פחדונג: איכויות המפגש עם הלא נודע

אביב טטרסקי על הפחד והעונג, פחדונג: שתי איכויות שמתעוררות בגוף בעת המפגש הראשוני עם הלא נודע, המתגלם בתנועה חדשה שמתחילה בהשתחררות מדפוסים רגשיים וגופניים הטבועים בנו בחוזקה

אביב טטרסקי | 1/6/2009 10:23 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
 
אביב טטרסקי
אביב טטרסקי 


יום אחד החלטתי לעשות עמידת ידיים. הייתי אז בחטיבת ביניים ולא עסקתי בפעילות גופנית מיוחדת. נעמדתי מול הקיר בחדר של אחותי (בחדר שלי לא היה מקום לעמידות ידיים, לה היה את החדר הטוב יותר) ו...הופ! הרגליים הונפו באויר ואני – במזל של מתחילים שלא חזר על עצמו בנסיונות הבאים – עמדתי במהופך.

למרות שהייתי אז צעיר מאוד וכלל לא בקיא בז'רגון הרוחני, היתה לי ברגע ההוא של הנפת הרגליים והשלכת גופי במהופך קדימה, חוויה ברורה של העונג המהול בפחד שמתעוררים עם הכניסה אל הלא נודע. כתבתי "מתעוררים" כדי שיהיה ברור ששניהם התעוררו מתוך המפגש עם הלא נודע. אבל בעצם לא מדובר בריבוי. לא מדובר בשתי איכויות שונות - עונג ופחד – זו היתה איכות אחת של פחד-עונג. פחדונג.

הקרחונים באלפים הצרפתיים הם לא מדבר יהודה

מאז עברו הרבה שנים. מצד אחד קראתי ושמעתי הרבה על היופי שבכניסה אל הלא נודע. מצד שני, אחת התוצאות של העמקת המיומנויות הגופניות שלי היא שאני יודע שם יותר מדי. הידע הזה עוזר לי להיות במקומות מאוד יפים, אבל הוא גם עלול להרחיק אותי מהחסד של הלא נודע. בעצם, "יודע" אינה המילה המתאימה. יותר נכון יהיה לכתוב "מרגיש" – אני מרגיש בגוף יותר מדי והתחושות הגופניות מנתבות אותי שוב ושוב אל המוכר. אולי דווקא כמה "פריצות" אל מעבר למוכר שאירעו לאורך השנים יבהירו זאת.

בשנת 2000 נסעתי עם המורה שלי, קו ווייט, לאלפים הצרפתיים. עלינו ברכבל והתחלנו ללכת על קרחון ענק למרגלות המון-בלאן. לפני שיצאנו לדרך שכרנו נעליים עם דוקרנים שאפשרו לנו ללכת על הקרחון. מתברר שתו-התקן של הטבע הוא פחות קפדני מהוראות הבטיחות של מתקני החלקה על הקרח מעשה ידי אדם: הקרחון היה מחורץ בקיעים בעומק עשרות מטרים,

שמעליהם היה עלינו לקפוץ. שבוע קודם לכן עסקתי בשיפוץ התקרות הגבוהות במרכז הסדנאות של הקיטאידו במניל והבנתי שיש לי פחד גבהים.

פרט לחריצים היו בקרחון גם הרבה "מדרגות" בגובה של כחצי מטר. על מנת לטפס היה עלינו לנעוץ את הדוקרנים במדרגה. קן הראה לי איך לעשות זאת, אני "ראיתי" ואז כשהתחלתי לטפס החלקתי לאחור. ניסיתי שוב, אך ללא הועיל. הוא הראה לי שנית, ואז קלטתי: פעלתי מתוך ההרגל שרכשתי לי בטיפוס בהרים של מדבר יהודה.

