ראשי » סגנון » בית » משפחה וזוגיות

חתונה בימי חולירע: ג'ודי ליטני נזכרת בשמלה שהרסה לה את הזוגיות

התחתנתי עם שמלה של תמרה יובל. חברתי שרה גור השאילה לי אותה. מי לא התחתנה עם השמלה הזאת? מרים השכנה. ציפורה מרמורק מהמכולת. הבת שלה. גיסתה. בת דודה שלי ג'נט מברוקלין. רק אחר כך הבנתי שכל מי שהתחתן עם השמלה הזאת התגרש

 
התחתנתי בגיל 24. אני הצעתי לו נישואים. זה היה באמצע משחק של מכבי. לא היתה לו ברירה. הם הפסידו. הוא אמר כן. העיקר שאני לא אבלבל לו את המוח. הבן שלי לעומת זאת לקח את החברה שלו לפריז ושם, לרגלי מגדל אייפל, הציע לה נישואים. סולידי אך רומנטי. היום אם אתה לא מציע באמצע צניחה חופשית או במהלך מטס של חיל האוויר בשמי הארץ, מאשימים אותה בחוסר יצירתיות. אם תראו בחורים עם מבט מיוסר מסתובבים ברחבי העיר  תדעו שנגמרו להם הרעיונות והם מתלבטים.

אנחנו התחתנו באולמי תכלת, מקום צנוע ברחוב שנקין בתל אביב. הזמנו רק משפחה וחברים קרובים. הדבר היחידי שאני זוכרת מהחתונה זה את אמא שלי נוזפת בי "נה גרפשה": תעמדי זקופה. כי שתינו הרבה יין זול. לא היה בר אקטיבי לאפטר פרטי. אני אפילו לא זוכרת מה אכלנו. בטח עוף עם פתיתים או אורז. לא היו אז טעימות לפני האירוע. צמחוני. בשרי. טבעוני. סיני. סינגפורי. על האש. על הטבון. ומה שנקרא על האיסטור. הדברים היו כל כך ברורים פעם.
 
היום כשמתחתנים צריך מצפן ומפה. למה לא להתחתן קרוב לבית? הרצליה זה הגבול מבחינתי. אני לא רוצה לעשות לאחרים מה שאני לא רוצה שיעשו לי. כשהבן שלי התחתן בקיבוץ גליל ים הבנתי שעשינו משהו נכון.

חתונה זה עסק יקר מאוד. יש לי חברה שלקחה הלוואה ומישכנה את הבית כשהבן שלה התחתן. כי הוא רצה חתונת קיץ (המונה דופק). ביום שישי (המונה דופק עוד יותר) על הים (הצילו!!!). אני הודעתי לבני וכלתי שהאמא של החתן מביאה עימה אך ורק שמחת חיים.

היום בחתונות כבר אין מתנות. בעלי ואני קבלנו המון מתנות. הרבה סכו"ם מעץ. אתם מכירים את זה? אי אפשר לאכול עם זה, אי אפשר לעשות עם זה כלום. רק לתלות על הקיר. היו לי עשרות כפות ומזלגות תלויות בסלון. הבית נראה כמו שבוע אפריקה במשביר לצרכן. אפילו סיפולוקס אחד לא קיבלנו.

היום אם אתה לא מביא צ'ק ולא עושה חשבון כמה עולה לזוג מנה אתה מרגיש שהולכים לתבוע אותך. וכמובן שאתה צריך להודיע מראש

אם אתה מגיע או לא, כי המנה על מצפונך.

התחתנתי עם שמלה של תמרה יובל. חברתי שרה גור השאילה לי אותה. מי לא התחתנה עם השמלה
הזאת? מרים השכנה. ציפורה מרמורק מהמכולת. הבת שלה. גיסתה. בת דודה שלי ג'נט מברוקלין. רק אחר כך הבנתי שכל מי שהתחתן עם השמלה הזאת התגרש. השמלה הזאת הרסה הרבה אהבות. היום שמלת כלה יכולה להאכיל כפר שלם באפריקה למשך שנה. ויש כאלה שגם מחליפות שמלה במהלך הערב.

וכך קרה שבלי סיפולוקס ועם הרבה מזלגות וכפות מעץ תלויים על הקירות פצחתי בזוגיות עם בעל ושני כלבים. אחד זאב, רנדי, ואחד כנעני - ג'ון. פחדתי מהם פחד מוות אבל ידעתי שאם אני אגיד "אני או הכלבים". התשובה תהיה ברורה. אתם יודעים מה זה לחיות 13 שנה אצלך בבית בפחד? בשביל לעבור מחדר השינה למטבח הייתי צריכה ליווי. זה כמו לגור בגוש קטיף.

גרנו בתל ברוך. לא הייתי טובה בבישולים אז התמקדתי בהגשות. אתם מכירים את המשפט "האוכל חרא אבל השירות מצוין?". הכל היה נפלא. בקושי רבנו. לכי תריבי איתו ליד הכלבים.
הבית שלנו תמיד היה מלא מוזיקה. כמו בוודסטוק. וצחקנו המון. הוא נורא אהב את הצחוק שלי. בערב, כשהוא היה הולך לעבודה הוא היה לוקח את הגיטרה, המפוחית ואותי. כמו ג'ון ויוקו, רק בעברית.

עד שזה קורה. פוגשים בן אדם. מתאהבים. מתחתנים. נולדים ילדים. ולאט לאט זה לא זה. את מבינה שהתחתנת עם דני אבל רוצה שהוא יהיה עמיר. הוא מבין שהוא התחתן עם ג'ודי ורוצה שהיא תהיה שלומית. ואז מתחילים משפטים כמו "מה מצחיק כל כך?" או "למה את שמה אודם, זה מזקין אותך". והרי הוא הכיר אותי עם האודם הזה. או "למה אתה לא מגלח את הזקן?". והרי התאהבתי בו כשהוא היה עם זקן.

כל יום הולדת הייתי מקבלת ממנו כרטיס ברכה שהיה כתוב עליו "תמשיכי להיות מה שאת". אז המשכתי להיות מה שאני. והוא המשיך להיות מה שהוא. רק שהוא ברעננה עם אישה אחרת, שני ילדים ו-30 חתולים. ואני בדירת גג בתל אביב עם שני עציצים. מיטה זוגית, טלוויזיה עם שני שלטים והמון אופטימיות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...