זן-נוצריזם: שי טובלי קורא בבשורה על פי תומא
המפגש עם פפירוס בשפה הקופטית שהתגלה ב-1945 במצרים וכולל 114 מימרות המיוחסות לישו, הותיר את שי טובלי נבוך ומבולבל. בתום עשור של התעמקות בטקסט הוא מפרש כי מדובר במורה זן מבריק וחד כתער, מהפכן אנטי דתי ומבשר מחשבת העידן החדש
מתוך הסרט "ישו הנוצרי" של זפירלי
לעולם לא אשכח את היום שבו פגשו עיניי לראשונה במלות הפתיחה של "הבשורה על פי תומא"
"כל מי שיפענח את פשרן של אמרות אלו, לא יטעם את טעם המוות"...
כבר בכתבי הברית החדשה נדהמתי מן התעוזה והישירות הבלתי נתפשת של ישוע כמורה רוחני: מעין חדות וניקיון חסרי בושה ותמי לב. אולם, בעוד הברית החדשה גדושה עד לעייפה במגמתיות פוליטית האורגת סביב דמותו ותורתו של ישוע מיתוס דתי שלם, הרי שב"בשורה" נותרת רק אותה תמציתיות המטלטלת את הקורא בפשטותה: שורת אמירות עירומות שאין בהן דת כי אם רוח דתית אמיתית, ובמקום המיתוס של ישוע פוגש הקורא את עצמו.
"הבשורה על פי תומא" נחשבת ל"ילד הלא חוקי" של ישוע, לפחות מבחינת הכנסייה: לעתים נדמה שהטקסט המתין בסבלנות עד להתגלותו בשנת 1945, רק כדי שלא ייגנז על ידי הכנסייה ויצליח לחמוק ממנה אל ידיים בטוחות, "חילוניות" ומבינות יותר. יחד עם זאת, עבור הקורא המעוניין בכך, היא עשויה להיות מפגש בלתי אמצעי ובלתי מתווך עם תורתו האמיתית של ישוע.
במובנים רבים, זוהי למעשה "הבשורה על פי ישוע": המסרים שאותם העביר לתלמידיו הישירים. ואכן, בעוד שבמפגשיו עם ההמון הוא נהג, מתוך חמלה, לעשות שימוש תדיר במשלים שיבארו את תורתו באמצעות סיפור, כאן הוא "מתאמץ הרבה פחות" ומגיש את ה"אמת" ללא כחל ושרק.
סגנון זן המדמים את המחשבה
הפפירוס - הבשורה על פי תומא מתוך: האתר הרשמי של שי טובלי
המפגש הראשון שלי עם ה"בשורה" - וגם השני, השלישי והרביעי - הותיר אותי נבוך ומבולבל. באופן אינטואיטיבי יכולתי לחוש בפוטנציאל העז של האמרות, ויחד עם זאת, נאבקתי קשות כדי לפצח את המסתורין הכביר שלהן, המוגבר עוד יותר בשל הטרמינולוגיה הקבלית שבה משתמש ישוע ובשל הסבירות הנמוכה שדבריו צוטטו מילה במילה, וההקשר התקופתי הזר לי ולכולנו שבמסגרתו הם נמסרו.
קרוב לעשר שנים חייתי עם ה"בשורה על פי תומא", עד שהטקסט החל להיפתח בפניי במידה כזו שחשתי שאני יכול להגיש הצעת קריאה בו לאחרים. ההגות המתמשכת בו, אשר לוותה בהעמקת ניסיוני הרוחני והפילוסופי ככל שהשנים חלפו - כל זה, לצד השוואה לכתבים אחרים ולפרשנויות אחרות - אפשרו לי מגע הולך וגובר עם הכתב העתיק ביותר "של" ישוע.
כאשר מתחילים לעיין בפסוקי ה"בשורה על פי תומא" ניתן למצוא דמיון עז בין אופי וסגנון אמירותיו של ישוע לבין אמירותיהם של מורי הזן-בודהיזם. רק לשם השוואה:
"מישהו שאל, 'מהי מהותי?'