היתה לי תחושה גופנית ברורה ולא מודעת לגבי הדרך שבה מטפסים על גבי מדרון תלול. התחושה הזו לא רק שהנחתה אותי להניח את רגלי באופן מסוים (ולא מתאים למצב שבו הייתי) - אלא ממש מנעה ממני לראות דבר יחסית פשוט שקן הראה לי, ובסיסו בהסתגלות לתחושה המוזרה של להישען על כלום. ובפעמים הראשונות שעשיתי את התנועה הנכונה הופיע שם הפחד-עונג של עמידת הידיים.

קונטאקט אימפרוביזציה זה לא קיטאידו

אביב טטרסקי
אביב טטרסקי 

לפני מספר שנים נהגתי ללכת בקביעות לשיעורי קונטקט אימפרוביזציה. אחד הדברים המדליקים בקונטקט הוא האופן בו בני זוג לריקוד נושאים זה את משקלו של זה. כשהמשקל שלי נתמך על ידי אדם אחר התנועה נעשית הרבה יותר קלילה: אני יכול לשכב כשהגב שלי מונח על מישהו, ולהתגלגל לכל מיני כיוונים.

זאת אומרת, דניה המורה היתה יכולה. אני, לעומתה, הייתי נתקע במצב הזה ולא מוצא דרך לצאת ממנו. במשך תקופה ארוכה דניה היתה אומרת לי: "תמשוך את עצמך עם הרגל". אני הייתי שומע, "מבין", "רואה" את ההדגמות שלה ונשאר תקוע. עד שיום אחד זה קרה. אני הייתי שכוב עם הראש למטה, נישא על ידי מישהי בגובה של יותר ממטר מעל הרצפה. פתאום, הרגל שלי התחילה לשלוח את עצמה הרחק הצדה וקצת אחר כך היא התחילה למשוך את האגן, את המרכז שלי - בעקבותיה.

מיד הופיעה בהלה, זה הרגיש לא יציב. אני ניתקתי מהמרכז שלי והתחלתי להתגלש בכיוון התרסקות אל הרצפה. אבל כבר אי אפשר היה לעצור. באופן בלתי צפוי, הרגל המשיכה למשוך, המרכז המשיך להימשך בעקבותיה ועקומת התנועה שלי שינתה לפתע את כיוונה מכלפי מטה אל עבר השמים. הבהלה לא פסקה – לא היה לי מושג מה עומד לקרות, כלומר היה לי ברור שאין לי מושג מה עומד לקרות – אבל הופיע גם עונג. מצאתי את עצמי כמעט מרחף תוך כדי זרימה לכיוון הכתפיים של השותפה שלי לריקוד.

מאותו רגע, משיכת עצמי בעזרת הרגל היתה הדבר הכי פשוט בעולם. הבנתי גם מה היה לי כל כך קשה במציאת אופן התנועה הזה עד אז: בקיטאידו הלכתי והעמקתי את החיבור שלי למרכז הגוף. דרכו התקרקעתי וממנו נבעה כל תנועה. שליחת הרגל, כך שתמשוך את המרכז בעקבותיה, היא סוג תנועה הפוך לחלוטין: הקצוות מובילים, הקרקוע הולך לאיבוד והמרכז מובל במקום להוביל.

ברגע הלימוד של אופן התנועה החדש הופיע שוב הפחד-עונג: אולי זה הגמול שאנחנו מקבלים על שהצלחנו לצאת מתוך הרגל. ועד שהלימוד הזה קרה, מה שתקע אותי לא היה סתם היעדר הבנה: התקיעות נבעה מתחושה לא מילולית ומאוד ברורה של "איך מתרחשת תנועה". התחושה הזו היתה כל כך ברורה עד שהאופציה של הובלה מהרגל בכלל לא היתה קיימת.

