שבת חלום: פרשת השבוע
דנה פולבר סבורה ששביתה, כל שביתה (כולל אלו שיש עכשיו), מתחילה אי שם ברובד המיתולוגי של התודעה, הרחק מרדיפות בצע או צדק. וזה מתחיל בחלום. פרשת בהר סיני – בחוקותי
עם כל שביתה הפוקדת או מאיימת לפקוד את ארצנו, אני יותר ויותר משתכנעת ששורשי התופעה הזאת מתחילים אי שם ברובד המיתולוגי של תודעתנו, הרחק מרדיפות צדק או בצע למיניהן. בחסידות חב"ד יש מושג "לחיות עם הזמן" ומשמעו – לקשר בין ענייני דיומא לבין ענייני דאוריתא, בין אקטואליה לפרשת השבוע. וכך יוצא שאת שורשי השביתה הישראלית אני מאתרת באחת מפרשות שייקראו בשבת זו – פרשת בהר סיני.
זה מתחיל בחלום:
(ב) ... כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה':
יש חלומות כאלה: שום דבר לא זז, כלום לא משתנה. כאן חולמים נוודי המדבר להגיע אל ארץ שהיא מתנה מה', ולכן בוודאי זבת חלב ודבש. ולא רק זה, אלא זוהי אדמה אשר בה שבת לה': הכל מוכן וערוך, ורק דבר אחד אסור: לעשות כל מלאכה. אל לנו להיכנס לחרדה: לא מדובר באיסור הדלקת אור או באיסור נסיעה ברכב, הנפרש על פני שנה שלמה. הדבר שאסור כאן הוא לעבוד אדמה. ולגבי החברה הישראלית של לפני כמה אלפי שנים, אשר ברובה המכריע עסקה בחקלאות - פירוש הדבר שאסור לעבוד.
נכון, כבר הפסוק הבא מגלה לנו ששבת זו היא רק אחרי שש שנות עבודה, אבל גם העבודה נשמעת כאן חלומית במידה רבה:
(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
רק להספיק לזרוע בין שפע התבואות השונות. בכלל, אין מה לדאוג:
(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ:
(כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים:
(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן:
בחלום הלאומי שלנו יש ארץ כזו, אשר בשנה אחת מפיקה כמות תבואה של שלוש שנים. אני סבורה שכולנו נושאים חלום לאומי זה בתוך הגנים שלנו, ומכאן האשליה שניתן לשבות מתי שזה נראה לנו מתאים. הארץ כבר תדאג לעשות את שלה, למלא את אסמינו ולפצות אותנו על שביתתנו.
בחלומנו מסתבר ששבת - שביתה זו היא מחויבותנו כלפי כל מי שאפשר: הארץ, האל, אנו עצמנו, קרובינו, עבדינו, ואפילו בהמות וחיות:
(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ:
(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ:
(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
יש כאן תפיסה נדירה אשר לפיה הטוב שלי לא חייב לבוא על חשבון הטוב של שכני, אלא יש מקום וזמן כאלה שבהם יכול להיות טוב לכולם. משה מספר לעם העייף שזה מה שהוא שמע בהר סיני. אף אחד לא מתווכח איתו, אבל כולם יודעים שהחלום הזה בא להם ממעמקי נפשם, עוד לפני שהיו בהר סיני, ואולי אפילו עוד לפני שהיה הר סיני. זהו חלום מגן עדן, מזכרת עיקרית שקיבלנו מהגירושין ההם, כשנאלצנו לעזוב ארץ זבת חלב ודבש אשר בה אין
דווקא כאן, במדבר, הרחק מהמציאות השגרתית המשמימה של ארצות פוריות, ניתן לחלום אלדורדו כזה, ורק לרצות עוד ועוד. והנה, שדרוג לא מאחר לבוא: אם זה כל כך טוב, אז למה לא שתיים?
