יש סבל בעולם: תלאות של מודטת מתחילה
וואו, ממש שקט כאן. יש פה לפחות 20 אנשים, כולם עם הפנים אל הקיר וכולם קמו ב-6 בבוקר. אני יושבת נכון? מותר להציץ? מתי זה ייגמר? שלי לב-קורן במדיטציית זא-זן
יום חמישי בבוקר. אני נכנסת לשיעור חובה בקמפוס בו אני לומדת רפואה סינית, ולשיעור קוראים "בודהיזם". המורה היקר, בבגדי בודהא וחיוך מקסים, פותח את פיו ואומר "יש סבל בעולם - הסבל הוא סיפור שסיפרנו לעצמנו - הכול כאן קורה ביחסי גומלין - אין אני".... מה??? על מה אתה מדבר? ואיפה היית עד היום?! ולמה השיעור מסתיים? ומתי השיעור הבא? יש מקום נוסף שאוכל לפגוש אותך בו? ספר לי עוד, בבקשה.
"יש קבוצה, "סנגהא". זה אומר - "קהילה", תבואי, אנחנו נפגשים בימי רביעי בשעה 6:30 בבוקר".
וואו, ממש שקט פה. יש פה לפחות 20 אנשים, כולם עם הפנים אל הקיר - וכולם קמו ב-6 בבוקר?!
יכול להיות שרק אני איחרתי? למה הם לא מדברים? בשביל זה באתי? לשתוק?! רציתי לשמוע את יובל, המורה.
אם כולם יושבים אז כנראה גם אני צריכה. מה צריך לעשות? למה לא שמו שלט איך לשבת, למה הוא לא מסביר מה לעשות? יש להם כרית מתחת לישבן, שתי כריות, שלוש - אני אנסה גם. אופס, אני מחליקה מהכרית (הבאתי כרית מסאטן); מזל שכולם עם עיניים עצומות.
אני על הכרית, בעצם שלוש כריות. אני יושבת נכון? מותר להציץ? מתי זה ייגמר? אחרי 20 דקות כואבת לי הרגל; יש לי זרמים באצבעות; נרדמה לי הרגל; נראה שהשתתקה לי הרגל; מגרד לי בראש; הגב כואב. אני רעבה, הבטן מקרקרת. כמה מחשבות?! מתי זה ייפסק?
- "אם מגרד, לא לגרד, לתת לזה לחלוף"
- "כאן ועכשיו"
- "לא נאחזים בדבר, לא מגרשים דבר, הגב ישר"
קולו של המורה נשמע. נבהלתי, קפצתי.
- "ציוץ הציפורים"
איזה ציוץ? על מה אתה מדבר? מי שמע ציוץ? אתה יודע איזה רעש יש לי בראש? נראה אותך בתוך הראש שלי.
- "אם עוברת מחשבה תניחי לה: מחשבות באות משומקום והולכות לשומקום" וואו, סופסוף הוא מדבר. שימשיך עוד.
- "בעוד מספר דקות יישמע צלצול הפעמון. כל אחד יקום ממקומו ונצא לשוטטות".
טוב, צריך לקום. כולם הולכים לאט. למה הוא מסתכל על העץ ככה? מה יש שם? כמה זמן אפשר להריח פרח?
עברו מספר חודשים ואני עדיין כאן. גם בבית אני מודטת מדי יום, יושבת מול הקיר והרעש בראש מתגבר. יותר מחשבות באות, הכאבים בגוף ממשיכים. כעס, תסכול, כאב, עצב, עוד מחשבה, עוד פעם מגרד. ואסור לזוז. גם הסבל בחיי עדיין ממשיך, אני רבה עם אמא כמעט בכל שיחה, הזוגיות גרועה, אין לי כסף. כלום לא השתנה מלבד זה שיש לי יותר מחשבות.
מאיפה המחשבה על סבא שלי הגיעה עכשיו? ואמא, מאיפה החברה מהילדות באה? ולמה אני כל כך עצובה? מי מביא אליי את המחשבות והרגשות שבאים אחרי כל מחשבה? למה אני לא יכולה פשוט להגיד לזה להפסיק וזה יפסיק? האם זו כמות המחשבות שיש לי בכל רגע בחיי?
סוף סוף. תודה לך, מדיטציה, בזכותך גיליתי שיש לי המון אורחים ושלא קל לי להגיד להם ללכת. הם מנהלים לי את הבית, את הגוף, את החיים. גיליתי שיש לי המון זיכרונות שחשבתי ששכחתי, גיליתי שכל מחשבה מסתיימת במחשבה נוספת. אם כואב אני נותנת לכאב להיות עד שהוא חולף, ואם מגרד אני מאפשרת לזה להיות בלי לגרד. יושבים ולא זזים.
כשסירבתי להזיז את הרגל שכאבה במהלך המדיטציה קיבלתי כלי שמאפשר לי לסרב לעייפות שהגיעה בדיוק כשרציתי לכתוב את המאמר הזה, להתגבר על הרצון העז לישון בזמן שכולם ערים, לשלוט בדחף לריב עם בן הזוג שלי, להתבונן בנטייה להתעצבן על אמא שלי שאמרה לי משהו שאני מעדיפה לא לשמוע, להיות משוחררת מהצורך בתשומת לב מכל העולם, לוותר על המחשבות הביקורתיות שחלות על כל העולם ועל עצמי, ולפחד מאנשים שיפגעו בי.
לא ידעתי שמה שהכי תסכל אותי במדיטציה היה הדבר החשוב ביותר לקראת השקט, ואחרי שאמרתי לאורך זמן "לא עכשיו" בזמן המדיטציה, חוויתי משהו מדהים: שקט. דממה. לא מגרד, לא חושב, לא כואב, לא צוחק, שקט. ציוץ ציפורים, משב רוח, צפירת המכונית, רחש המזגן.
"ישיבה לשם ישיבה" (ZA ZEN), סופסוף מבינה.
כשהגעתי לסנגהא (קהילה) לפני כחמש שנים לא ידעתי למה אני עושה את זה, רק ידעתי שאני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר. המילה "סבל", ואחריה המילה "הארה" קראו לי יותר מכל דבר אחר בחיי. רציתי להשתחרר מהסבל בחיי, אז הלכתי. אחר כך המשכתי עם הקיר "שלי".
שלי לב קורן, מורה להתפתחות רוחנית ומלווה אישית. לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