הגל שמתרחש כשמוותרים על העצירה

פחד-עונג שלישי התרחש אצלי לאחרונה, בעת שהתאמנתי לבד. גם הפעם מדובר במשהו שאני תקוע איתו המון שנים, אלא שהפעם הנס השתחרר בלי "סיבה" מיוחדת: אף אחד לא הדריך אותי וגם לא ניסיתי להתעמת באופן מיוחד עם התקיעות הזו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שקן הראה לי את תנועת הגל שעובר דרך מרכז הגוף ועולה מעלה לאורך כל הגו, בית החזה ועד לידיים, לפני שבע או שמונה שנים. עשינו קטה (רצף תנועות) בשם פוריו, שבמהלכה ישנו סיבוב של 180 מעלות. משהו חביב שאף פעם לא ייחסתי לו תשומת לב מיוחדת. קן הדגים וביקש: "תעשה את זה כך". עשיתי "בדיוק" כפי שהוא הראה אבל הוא לא סבר כך. הוא הראה שוב, אבל אני לא ראיתי משהו מיוחד.

הביקור של קן נגמר ואני שכחתי מהעניין. אבל התנועה הזו הופיעה שוב ושוב. לפני כמה שנים כבר הצלחתי לראות את התנועה הזו בגוף של קן, אבל לא היה לי שום מושג איך לבצע אותה בעצמי. התחלתי לחפש אותה בגוף שלי אבל לא מצאתי דבר. איכות תנועתית אחת ושלוש שנים לחפש אותה מבלי למצוא כלום? אבל ידעתי שככה זה, שהדברים מתבשלים בגוף בקצב שלהם ושהחיפוש הוא מהות האימון, בעוד שהמציאה היא רק הפרס.

לפני שבועיים, כשהתאמנתי לבד בגן הוורדים לא ממש חשבתי על התנועה הזו. לקראת סוף האימון חזרתי על קטה חדשה עם בו (מקל). ואז פתאום זה קרה. הגעתי לאמצע הקטה, התנועה והגוף והבו שלושתם התחברו, ולפתע הופיע הגל הזה שעבר דרך הגוף שלי ונשלח החוצה לאורך המקל. הגל הזה היה גדול ממני, נמשכתי בעקבותיו אל מעבר לאן שחש(ב)תי שהתנועה שלי תיעצר והפחדונג הופיע. אדם עושה תנועות לבדו על דשא רחב ידיים – מה כבר יכול להיות מפחיד בזה? ובכל זאת זה קרה.

מובן שבדקתי אם אני יכול לעשות זאת שוב. הצלחתי לשחזר את האיכות הזו רק באופן חלקי, אבל מספיק על מנת לזהות שוב שמדובר בתנועה שהתחושה שלה היא אחרת מכפי שאני רגיל. גיליתי – לא ידעתי זאת קודם – שאני רגיל לעצירה מסוימת בין תנועה לתנועה ושהגל הזה מתרחש כשמוותרים על העצירה. מדוע לקח לי כל כך הרבה שנים לגלות דבר "פשוט" כזה? בין השאר, כי לעצירה היתה תחושה של "נכון". תחושה כל כך ברורה ובו-זמנית, לא מודעת, שלא אפשרה למשהו אחר להופיע.

אולי הבלתי נודע תמיד ישנו?

נעים לי לשים לב שבדוגמאות שהבאתי כאן, המעבר אל הלא נודע היה קשור פיזית (לא רק מטפורית) להישמטות הקרקע מתחת לרגליי. ברגע שחוויתי את ההישמטות הזו בהקשר מסוים גיליתי שאין שם בעיה אמיתית, שמה שבאמת נשמט הוא לא התמיכה שאני זקוק לה, כי אם התמיכה שאני רגיל בה - וכי תמיכה אחרת עומדת מוכנה ומזומנה לרשותי.

אולי הבלתי נודע תמיד ישנו, ממש ממש קרוב ונגיש. אנחנו מפנים אליו עורף לא רק בגלל הרגלי החשיבה שלנו והיעדר הבנה אלא (בעיקר?) בגלל תחושה פיזית ורגשית שמכוונת אותנו שוב ושוב אל עבר אותו כיוון.




אביב טטרסקי, מטפל שיאצו, מדריך קיטאידו, לומד את עצמו דרך הגוף.­לבלוג

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''בין גוף לנפש''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים