקולוסאלית, אלא האווירה המיוחדת אותה מעניקים בית הקפה שבפינה, התקרה ההדורה, היציעים המקוריים של התיאטרון וכמובן חזותם הרצינית ואפילו חמורת הסבר של הקוראים.
המיקרו סנטר (Micro Centro) הוא מרכז העניינים, מלא בעובדי משרד וחנויות ומיני שירותים ופאבים עסוקים שמשרתים אותם. הרחובות המרכזיים – פלורידה ולווז'ה (Lavalle) – הם מדרחובים שסגורים לתנועת כלי רכב. כאן ניתן למצוא חנויות רבות מעוצבות למראה עם בגדים שהם הצעקה האחרונה של האופנה.
הלהיט העיקרי בקרב הקונים הזרים הם מוצרי העור. בארגנטינה, שהיא יצואנית עור חשובה, נמכר העור במחירים הזולים עשרת מונים מזה שבאירופה. מדרחוב פלורידה מעוצב בטוב טעם ויכול להתמודד בהצלחה עם הרחובות היוקרתיים של רומא או לונדון. יש בו מכל וכול: החל מחנויות אופנתיות בהם מוצגים בגדי מעצבים, דרך מתרימים לקרנות צדקה, פעילים פוליטיים, משוררים דלפונים ואפילו אחות רחמנייה המציעה לעוברים ושבים שירותי מדידת לחץ דם ודופק.
לא רחוק משם, כמעט ממולה, עומדת "נערה עובדת" כפי שהיא מכנה את עצמה. היא מציגה את כרטיס הביקור שלה ומבטיחה לעוברים ושבים (לא לעוברות ושבות) שעה של עינוגים עם נערות יפות. לא הרחק ממנה ניצבים ילדים משבט הגווראני שבמחוז הגראן צ'אקו, ילדי צוענים ואפילו אזרחים מקומיים שירדו מנכסיהם. העיניים המוסטות בזעזוע נתקלות בלהטוטן או ברקדני טנגו.
במרכז הרחוב נמצאת גלריה פסיפיקו (פלורידה פינת שדרת קורדובה), בניין מקסים שהוקם ב-1889 ולפני מספר שנים הוסב לקניון מפואר, שעכשיו אף מציע למבקרים חלק מתרבותה של העיר. המבנה מעוטר בציורי קיר משנת 1940, ופעמיים ביום מתקיים סיור חינם המספר את סיפורם. אפשר גם לעלות במדרגות הנעות לקומה השנייה, אל מרכז התרבות בורגס Borges.
מפעם לפעם מתקיימים בפלורידה מופעי רחוב, בעיקר ריקודי טנגו. לעיתים מגיעים לכאן וירטואוזים של ממש. אפשר להמשיך וללכת ברחוב פלורידה עד לסיומו בפלזה סן מרטין, כיכר הדורה, שבדרך כלל מלאה במקומיים אשר יצאו לבלות תחת העצים הענקיים. מתחת לכיכר נמצאת כיכר נוספת ובמרכזה ניצב השעון הגדול, מתנת בריטניה, שגם העניקה למקום את שמו "כיכר בריטניה". שמה הוסב בעקבות המלחמה ב-1982 ל"כיכר מלבינס" (Malvinas).
בחלקה הצפוני של העיר נמצא פארק רטירו (Retiro) הענק, שם ניתן לראות עצים שהובאו ממקומות שונים בעולם, גני וורדים וצעירים משתזפים בלבוש מינימלי. בחודש נובמבר זוהר הפארק בצבעי הסגול של פרחי הג'קרנדה (סיגלון).
איזור ריקולטה (Ricoleta) ידוע בבתי קפה יפהפיים, בעץ פיקוס ענק ובעיקר בבית הקברות הענק שבמרכזו. בית הקברות הזה מושך אליו סקרנים הבאים לראות כיצד אנשים משלמים עבור קבר דמי שכירות העולים במחירן על שכר דירה באיזור פחות יוקרתי. המבקרים הרבים פוקדים בעיקר את קברה של אוויטה פרון, ולעתים גם קבר מוזר שבחזיתו בתולה נוצרית המדליקה בלפיד אש מנורת בת שבעה קנים, מן הסתם קברו של יהודי מומר.
