המדינה השחורה: טיול בצפון אתיופיה
בין ההלם התרבותי שספגה עם הנחיתה באדיס אבבה, לבילוי בעיירת נופש אתיופית טיפוסית ועד לצעיר המקומי שחיזר אחריה, שרון טרומר הספיקה להתאהב באתיופיה
מקושקשת, מבולגנת, מלחיצה. אדיס אבבה צילום: שרון טרומר
אי מייל אקראי מפרויקט התנדבותי הביא אותי לכאן, להרפתקה בת חודש בבית יתומים אתיופי. כך, תוך פחות משבוע אחרי המבחן האחרון של הסמסטר באוניברסיטה, מצאתי את עצמי נוחתת באדיס אבבה. עיר בירה? שום תמונה של עיר בירה לא מכינה אותך לאדיס אבבה.
במבט ראשון נראית העיר מקושקשת, מבולגנת, מלחיצה. בניינים חדישים ומבריקים? תשכחו מזה. פרט לאיזור קטן בלבד, סגנון הבנייה השולט כאן – כמו גם ביתר אתיופיה כפי שהתברר לי בהמשך – הוא באמצעות בוץ. למעשה, רק בסוף הטיול כשחזרתי לעיר למדתי להעריך את הקסם ואת הייחוד שלה.
אדיס אבבה הייתה עצירת ביניים בדרך לדברה מרקוס, עיירה אתיופית קטנה בה נמצא בית היתומים שבו התנדבתי. שהות עמוסת חוויות במקום עוררה בי את הצורך להתנתק קצת ולצאת לגלות את הארץ הזו, שהתחלתי להתוודע אליה דרך האנשים שפגשתי. החודש בבית היתומים אפשר לי לספוג את התרבות, האווירה והשפה, ואלה עזרו לי בהמשך להתמודד עם טיול בארץ שונה מכל מה שהכרתי עד כה.
באהיר דאר: עיירת הנופש האולטימטיבית
אחרי ההתנדבות יצאתי לדרך יחד עם שלושה חברים ומכר מקומי אחד. אל עיירת הנופש באהיר דאר, הנמצאת במרחק 12 שעות נסיעה באוטובוס בדרך לא דרך מאדיס אבבה, הגענו מרוצים. באהיר דאר, שנחה על אגם טאנה, היא עיירת הנופש האתיופית האולטימטיבית: בית המלון שלנו היה צמוד לאגם וכונה בפינו "האי".
פלא האיזור. מפלי הנילוס הכחולים בבאהיר דאר צילום: שרון טרומר
אחרי שהתרגלנו לטעם האינג'רה (מאכל אתיופי מסורתי), לא היינו צריכים להתפשר יותר על אוכל מערבי והרגשנו מקומיים לגמרי. ארוחות, מיצי פירות טרופיים ובראשם ה"ספריס" – משקה שבסיסו אבוקדו מתקתק – נוף פסטורלי, ציפורים ידידותיות ונדירות ביופיין וגם מקומיים שששים לדבר והיו מגיעים במיוחד למלון כדי לפתוח בשיחות עם ה"פרנג'ים" (הזרים) החדשים שהגיעו לעיר.
כשמגיעים אל באהיר דאר אפשר לצאת לראות את מפלי הנילוס הכחולים, שהם ללא ספק הפלא של האיזור. במרחק שעה נסיעה מהעיר מגיעים לפתח מסלול בן יום, אשר מוביל ללא כל הכנה לפיסת
בעיר גם אפשר לצאת לשיט באגם טאנה, הכולל עצירה במקדשים הבנויים על איים קטנים באגם. בנוסף, ניתן לבקר בשוק המקומי ובחנויות הטיפוסיות ואף לבקר ב-Balgeru – הפאב המקומי המפורסם שבו אפשר ליהנות ממוזיקה וריקודים אתיופיים מסורתיים. אם אתם מחפשים מקום לינה, אחד המומלצים הוא בית המלון Ghion Hotel.
גונדר: עיר הביצורים
לאחר הביקור המוצלח בבאהיר דאר, חבריי חזרו לישראל ואני המשכתי את הטיול יחד עם טיי, מקומי צעיר שהכרנו בעיירת הנופש. אמנם האינסטינקטים שלי הריחו צרות, אך בעצת חברי החלטתי לתת לו הזדמנות. טיי טען שהוא נוסע לבקר משפחה בגונדר, וזה גם היה היעד שלי. אלא שלא הייתי צריכה לחכות זמן רב כדי להבין שהאינסטינקטים לא טעו. כשהמיניבוס לגונדר יצא לדרך, טיי שאל איפה אני מתכננת לישון. "בהוסטל", עניתי. "אז כדאי לחלוק חדר", הוא אמר.
