עבודה עורבית: איך הפסקתי לעבוד והתחלתי לשחק
אני לא לגמרי מחופף. אני לא חושב שעורבים מבינים עברית. אבל אני כן מאמין שהם מבינים דברים שנלווים לדיבור: שפת הגוף, הטון, הכוונה שבלב. גבי ניצן על דברים שלמד מהגוזלה אורסולה
בסדנאות הכתיבה שאני מעביר, יש תרגיל אחד שבו המשתתפים מנסים לבקוע חריץ בקרח האטום לכאורה של זיכרונות הילדות שלנו, ולמצוא את האוקיאנוס האינסופי שמבעבע מתחת. לצערי, ברוב הסדנאות אני מרוכז מדי בכתיבה של אחרים ולא יוצא לי לנסות את התרגילים בעצמי, אבל בסדנה האחרונה, לפני חודש, זה קרה בלי שהתכוונתי: פתאום, בבת אחת, הציף אותי ממד שלם של ילדותי שלגמרי שכחתי ממנו: הציפורים.
זה קרה בגלל איזו תופעת טבע מטרידה: מתברר שממש באותו זמן התרחשה נדידה מסיבית של ציפורי שיר קטנות, משלושה-ארבעה מינים שונים. "אשרם במדבר" שמארח את הסדנאות שלי, הוא נווה מדבר ירוק שבולט מקילומטרים ממעוף הציפור, ולכן התרכזו בו אלפי ציפורים. אבל משום מה, עשרות מהן מתו שם. זה הגיע לידי כך שהייתי צריך להקפיד על צעדיי בשבילים המדושאים כדי להימנע מלדרוך על איזו גופה.
עדיין לא ברור לי מה גרם למוות ההמוני הזה, אבל התחלתי לחשוב על זה שבזמן האחרון יוצא לי להיתקל המון בציפורים מתות או פצועות, ותהיתי על המשמעויות המיתולוגיות של העניין. ובמקביל, פתאום – נזכרתי ולא הבנתי איך יכולתי לשכוח: כשהייתי ילד, ציפורים פצועות ואבודות היו צונחות לרגליי באורח קבע, ובבית תמיד היתה לי ערכת גידול מוכנה, מקופסה מרופדת ועד טפטפת האכלה. היו פעמים שבעודי סועד ציפור פצועה אחת, היתה צונחת לרגליי איזו בישת-מזל אחרת.
יונים, דרורים, נחליאלים, תוכים וגם סנונית אחת שהפכה לחלק מהמשפחה וחזרה לבקר בכל אביב. אבל עורב מעולם לא הגיע אלי. בימים ההם פיללתי לעורב – החכם שבעופות, אל אינדיאני ידוע ורב-עוצמה; ואפילו התאהבתי לשנה ביעלי מהכיתה המקבילה, רק בגלל שלה היה עורב שאביה הווטרינר הציל פעם. בהפסקות בית-ספר היא היתה עומדת בחצר, שורקת לאוויר ומחכה. כעבור דקה או שתיים היתה מופיעה בשמיים נקודה שחורה, וברגע הבא העורב היה נוחת על כתפיה ומכרסם את אוזנה באהבה. רציתי שיעלי תהיה חברה שלי רק כדי שהעורב ינחת גם על כתפיי. אבל יעלי לא התעניינה בבנים: אחרי הכול היה לה עורב.
חזרתי מהאשרם מהורהר. בעודי נוהג, ציפור קטנה עפה הישר מתחתיי. קיוויתי שבדרך נס היא לא נפגעה, אבל כשהגעתי הביתה גיליתי אותה משופדת לטמבון כמו שלל-ציד מבעית.
ושבוע אחר-כך זכיתי באורסולה. אורסולה היא העורבת שלי. היא לא באמת שלי, ואין לי דרך לדעת אם היא באמת עורבת או שמא סתם עורב.
אבל אני אמא שלה.
היא פרפרה על הכביש, 5 דקות הליכה מהבית שלי. שני הוריה צווחו וחגו מלמעלה בשעה ששכן מבית סמוך סיפר שהיא נפלה מהעץ לפני יומיים, ומאז "הכלבה שלי משחקת איתה". חשבתי שמתגלה בפניי פוטנציאל נפלא לסרטון יו-טיוב על כלבה שאימצה ציפור, עד שהתברר שכשהאיש אומר "שיחקה" הוא מתכוון "ניסתה ללעוס אותה בכל הזדמנות". העורבת נראתה מרוטה ומעוכה. היה ברור שבמצב הנוכחי הבחירה שלה נעה בין מוות איטי בין מלתעותיה של הלברדורית, מוות קצת יותר מהיר בציפורניו של איזה חתול, או מוות מהיר באמת באדיבותה של מכונית נוסעת.