כמו במקומות רבים אחרים, העשירים חיים בצפון והעניים בדרום. ברובע סן טלמו (San Telmo) יש מבנים קולוניאליים רבים, חלקם במצב מוזנח יחסית, אך יש בהם קסם דקדנטי. באיזור זה מרובים בתי הספר לטנגו, שהחל כריקוד בלתי צנוע שהכנסייה נלחמה בו. כיום מאוכלסים מועדוני הטנגו השכונתיים בעיקר בפנסיונרים שצעדיהם מלמדים לעיתים על התכחשות עקשנית לגיל.
מרבית התיירים פוקדים את מועדוני הטנגו, ובצדק. בנוסף למועדונים השכונתיים הקטנים, קיימים כמה מופעים לתיירים בהם מפגינים המחוללים וירטואוזיות בלתי רגילה. אירוע מיוחד הוא שוק יום ראשון של סאן טלמו, שנערך בפלזה דורגו (Dorego), והוא מלא בכל העתיקות והחפצים המסוגננים שהיו בבתים הישנים של בואנוס איירס. בתוך השוק נערכים לעתים מופעי טנגו שמזמינים את הקהל להשתתף.
לה בוקה (La Boca) היא שכונת עוני סמוכה לסן טלמו, סמוך מאד לנמל. פירוש השם בספרדית הוא "פי הנהר", והוא מתייחס לשפך נהר הריאצ'ואלו (Riachuelo) הסמוך לשכונה. השכונה שאכלסה בעבר מהגרים איטלקיים עניים, נצבעה (במקור) על ידי תושביה אשר עבדו בנמל והביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האניות ועל כן הצבעים השונים.
כיום, הפכה השכונה למוקד משיכה לתיירים הנוהרים אל רחובותיה הציוריים שמשני צידיהם בתים צבעוניים, חנויות המוכרות מזכרות ומסעדות. הרחוב המפורסם ביותר הוא הקמיניטו (Caminito), שם לפי המסורת נולד הטנגו.
ברחוב נראים רקדנים חובבים המטופפים בעקביהם לצלילי הטנגו. בכל פינת רחוב יושבים נגני הבנדוניון – האקורדיון הארגנטיני המקורי – ומנעימים את זמנם של עוברי האורח בנעימות נוסטלגיות מהעבר ובעיקר מוכרים חוויה רומנטית לעוסה לתיירים. מזויפת ככל שתהיה, שכונת לה בוקה פוטוגנית להפליא ומהווה יעד נעים לבילוי בעיקר בסופי השבוע.
בואנוס איירס מציעה למטייל מונומנטים מרשימים, פסלים סביבתיים קלאסיים ומודרניים, מוזיאונים לאמנות, כיכרות הדורים ובעיקר הזדמנות לשוטט, ללכת לאיבוד ברחובות, לראות את הגבירות לבושות ההדר, את הצעירות בלבוש מינימלי, את הפועלים שכובעם שמוט על מצחם ועוד. אבל אי אפשר לכתוב על בואנוס איירס מבלי לדבר על האוכל.
יש בעיר הזו הכול מכול וכול: למשל – פיצות נפלאות שטעמן עולה על אלה של איטליה. המהגרים האיטלקיים שהביאו עמם את הפסטה הביאו גם את תעשיית הגלידות, שאף הן מתחרות בהצלחה באלו של איטליה. הגלידריות המשפחתיות הקטנות שכתוב בחזיתן Heladeria Artesenal, כלומר גלידה תוצרת בית, הן המומלצות. אם מתעקשים על רשת, הרי זו של El Fredo נחשבת למעודנת ולמשובחת ביותר.
הארוחה האולטימטיבית בבואנוס איירס היא בשר בקר. החל מאסאדו, שהן עצמות גב שהוכנו בצלייה איטית על הגריל, כבש שצלעותיו פרושות על צלב, פריז'דה (Parillada) שהיא בעצם גריל קטן המוגש לשולחן ועליו בעיקר חלקים פנימיים, ביפה דה צ'וריסה (Bife de Choriso) שהוא סטייק עסיסי ואפילו מקדונלדס. הארגנטינאים גאים בבשר המשובח של ארצם, ואין כמעט יציאה לטבע ללא פריז'ה (Parilla) – מנגל ענק.
הם אף כה גאים בפרות, עד שמדי שנה מתקיימת תחרות לבחירת מלכת היופי של הפרות. ניתן לסעוד כמובן נקניקיית צ'וריסו בלחמנייה, הנקראת צ'וריפן (Choripan); להשתולל במסעדות של מזנון חופשי (Tenedor Libre); או מוזר ככל שיישמע, לאכול במסעדות צמחוניות. בעבר שכנו מרבית מסעדות היוקרה בקוסטנרה (Costanera), הדרך לחופו של נהר לה פלטה. עם הזמן, עבר מרכז הבילוי לפורטו מאדרו (Puerto Madero), שם נוקה הנמל הישן ומחסניו המוזנחים הוסבו למסעדות עם מחירים סבירים בהחלט.
