בראשית ברא אלוהים יין ויאנג
בתחילה הייתה ריקות; בתוכה צברה האנרגיה הרדומה עוצמה, עד שהתפוצצה במפץ גדול, והעולם נחלק ונפרד ליין ויאנג, המכונים טאיג'י או טאי-צ'י – סדרת התנועות שאני עושה עכשיו. אריה לב ברסלב מתרגל טאי צ'י בגן השושנים
בוקר בגן השושנים. אני מתכונן לטקס הטאיג'י צ'ואן הקבוע שלי. אני מתאמן בגן הזה למעלה מעשרים וחמש שנה. כאן אני מלמד את רוב השיעורים שלי. בעוד זמן קצר אלמד שיעור לתלמידים מתחילים. אני מברך את הגנן הערבי לשלום; הוא מכיר אותי היטב. הוא שואל לשלומי באנגלית. אני מספר לו ששלומי טוב ודורש בשלומו.
בשביל העליון אנשים עושים את דרכם לעבודה. אני מתמקם בפינה חבויה בגן, שם אני לבד בדממת השחר. אני עומד תחת רשת ברזל התומכת בשריגים ירוקים ענפים ובבוגנוילאה פורחת. לפנַי נפרש שדה שושנים אדום זוהר. הצלילים היחידים שאני שומע הם שירת הציפורים והמיית מכוניות רחוקה.
אדמת גן השושנים ניתנה לאנשי ירושלים על ידי משפחה עשירה. מאוחר יותר יתמלא הגן אנשים; טף עד זקן בני דתות שונות, הבאים לרוות נחת מיופיו ושלוותו. לעת לילה מבקרים בגן אוהבים חשאיים. אך בשעה זו השכם בבוקר הגן שקט ומלכותי. כאן פרח הטאיג'י שלי כשושני הגן. אני מרגיש בגן הזה ממש כמו שאני מרגיש בסלון ביתי.
אני עושה מספר תרגילי חימום פשוטים לפני שאני נכנס ל"יציבת ההתחלה" בעקבים צמודים ובבהונות הפונות החוצה בזווית. אני נוטע את כפות רגלי באדמה, מחלק את המשקל בצורה אחידה. ברכיי כפופות מעט. אני מתרכז בעמידה זקופה ובתנוחה מאוזנת ויציבה. אני מכניס את הסנטר מעט ומרים את עורפי.
אני מנסה לשחרר כל נקודת מתח בכתפיים, בחזה, בבטן ובגב התחתון. אני עובר להתרכז בנשימה, בשאיפות ונשיפות ארוכות, איטיות ועמוקות. אני מנסה לרוקן את המודעות שלי ולתת לה להחליק אל תוך דממת הווג'י (וו צ'י). כשיגיע הרגע הנכון, אתחיל את סדרת התנועות תוך העברת משקל ושקיעה אל רגל ימין.
לפתע, שאיפתי לווג'י נטרדת מקרקור עורב צורמני. הרעש מסיח את המודעות שלי כל כך, שאני מביט לכיוון ממנו הוא מגיע ורואה עימות בין חתול לעורב. חתול זכר בפסים אפורים עובר על פני ספסל; הולך כמו היה מלך הגן וזנבו מצליף כשוט. במרחק פסיעות ספורות ניצב מולו עורב שחור אפור, גודלו כמעט כשל החתול. הקרקור מתריע על סכנה אורבת.
העורב, מקורו השחור מונף כחרב, שומר על מרחק מספיק מהחתול כדי שלא יוכל להתנפל עליו. למרות המרחק העורב הוא יריב מטיל אימה, כשהוא ניצב כך מול החתול. מקורו יכול לפצוע את החתול בקלות. החתול לא יתקוף והעורב יודע זאת היטב; העורב העביר את המסר שלו.
בעלילת הצייד והניצוד איבד החתול את יתרונו הגדול - יתרון ההתגנבות. ואולם לא נראה כי הוא מוטרד. בצעדיו ניכר ביטחון של צייד היודע שתגיע שעת הכושר שלו. אני מתבונן בתנועותיו ביראת כבוד. "לך כחתול", נאמר בכתבי הטאיג'י הקלסיים. מה יוכל ללמדני החתול? הוא כה רך ומלא חן, כל איבר מונח במקומו ומתמזג עם השלם. נדמה שכפותיו אינן נוגעות כלל באדמה. הוא חולף על פני העורב, מתעלם ממנו ביוהרה של טורף מולד.
העורב נסוג מעט, אך יציבתו וקולו ממשיכים להצהיר: "אל תתעסק אתי!" האומץ והתעוזה שלו מרשימים אותי, הדרך בה הוא עומד על שלו. הוא יודע בדיוק למה הוא מסוגל.
בהתבוננות
הנחש הגמיש חמק ממתקפתו של העגור ועט על עורפו החשוף. העגור הניף את כנפו במהירות והסיט את הנחש המסוכן. הנחש התפתל ותקף את רגלו השמאלית של העגור, אך העגור הדף אותו במהירות הברק. העוף תקף שוב ושוב, אך לא עלה בידו להשיג יתרון על הנחש או לפגוע בו מפאת חמקמקותו החלקה והנפתלת של הנחש. הקרב רגש זמן מה. עם חלוף הזמן עייפו הלוחמים והקרב תם בלא מנצח. לבסוף זחל הנחש אל תוך הסבך והעגור עף משם.
על פי האגדה הוביל קרב קדמון זה את ז'נג סאן-פנג ליצור את הטאיג'י צ'ואן. מגמישותן של תנועותיו הסיבוביות של הנחש, הבין שהרך יכול לגבור על הקשה באמנויות הלחימה. הוא גם הכיר בחשיבותם העליונה של זריזות ושינוי באמנויות הלחימה. התקיפות והנסיגות המהירות של הנחש והעגור והתאמתן למצב, המחישו את החשיבות שבהבנת מהות השינוי, כלומר יין ויאנג, בהגנה עצמית. סמל היין והיאנג נקרא טאיג'י, וצ'ואן משמעו אגרוף. לעתים קרובות מתורגם המושג טאיג'י צ'ואן "האגרוף העליון".
הדרמה בין החתול לעורב תמה ואני מנסה לשוב אל הווג'י לאחר העימות העז שהייתי עד לו. לא קל לי. אני משתדל להתמקד בנשימה, אבל מודעותי אינה משתפת פעולה. היא מלאה במחשבות ורעיונות השועטים בשצף קצף כנהר שופע באביב. אני נעשה קצר סבלנות, שהרי עליי ללמד עוד מעט. יש לי לוח זמנים עמוס היום. אבל אני מתמיד, מתמקד בנשימה שלי. לבסוף מודעותי שוקטת. אני ממתין עד אשר מניעה אותי התחושה ומעביר את המשקל שלי לרגל ימין. עם הפרדת המשקל פינה ווג'י את מקומו לטאיג'י, ועם זאת משהו מריקות הווג'י נותר בקרבי.
אני מתחיל את סדרת התנועות ובתוך כך מבחין שהתנועה מווג'י לטאיג'י, מדממה לתנועה, דומה לתפיסה הסינית בדבר בריאת העולם. מתחילה הייתה ריקות; לא חלל ריק, כי אם ריקות. בתוך הריקות צברה האנרגיה הרדומה עוצמה, כהר געש לפני התפרצות. בסופו של דבר לא יכלה עוד הריקות להכיל את האנרגיה. היא התפוצצה במפץ גדול, והעולם נחלק והתרחב מחלק אחד לשניים, ומשניים לעשר ומעשר לעשרות אלפי חלקים. הריקות הייתה ווג'י, וההיפרדות ליין ויאנג הייתה טאיג'י. בתוך ההיפרדות הייתה הריקות, ובתוך הריקות הייתה ההיפרדות. הן לבשו צורות שונות, אך היו זהות במהותן כמו הים והגלים.
ואז סיפור אחר תופס את מקומו של הסיפור הסיני. זהו נרטיב בעל שורשים חזקים בארץ זו. בעוד שהוא שונה מרעו הסיני, הוא מספר סיפור דומה להפליא:
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו (ווג'י) וחשך על פני תהום ורוח (צ'י) אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור... ויבדל אלהים בין האור ובין החשך."