ג'ושו אמר, 'העץ נע אנה ואנה; הציפור מתעופפת לה; הדג קופץ; המים עכורים'".
[מתוך 'ספר הזן של ג'ושו', תרגום: יואל הופמן, בבל, 2007]
ומן
הצד השני:
"תלמידיו אמרו לו, 'מתי תתקיים מנוחת המתים, ומתי יגיע העולם החדש?' אמר להם, 'מה שאתם מצפים לו, כבר הגיע, אך אינכם יודעים זאת'". [מתוך 'הבשורה על פי תומא']
בעיניי, סגנון הזן המכה באלם ומדמים המחשבה המאפיין את תשובותיו של ישוע לתלמידיו (גם אם שונה בתכלית במטרותיו ובעולם המושגים האופף אותו), עשוי לחשוף את הקורא באמרותיו לעולם חדש ולחוויה חדשה באותה מידה שבה התרגשו עיננו, שכלנו ורוחנו, כאשר פגשנו לראשונה בדיאלוגים המשונים של מורי הזן-בודהיזם.
אחרי הכול, ישוע דיבר את האמרות הללו ולא כתב אותן בשפה תנ"כית עשירה ובלתי נגישה. יתכן שהוא חלק אותן עם תלמידיו בזמן המתנה לארוחה או כשעמדו ושתו מבאר, או בעת מנוחת בין ערביים, ולכן סביר יותר להניח שהוא השיב לשאלותיהם בצורה חדה וישירה, לעתים אולי אף עזה מנשוא דווקא בשל כך.
בכל מקרה, אולי גם הודות למעמדה ה"לא חוקי" של ה"בשורה" - הנובע מדחייתה מהקאנון הנוצרי אשר דחקה אותה לשוליים ההולכים ומתרחבים של התרבות הנוצרית בכללותה - מדובר בטקסט שהמגע עמו דומה לנגיסה בפרי אסור: מסוכן ומענג, נגיש ובלתי נגיש גם יחד.
מחפשים לשווא את מלכות השמים מחוץ לתודעתנו
שי טובלי ליאור מן
שני פסוקים ופירושיהם עשויים להמחיש את טעמו המיוחד של הטקסט, כמו גם את אופייה המיידי של תורת ישוע והתעוזה שלה.
ישוע אמר:
"אם מנהיגיכם יאמרו לכם:
'הביטו, המלכות בשמים היא',
אזי משמעות הדבר היא
שעופות השמים כבר הקדימו אתכם.
אם יאמרו לכם:
'בים היא',
אזי משמעות הדבר
שהדגים כבר הקדימו אתכם.
אלא שהמלכות הִנַה בתוככם,
כשם שהיא מחוצה לכם.
"כאשר תדעו את עצמכם,
תיוודעו
ותיווכחו לגלות אז
שאתם עצמכם בניו של האב החי.
ואם לא תדעו את עצמכם,
תחיו בדלות
ותהיו דלות".
כלומר: הסמכויות הרוחניות, הכוללות את הממסדים הדתיים ואת מנהיגי הדת, נוהגות לשלוט באדם בכך שהן מבטיחות לו גאולה עתידית בזמן כלשהו; למעשה, הגאולה העתידית היא מקור כוחן. לעומת זאת, כתב הקודש הזה נועד לשמש כלימוד רוחני טהור, המוביל לשחרור בהווה. תחילה הוצגה בו, כשלב ראשון, ההבטחה כי אלו שיפנימו את מהותו לא יטעמו את טעמו של המוות; לאחר מכן הוצגה ההנחיה לאיכות החיפוש ולמטרתו, ותואר האופן שבו מתבטאת מציאת האמת.
כעת, בשלב הנוכחי, מוצגת הטענה כי על האדם להשתחרר ממה שהסמכויות הדתיות מבטיחות לו - אותה גאולה עתידית. ישוע מעולם לא דיבר על אודותיה, ובמקום זאת הוא דיבר על גאולה עכשווית, בתוככי זמן ההווה. זהו הדבר אשר הפך אותו למטריד כל כך בעיני הממסד הדתי.
הגאולה מתאפשרת בעקבות ההבנה שמלכות השמים אינה מלכות בשמים, אינה מושא חיפוש המצוי מחוצה לנו, אינה אמת חיצונית הקיימת מחוץ לתודעתנו. זהו העצמי העמוק ביותר שלנו, מי שאנחנו. אין לנו מה לחפש ולהשיג, איננו צריכים לעבור דרך או לחוות תהליך מכל סוג שהוא, שכן אנו מלכות שמים ממש ברגע זה. לכן הגאולה מתרחשת עכשיו, או שאינה קיימת.
אם נכוונן את עצמנו אל זמן ההווה ולא נותיר לעצמנו כל ברירה, מלכות השמים תיפתח ותתגלה כעצמנו הפנימי העמוק ביותר. אז, כפי שנאמר כאן, נגלה שאנו בניו של האב; ואם לאו - אנו נידונים לחיות בעוני. חיי עוני פירושם שאנו נוהגים לחפש לשווא את מלכות השמים מחוץ לתודעתנו. במצב זה, כל שנותר מאיתנו הוא מחפש שאין בתוכו דבר: הוא עצמו ריק, והאמת כביכול מצויה מחוצה לו. ואולם, השפע - המלכות עצמה - מצוי אך ורק בתוכנו.
במובן זה, אין הבדל ממשי ומהותי בין הנחייתו של ישוע לבין ציוויו של סוקרטס "דע את עצמך". כאשר האדם מפנה את תשומת לבו אל עצמו, היישר אל תוככי הסובייקט היודע, המתבונן, הלומד והצופה, או אז הידע שלו, כולל הידע הדתי, הופך לשלם.
מעצימים את אשליית קיומנו
ישוע אמר:
"אם יש בידיכם כסף,
אל תלוו אותו בריבית.
במקום זאת,
תנו אותו לאחד
שממנו לא תקבלוהו בחזרה".
כלומר, אם יש בידנו דבר כלשהו ואנו מאמינים כי הוא שייך לנו, עלינו פשוט לוותר עליו ולתת לו להתפזר ברוח משום שממילא הוא אינו שלנו. אין כל טעם לנסות ולהשקיע בדבר זה ולשמור עליו, מפני שכך אנו רק מעצימים את אשליית קיומנו. עלינו להימנע מצבירה ומשאיפה להגיע למנוחה ולנחלה בתוך מה שיש לנו לכאורה בעלות עליו, שהרי כך אנו חיים בפחד לאבד דברים אלו ובשקר של הבעלות.
נפש האדם אינה נמצאת כאן כדי לרכוש ולצבור; היא נועדה למצוא מנוחה ברוח - ביתה האמיתי. לכן עלינו לחיות חיים חסרי כל מבחינה פנימית, ורק כך, בחוסר כל מוחלט, נוכל להגיע למלכות השמים.
שוב מעמת אותנו ישוע עם תורה מהממת בפשטותה ובישירותה, המערערת על כל הגיון החיים שלנו. הדבר הכי לא הגיוני שאדם יכול לעשות הוא להלוות כסף למי שלא יוכל להחזיר לו - אך אם לא כן, מה המשמעות של הלוואה? פעולה כזאת משוללת הגיון בה במידה שאין הגיון בהגשת הלחי השנייה למי שמכה אותנו על לחיינו האחת. כל חוקי ההישרדות הפנימיים, כמו גם החברתיים שלנו - מורים לנו להימנע מפעולות שכאלה.
כריכת הספר
אולם, עניינו של ישוע אינו ללמד אותנו כיצד "להסתדר" בחיים; תורתו אינה מעשית במובן זה: היא נועדה לשחרר אותנו. אם אנו מעוניינים בשחרור, סדר העדיפויות שלנו אמור להתהפך באופן שפעולותינו יביאו אותנו לקנות לנו מקום בעולם הרוח במקום בעולם החומר. בעולם הרוח דווקא ויתור ייטיב עמנו והפסד יביא לניצחוננו.
הספר "הבשורה על פי תומא" יצא בהוצאת אלאיה. לפרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