כייסות היא כנראה לא מגפת מדינה. מקומיים בגונדר צילום: שרון טרומר
כשהגענו לעיר טיי נשרך אחרי למלון בעודי מנווטת את דרכי בנחישות עם מדריך הטיולים שלי בעברית ומתפללת שאולי עוד איכשהו אאבד אותו בדרך. במלון עצמו דאגתי להיות במרחק בטוח של חמישה חדרים ממנו. שיקולי עלות מול תועלת הובילו אותי לנצל את יתרון המקומיות שלו בשעות הראשונות בגונדר. אז גילתי שטיי הוא אישיות מפורסמת בעיר – הוא טען שהוא לוליין, אני הסקתי כי זכיתי להכיר מישהו ממאפיית המסחר המקומית.
אחרי יומיים של התחמקויות מהבחור, קרא לי טיי לשיחה. במבט מבולבל הוא סיפר שכויס בעיר, והוא ממש יודה לי אם אלווה לו את הסכום שנגנב, אשר יוחזר עוד השבוע בדואר (יונת דואר כנראה). חודש של שיטוטים בשווקי אתיופיה לימד אותי שכייסות היא כנראה לא מגפת מדינה. טיי נשאר עם מבט מבולבל באותו ערב, ואני ידעתי שהשארתי אותו בחברת חברים מקומיים שידאגו לו.
כשמגיעים לגונדר כדאי לבקר בכנסיית Debre Berhan Selassie, המפורסמת בעיקר בזכות התקרה המצוירת של עשרות פרצופים מתבוננים. בנוסף, אפשר להגיע אל Royal Enclosure – עיר ביצורים עם טירות אבן מרשימות בנות 400 שנה ששימשה את המלוכה האתיופית לדורותיה.
כפר הפלשמורה: מזוזות ומגן דוד
מי שמתעניין במורשת ויהדות יכול לבקר את כפר בני הפלשמורה הממוקם כמה קילומטרים מהעיר במעלה ההר. כדי להגיע אל הכפר אפשר לבקש מההוסטלים השונים או ממקומות שונים בעיר לארגן מונית ומלווה מקומי. למרות שהכפר עצמו די נטוש ורוב התושבים כיום אינם פלאשים, לראות סממנים יהודיים כמו מגני דוד ומזוזות במקום כזה היא חוויה מרגשת.
סממנים יהודיים וחוויה מרגשת. ילד מקומי בכפר הפלשמורה צילום: שרון טרומר
מי שרוצה להמשיך את הטיול מגונדר יכול לצאת לטרק בהרי הסימיאן, הנחשב לאחד הטרקים הפופולריים באפריקה. לשם כך נדרשת הכנה מוקדמת וציוד. כמו כן, ניתן להגיע אל אקסום הצפונית – עיר האובליסקים, והכי נוח להגיע אליה בטיסה.
על אף שיש כמה אופציות להמשך הטיול מגונדר, הבנתי שהדרך היחידה להבטיח שטיי לא ימשיך לעקוב אחרי באתיופיה תהייה להזמין כרטיסי טיסה. בסניף של חברת התעופה המקומית הוזמנו לי שתי טיסות פנים בטווח של יומיים, כולל בונוס רגשי של תחושת הקלה עצומה. הייתי לבד בפעם הראשונה בטיול – והרגשתי בטוחה.
אלא שהלבד שלי לא נמשך זמן רב: בהוסטל המקומי הכרתי בחור ארופי עם טיסות זהות לשלי, ויחד המשכנו לעיר לליבלה, חצי שעת טיסה במכונת זמן. העיר המרהיבה והמיוחדת הזו כמו קפאה והצליחה לשמר עולם אחר, עתיק ומסתורי, ותחושת המסע אחורה בזמן לא הרפתה ממני.