הוא הפריד אותם ליין ויאנג; החושך הוא יין והאור יאנג. ולאחר מכן ברא את האדם ואת האישה מופרדים גם הם ליין ויאנג. למעשה, כל הבריאה התנ"כית היא סיפור של הפרדה לניגודים משלימים.
ואולם, לעומת הסיפור הסיני הבריאה היהודית מציבה את אלוהים כגורם הראשוני. הוא המניע הראשי של הבריאה. הוא ברא את דאו, את ריקות הווג'י ואת האנרגיה שבקרבו. הוא ברא את חוקי היקום והוא שהחליט כיצד יפעלו. בעוד שניכר דמיון בתיאור היקום המוחשי, קיימים הבדלים בולטים בין הסיפור הסיני ליהודי באשר למקור היקום.
אני יכול לחיות עם סתירות. נוח לי לשחות במי שתי המסורות, ואני מניח לבלתי ידוע להישאר בעינו עד אשר יתגלה. כשהמשיח יבוא, אני אומר לחבריי הנוצרים, שאלה אחת לי אליו: "האם זהו ביקורך הראשון או השני בירושלים?" יש לי שאלות, אבל הן יכולות לחכות.
זאת אני יודע: העבר, ההווה והעתיד שלי. אני מסוגל למחשבה הגיונית ואסטרטגית. אני יודע שאני תוצר של אלפי שנות היסטוריה יהודית. זוהי הסיבה להיותי כאן, בגן השושנים בעיר הקודש. אבל אני גם תוצר של אלפי שנות היסטוריה סינית, וזו הסיבה שאני מתאמן בטאיג'י בגן הזה. שתי המסורות העתיקות שאני מכיל בקרבי הן זרמים מקבילים הנפגשים כאן. "כל הנחלים זורמים לים" אומר הפתגם העברי (וקיים גם פתגם סיני דומה). אולי זו דרכן של כל המסורות, סופן להיות נכללות בתוך אמת גדולה יותר.
היום דומה כי יש למודעותי רצון משלה. אני משחרר אותה לחופשי, נותן לה דרור לנדוד. במישור הפיסי עברתי מווג'י לטאיג'י וחזרתי לווג'י ביציבה ההתחלתית - השלמתי מעגל. כל אימון טאיג'י שלי שונה, ועדיין סדרת התנועות ועקרונותיה אינם משתנים. טאיג'י היא מעגל ספיראלי; אין בספיראלה נקודה החוזרת על עצמה ואין לדעת מה יקרה. החיים מלאי חתולים ועורבים - עולמות בתוך עולמות.
הוא מלא באלוהים והוא מלא בבני אדם בעלי תבונה, היכולים ליצור את הטאיג'י וללמוד אותו.
התלמידים שלי מגיעים ואתם מגיע הזמן ליצירה נוספת. אנסה ללמד אותם כיצד לעמוד וכיצד לנוע באורח הטאיג'י, ואתחיל בניסיון להציג את רעיון הווג'י. לאחר שבירכתי את התלמידים לשלום אני ניצב בפני הכיתה. אחד התלמידים שואל: "תהיתי מנין הגיע הטאיג'י?". "סין", אני אומר ברצינות והתלמידים צוחקים. "אני שמח ששאלת" אני אומר, "חיכיתי להזדמנות לספר לכם את סיפורו של ז'אנג סאן-פנג ויצירת הטאיג'י צ'ואן."
הווג'י יאלץ להמתין, כמו ערימת השאלות חסרות המענה שלי. הטאיג'י הקנה לי סבלנות.
אריה לב ברסלב, מחלוצי המורים לטאיג'י צ'ואן בארץ ומייסד בית ההספר הירושלמי לטאיג'י צ'ואן וצ'יקונג' בו הוא מלמד ב-25 השנים האחרונות. לאחרונה יצא לאור ספרו 'עגור לבן פורש כנפיים – מאמרים אודות טאיג'י צ'ואן מגן השושנים, 1987-2007'. הספר כולל מאמרים על ההיסטוריה, הפילוסופיה והפרקטיקה של אמנות הטאיג'י, והקשרים ליהדות, לתורת האבולוציה והלידה.לאתר הבית
נא להמתין לטעינת התגובות