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים ... שֶׁבַע פְּעָמִים ... תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: ...
(י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:
(יא) ... לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ:
(יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ:
עכשיו, בנוסף לשביתה ולשמיטה יש גם יובל. הלה מקבל ממדים עוד יותר קוסמיים ממבשרתו הקטנה. אם שמיטה היא מכמה היבטים מין שבת ארוכה, אזי יובל הוא במשהו יום כיפור ארוך. ושוב: לא לדאוג, כי יובל לוקח מיום הכיפורים את האיסור המוכר כבר לעבוד וגם את החזרת הצדק החברתי על כנו.
התורה קוראת לזה 'גאולה':
(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:
גאולה יכולה לחול כמעט על כל דבר: על אדמות, על אנשים, על שדות, על בתים... גאולה היא כמו פדיון, והיא קובעת שלרוב המכירה איננה מכירה סופית, אלא משכון שניתן לפדותו בהינתן אמצעים. למשל, עבד איננו עבד, אלא שכיר:
(מז) ... וּמָךְ אָחִיךָ ... וְנִמְכַּר ...:
(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:
(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:
(נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ:
(נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:
(נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ:
(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:
ניתן לפדות אותו בהזדמנות ראשונה. וגם בתים או שדות אינם נמכרים אלא מושכרים:
(כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו:
(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ:
(כז) וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ:
גאולה זו משמעה השבת המצב על קנו, החזרת דברים לבעלים אמיתיים, טבעיים. מהבחינה הזאת אנו עשויים להתפתות ולומר כי גאולה היא היפוכה של גַלות. אבל בעיני, השורשים ג.א.ל. וג.ל.ה. מקיימים יחסים מעניינים יותר. הכתוב מסביר באופן הבא את הזמינות התמידית והמעוגנת בחוק של הגאולה:
(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ:
במילים אחרות, נחלתי לא תימכר אלא רק תושכר - לא משום שהיא שלי, אלא משום שהיא של אף אחד. היא של האל. אף אחד מאיתנו לא הבעלים הטבעיים או האמיתיים, אלא כולנו גרים ותושבים. מתארחים זמניים, עוברי אורח. באופן פרדוקסלי, גאולה מתקשרת דווקא לגֵרוּת, לגלותיות הטבועה בנו. איננו שייכים לגמרי לאף מקום, לכן אין יתרון לאחד על פני השני. ואם יתרון כזה נוצר עקב אי שוויון כלכלי, הוא יימחה ויימחק בשנת החמישים, שנת היובל:
(כח) וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ: וגם – (נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:
החלום הגאוני של מי שלא מכבר היו עבדים ועכשיו הם עוברי המדבר, לא מפסיד אף פיסת ניסיון אישי: הם לא רוצים להיות יותר עבדים, אבל הם גם לא רוצים להפסיד את חרות הנווד בהפכם לבעלי בתים שבעים. גם העבדות של פרנסה עצמית לא מקובלת עליהם. ולכן הם דורשים גן עדן, לא פחות ולא יותר, מקום שבו ציות לדבר האל מבטיח קיום נטול דאגות:
(יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח:
(יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:
כמובן, אין סיבה מיוחדת להניח שניסוי זה יצליח אי פעם יותר מכפי שהיה בראשית העולם. אכילת הפרי נותרת גם כאן כאיום מתמיד, ואולי אף ככורח בלתי ניתן לעקיפה: וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם. לעשות כדרכנו, כדעתנו, על אף ציוויים ואיסורים – זהו פיתוי שהוא בעצמו כצו דתי עבור בני חוה ואדם. אבל בינתיים אפשר לחלום, על כך שאולי שנה אחת בחיינו נוכל לחיות כך. שנה אחת של גן עדן. ואם לא, אז אולי שבוע או יום. מובטח לנו מהתורה שגֵן העדן לא יניח אותנו לחיי עמל, מסתפקים ביגיע כפינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