ומצד שני, אני מכיר לא מעט סיפורים על אנשים טובים שניסו להציל גוזלי עורב והסתבכו לכל חייהם עם הקהילה העורבית. כשעורב מכריז עליך מלחמה יש לך רק תקווה אחת – להצטרף לתוכנית להגנת
ומצד שלישי, ידעתי שאין לי באמת ברירה: אחרי הפסקה בת הרבה מאוד שנים, אני חוזר למסלול המוכר לי כל-כך מילדותי. המעגל ששכחתי שנותר פתוח – נסגר.
התכופפתי אל העורבת בזהירות. הוריה שאגו עלי איומים ואזהרות. דאגתי להתכופף כך שהם יראו כל העת את בתם, וייווכחו שאני לא מנסה לפגוע בה. ויסלח לי אלוהי הקוליות, אבל גם דיברתי איתם. אמרתי להם: תשמעו, לכולנו ברור שהיא צריכה עזרה שאתם לא יכולים להושיט לה, ואני כן. אני אטפל בה עד שתוכל לאכול ולעוף, ואז אשחרר אותה.
אני לא לגמרי מחופף. אני לא חושב שעורבים מבינים עברית. אבל אני כן מאמין שהם מבינים דברים שנלווים לדיבור: שפת הגוף, הטון, הכוונה שבלב. הם התבוננו והקשיבו. כשהתחלתי להתרחק עם העורבת בחיקי, הם ליוו אותנו כברת-דרך, עפים מעץ לעמוד תאורה ומנהלים דיאלוג צווחני עם הגוזלית. ואז, בערך באמצע הדרך, הם שיחררו.
אז עכשיו אני אמא שלה. שכחתי כמה המון עבודה זה לגדל גוזל. איך עשיתי את זה בילדותי? הם לא אוכלים שלוש ארוחות מסודרות ביום – הם אוכלים כל היום, בהפוגות קצרות (בזמן שהוריהם מתנשפים ומתנשמים במצוד מתמיד אחרי מזון). למעשה, גוזלים בכלל לא אוכלים – הם מואכלים.
שים לגוזל אוכל מול הפרצוף ולא יהיה לו מושג מה לעשות איתו. שים לו אותו בתוך המקור ועדיין לא יהיה לו מושג. הדרך היחידה היא לדחוף לו את האוכל עמוק לתוך הגרון. אם יש לך מקור זה עוזר, אם יש לך רק אצבעות בעובי של קבנוס יש לשניכם בעיה.
מכיוון שציפורים אוכלות אינספור ארוחות ביום, הן מחרבנות בהתאם. כשיש לך גוזלון פיצפון של חוחית בתוך קופסת נעליים זה לא נורא. כשיש לך עורבת בגודל של תרנגולת – שכבר יודעת לעוף אבל לא לנחות – יש לך – נו, בית מלא קקה.
ועוד בונוס אחד המיוחד רק לעורב מכל עופות השמיים: הקול. מי הגאון שסידר להם גרון כזה? ברגע הכי יפה וצלול שלה, שירת העורב נשמעת כמו שיעול של קשיש שבלע גירית. קונצרט השחרית של אורסולה מאוד עוזר להתחיל את היום על רגל שמאל. עוד לפני שפקחת עיניים - "עעעעעעההה!!!" השבח לבריאה. "עעעעהה" כל היום, מצאת החמה עד צאת הנשמה.
וברגע שהיא רואה אותי, אורסולה מעלה את הווליום למקסימום, בדציבלים שגם עורבים בוגרים לא מגיעים אליהם. מבחינה אבולוציונית יש בזה הגיון: בדרך כלל יהיו בקן שניים או שלושה גוזלים שנאבקים על כל תולעת, והדרך הכי טובה להתקדם בתור היא לצרוח יותר חזק מהאחים שלך. אבל אם האבולוציה עדיין פתוחה לשיפורים אני מבקש להעיר שהסידור הזה ממש לא עובד יפה כשרק קמת מהשינה, ואתה מנסה איכשהו לדחוף עם האצבעות אוכל לתוך ערימת נוצות היסטרית ומחרישת אוזניים.
ובנוסף לזה, המלעונה לא עומדת במקום לשנייה, היא קופצת ושופכת את קערת המים ומחרבנת על האוכל ונאחזת לי בשיער. ובתוך כל הכאוס הזה, אני אוחז בחתיכות קטנות של נקניקיה, תות או מלפפון ומנסה להשחיל אותן אל תוך הלוע השואג. אבל הכי כיף זה להשקות אותה: אני עושה את זה בעזרת מזרק עם מים, ואחרי שאני סוחט כמות יפה לתוך גרונה היא מרימה את הראש, עוצמת עיניים ופוקחת בתנועות בליעה חמודות להפליא, שבשיאן האמנותי היא אוספת את שאריות המים המיותרות ביחד עם ליחה שהיתה ראויה יותר לחזיר בר, ויורקת את כל העיסה החמה הזו על פרצופי.