לליבלה: מסע בזמן
בנסיעה משדה התעופה לעיר דרך הרים מפותלים ראינו עולים לרגל כשהם נושאים שקים ויחפים ברגליהם. נחילי האדם עשו את דרכם אל העיר כדי למכור את מרכולתם הצנועה בשוק המקומי של יום ראשון. התרחשות מסחררת של אלפי אנשים ציפתה לנו בשוק עצמו, יחד עם זמזום המוני ושפע של צבעים ומראות.
פלא הבנייה. כנסייה חצובה בסלע שלמה כרמל, עולם אחר
בצידי "הרחוב הראשי", שהוא למעשה סוללת עפר מפותלת עם שיפוע אימתני, גילינו פאבים המסומנים בפחית שימורים הפוכה. המקומיים ישבו ושתו את הבירה המקומית – תערובת מוזרה של מים דלוחים ואלכוהול.
מכיוון שביקשנו להכיר את העיר, לקח אותנו מדריך מקומי בין בתי המקומיים אל אתר המורשת העולמית – הכנסיות החצובות בסלע. 11 כנסיות כאלה פזורות במקומות שונים בעיר, רובן במרחק הליכה אחת מהשנייה, וחלקן ממש בחצר האחורית של בתי הבוץ והקש העגולים.
את פלא הבנייה של כנסיות הסלע הללו, החצובות לגמרי מתוכו, הסבירו לנו המקומיים תוך שכנוע עמוק כי מדובר בעבודת שמיים בסיוע של מלאכים. ואכן, מסתורין רב אופף את בנייתן והוא מתגבר לנוכח אורח החיים המקומי בעיר.
במעלה אחד ההרים הסמוכים יש כנסייה נוספת, נסתרת יותר. ניתן לעלות אליה ברגל בהליכה של כמה שעות, אך אפשר גם לשכור פרד ומלווה. הדרך עצמה עוצרת נשימה ומשקיפה על נוף ירוק בראשיתי של הרים ועמקים. המסע עם הפרד הוא חוויה בפני עצמה.
חוויה סוריאליסטית
בראש ההר חיכה לנו רוכל עם "קוקה קולה" צוננת להשלמת התחושה הסוריאליסטית. ה"אטרקציה" הזו לא כתובה במדריך הטיולים והתגלתה תוך שיחה עם אחד המקומיים. נוסף על כך, שווה גם לנסות את אחת המסבאות ובמיוחד את בית הטג' – בירת הדבש. מובטח ערב רווי אלכוהול.
היעד האחרון בטיול. מקומיים בלליבלה צילום: שרון טרומר
לליבלה הייתה היעד האחרון בטיול. טיסות ונסיעות אוטובוס ארוכות הביאו אותי בחזרה לאדיס אבבה, להתרשמות אחרונה ופרידה לעת עתה מאתיופיה. אחרי חודש וחצי עמוסים כל כך, עיר הבירה נראתה לי שונה, לא בגלל יופי עוצר נשימה אלא בזכות ההיכרות עם התרבות האתיופית.
לפני שמגיעים לאתיופיה כדאי לדעת שכדי להיעזר בתחבורה ובטיסות פנימיות מומלץ לפנות לסניפי Ethiopian Airlines הפזורים בערים המרכזיות. התחבורה הציבורית כוללת אוטובוסים ומיניבוסים בינעירוניים וריקשות בערים עצמן. המטבע המקומי הוא ביר והוא שווה פחות מחצי שקל, ואילו בכרטיס אשראי ניתן להשתמש רק בבירה. בכלל, אתיופיה ידועה במחירי תיירים, ופעמים רבות שווה מאד להתמקח עם הרוכל.
כדאי גם לדעת שבאתיופיה יש תרבות אוכל ושתייה שלמה, כולל טקסי קפה מסורתיים. האינג'רה, המאכל הלאומי, הוא בסיס הארוחה ולוקח זמן להתרגל לטעם – אבל התוספות ידידותיות יותר. ארוחות צמחוניות הן חלק מהמטבח והתרבות האתיופית, לנמנעים מבשר, אך כמעט בכל עיר מרכזית אפשר למצוא גם אוכל מערבי.
בתום הטיול ראיתי באתיופיה שילוב של אפריקה ציורית שמתכתבת עם תרבות המערב בדרכה שלה. אין כאן הוד ופאר, אבל יש כאן שפע חושי וניגודיות של היסטוריה ותרבות יומיומית עכשווית. איטית ושלווה, רועשת ושמחה - ולא תמיד מאמינה בקדמה. זוהי אתיופיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