כדאי לשוטט ברגל לאחר הארוחה וליהנות מיופיו של האיזור. בתעלת המים שנותרה מהנמל משייטת ספינה בדרכה לשום מקום. על סיפונה עורכים משתאות לציון אירועים חשובים כמו למשל קינסרה (Quincera), שהוא מעיין טקס התבגרות של נערה. הבנות הצעירות ניצבות על הגשר בפוזות מבוימות, בשמלות נשיות להפליא, והן מונצחות במצלמות וידיאו להנאת בני משפחותיהן.
מי שזמנו בידו, יכול לנסוע לטיגרה (Tigre) – השפך של נהר לה פלטה. זוהי איננה דלתא, כפי שסוברים בטעות, אלא אֱסטוּאָר: שרשת איים שנוצרה בתהליך הפוך מזה שיוצר את הדלתא. כתוצאה ממאזן סחף שלילי, כבש הים חלקים מהיבשה. באיונים הרבים שנוצרו בשפך, הקימו עשירי בואנוס איירס בתי קיט מפוארים.
אפשר לצאת לשיט נעים בין האיים ולהתבונן בווילות הטובלות בצמחייה הטרופית. בדרך לשם או בדרך חזרה אפשר לעצור ברחוב גריבלדי (Geribaldi) ולראות את הבית בו חי אדולף אייכמן ומחזיתו נחטף בשנת 1960 על ידי סוכני המוסד והובא למשפט בישראל.
נקודה יהודית נוספת היא הקהילה היהודית בבואנוס איירס, שנחשבת לאחת הקהילות הגדולות בעולם ומונה למעלה מרבע מיליון נפש, ולה בתי כנסת ומוסדות קהילתיים שונים. קהילת בואנוס איירס העמידה לא רק סוחרים, אקדמאים ויוצרים, אלא גם ארגון פשע, שבסוף המאה ה-19 הוליך שולל נערות יהודיות תמימות ממזרח אירופה, בהבטיחו להן שידוך הולם. כשהגיעו לעיר, מצאו את עצמן בחוסר כול והורדו לזנות על ידי בני עמן.
עד היום זונה בבואנוס איירס מכונה "פולאקה", כלומר פולניה. יהודי ברזיל מספרים בזיכרונותיהם כיצד היו עולים לסיפונן של הספינות שעגנו ברציף לחניית ביניים. היהודים המבוהלים היו עולים נרגשים על הסיפון ומתחננים בפני הנערות שינוסו על נפשן, אולם הבנות הראו להן את תמונת החתן המיועד וסירבו להאמין.
לפני מספר שנים יצא לאור "מעשה בטבעת", ספר מצמרר שכתב אילן שינפילד, המיטיב לתאר את אותם ימים אפלים. למותר לציין שהנושא לא הוסיף ליחסים בין יהודים לגויים בבואנוס איירס והיה לעתים עילה להתבטאויות אנטישמיות. למרות הכול, מבואנוס איירס הגיעו לארץ יהודים משכילים רבים, חלקם הקימו קיבוצים ורבים אחרים תפסו מקומות חשובים במדע, ברפואה ואף בפוליטיקה.
ידוע במיוחד הוא יעקב טימרמן, שספרו "אסיר ללא שם, תא ללא מספר", שפך אור על אימי המשטר הצבאי במדינה. אירועי הטרור של שנות ה-90 יצרו "אתרי ביקור" נוספים, בעיקר לישראלים וליהודים. ב-17 במרץ 1992 התפוצצה מכונית תופת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס והביאה למותם של 29 ולפציעתם של 242 איש.
ב-18 ביולי 1994 פוצץ בניין הקהילה היהודית בעיר, והביא למותם של 96 ולפציעתם של רבים נוספים. עקבות האחראים לפיגועי הטרור הללו הובילו לארגון החיזבאללה ולאיראן. המקומות בהם התרחשו האסונות הפכו למצבת זיכרון לחללים ולדיראון לרשע. ליד תיאטרון קולון ניצב בית כנסת גדול, שגם בו אפשר לבקר בתיאום מראש.
גילי חסקין הוא מדריך טיולים ודוקטור להיסטוריה. לאתר הבית לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