אני חושב שהרגע המדויק של ההכרה שאני קרוב להתמוטטות עצבים היה כשאורסולה הפגינה את ההתפתחות האחרונה בגדילה שלה: קואורדינציה שמאפשרת לה לשלב בשנייה אחת את שלוש אמנויותיה הגדולות: גם לחרבן על האוכל, גם להמטיר עלי סמאחטה וגם לצווח בקול שנשמע בדיוק כמו לעג של מכשפה זקנה. שנייה לפני שאני מקליד בגוגל "מתכונים לעורב" לקחתי נשימה עמוקה, והזעקתי לעזרה את גבי בן ה-10, המומחה הנשכח לציפורים.
הוא התבונן בי במשך כמה דקות כשאני מנסה להאכיל אותה, מוקסם לחלוטין. "איזה כיף," הוא צהל, "עורבת אמיתית, רק שלנו!"
- כן, אמרתי, אבל אני סובל.
"ברור, כי אתה עושה הכל הפוך!"
- מה זאת אומרת?
"נהיית מבוגר. אתה חושב על הכול כמו על עבודה".
- אבל זה באמת המון עבודה.
"אז תפסיק לעבוד כבר, נו!"
- יופי, ואם אני אפסיק לעבוד אז מי יאכיל אותה?
"לא אמרתי שתפסיק להאכיל אותה, רק שתפסיק לעבוד".
- אני לא מבין.
"באמת הידרדרת. אין פה מה להבין. תפסיק לעבוד. עכשיו. תפסיק לרדוף אחריה, תפסיק לנסות לקלוע לתוך הפה שלה. תפסיק הכול. זאת לא עבודה, זאת מתנה. עורבים שונאים עבודה".
הפסקתי לעבוד, בחוסר אמון מוחלט, חושב לעצמי שבטח אני לא זוכר נכון, שבטח בסופו של דבר אמא שלי היתה מאכילה את הציפורים ומנקה אחריהן. בעודי מהרהר, אורסולה, שהפסקתי לנסות לפטם בכוח, דילגה וטיפסה לי על הכתף. גבי הילד פרץ בצחוק מופתע. אורסולה עמדה שם בשקט, עצמה עיניים והשמיעה צליל נדיר, בכלל לא צורם אלא מין ציוץ - גרגור מרוצה. ואז היא התחילה, בעדינות של יונק-דבש, לנקר לי באוזן, בלחי, בראש. "היא מנשקת אותך!" צהל גבי בן ה-10.
אני בהתחלה קפאתי. יש משהו מאוד מלחיץ בציפורניי עורב הנלחצות כנגד עורקיך ובמקור החד שלו במרחק יריקה מעיניך. אבל רגע אחר כך לא יכולתי לעצור את הצחוק: זה מדגדג בטירוף, אולי הדגדוג הכי אפקטיבי שחטפתי בחיים שלי. דווקא השילוב של הפחד, העדינות הגדולה והאבסורד שבכל הסיטואציה הפך את זה לעינוי הכי מצחיק שאפשר להעלות על הדעת.
שאגתי מצחוק, גבי הילד התפתל על הרצפה ואחז בבטנו, ואורסולה המוחמאת המטירה עליי עוד ועוד נשיקות. כשכבר לא יכולתי לנשום יותר היא ירדה, התייצבה על השולחן מולי ופערה מקור. הרמתי פיסת תות בלא מחשבה והטלתי אותה לגרונה. הקטנצ'יק צדק: עכשיו זאת לא היתה עבודה. זה היה הדבר הטבעי ביותר לעשות, אינסטינקט חייתי פשוט, ובלי שום מאמץ היא הצליחה לאכול ולשתות כמות נאה. באיזשהו שלב זה התחיל שוב להיות מסובך משום מה, והוא מייד אמר לי "עכשיו תפסיק לעבוד. תחזור לשחק."
אני מאוד חלוד בחוכמה העתיקה הזאת, אבל בעזרתה של אורסולה (ובהדרכתו של גבי בן ה-10) אני מתחיל להחזיר לעצמי את היסודות. למרות שדי הפסקתי לעבוד, היא מתפתחת יפה מאוד, התעופה שלה משתפרת והיא כבר למדה לשתות לבד. את כל נושא הקקי עדיין לא הצלחתי להסב למשחק, אבל בכל פעם שאני מכרכם פנים ומתכופף לנקות עוד שליכטה, גבי מכיתה ד' מזכיר לי שאני לא עובד לחינם. אני מציל את חייה של החכמה בציפורים, וכשהיא תגדל נגשים סוף סוף את הפנטזיה ההיא: אני אסתובב לי ברחוב, אשרוק לשמים, עורבת מפוארת תנחת על כתפי ותנקר בחיבה את אוזני – וכל היעליות ירצו להיות חברות שלי.
גבי ניצן - כותב, מחפש, יוצר ("באדולינה", "פרא", "דיוטי פרי") , מעביר סדנאות כתיבהחווייתיות באשרם במדבר. הסדנא הקרובה תהיה בסופ"ש 21-23/5 והסדנא הבאה ב-18-20 ליוני
נא להמתין לטעינת התגובות
