הסודות של סרגיי: ביקור במגרש הרוסים בירושלים
במשך יותר מ-40 שנה נותרה חצר סרגיי בירושלים סגורה, אך לאחרונה נפתחו האגפים המאובקים וחשפו ציורי קיר, מעברים תת קרקעיים ואפילו מכונית שנשכחה במשך יובל

כך, אחד המבנים הירושלמים העתיקים והייחודיים ביותר במרכז העיר סמוך למגרש הרוסים גוסס. החברה להגנת הטבע איחסנה בחדרים סמרטוטים ואמצעי אחזקה; קירות המבנה ההיסטורי מתפוררים מטחב; שורשי עצים באים בימים חפרו מתחת לרצפת החדרים והרימו את המרצפות; קורי עכביש סמיכים השתלטו על פינות החדרים; ופיח האוטובוסים והמכוניות החולפות חדר מהרחוב הסואן מבעד לתריסי העץ הסדוקים.
לפני חודשיים וחצי, אחרי משא ומתן ממושך שהתחיל עוד בשנות ה-60, חזרו הרוסים למקום. כשנפתחו דלתות העץ הכבדות והחלונות המקוריים לרווחה, התגלה אוצר בלום, סודות קטנים ואבודים שאיש מהמבקרים בגינה המטופחת בחוץ לא הכיר.
כשניסיתי להיכנס בכוחות עצמי כדי להסתובב בבניין נתקלתי בקשיים מרובים ובחשאיות שהזכירו את דפוסי הפעולה של המעצמה שהייתה ואיננה. אבל אז הפתיעה אותי האגודה הקיסרית האורתודוכסית בארץ הקודש "OPS" שבנתה את חצר סרגיי וקיבלה עכשיו אחריות למבנה, והזמינה אותי לסיור מודרך בחדרים הנעולים.
הכניסה לחדרים הנעולים של המבנה ששימש כאכסנייה, כמוה כמסע בזמן. את חדר האוכל הגדול שאירח צליינים מהמעמד הנמוך מעטרים ציורי קיר עתיקים ומרהיבים מהמאה ה-19. הצליינים שהגיעו לכאן היו מקבלים צלחת מרק, פרוסת לחם וכוס תה. לפני שאכלו הודו לבורא על רקע ציורי הקיר. הפרסקו היפהפיים, שפגעי הזמן ניכרים בהם, צוירו על ידי תלמידיו של הצייר הרוסי הגדול אלכסנדר איוונוב. יצירותיו מעטרות את כנסיית מריה מגדלנה בהר הזיתים.
הציורים הנוצריים מתארים, בין היתר, את הסעודה האחרונה, את נס הלחם והדגים של ישו, את הטבלתו של ישו בנהר הירדן על ידי יוחנן, את מריה מגדלנה כורעת לרגלי ישו ששב מהמתים וכמובן את מריה האם ואת ישו התינוק יחד עם קדושים
על אחד הקירות מצויר סמלה של האגודה הרוסית עם כיתוב מספר ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט". על תקרת הלובי המזרחי מצוירים עיטורים בתכלת ולבן. כאן גם ניצבת דלת פלדה ענקית שנפתחת לרחוב עם מפתח עצום בגודלו, ומוגפת בבריחים כבדים בטעם של פעם.
בכל אחד מהחדרים עצמם ניצב תנור פלדה ישן וחלוד בגובה שני מטרים שחימם את הצליינים בעזרת גזרי עצי אורן. בחדר השלישי מהכניסה עומדים בשורה ארונות עץ מקוריים ששימשו לאחסנת ספרים. לידם עומד תנור לבנים עתיק, שייצר בית המלאכה בבעלות היהודי יעקב פרייליך מאודסה. תנור דומה חימם גם בקומה השנייה של האגף. "איפה יש עוד פריטים כאלה?", מתענג נציג האגודה.
אמנות, רהיטים - כל זה טוב ויפה. אבל הריגוש מעלה הילוך כשאנחנו נכנסים לחדר נוסף, שבו קבורה תחת ערמת אבק איומה מכונית שברולט כחולה עם לוחיות דיפלומטיות שמספרן 002סCD 23. שנת הייצור, ככל הנראה, היתה 1964 - זו הייתה אחת המכוניות ששימשה את הנציגים הסובייטים אשר הפכו את המבנה המקסים הזה למקום משכנם עד ניתוק היחסים.

סוד כמוס נוסף קבור מתחת לאגף המזרחי בחצר סרגיי - המעברים התת קרקעיים. ממש כמו העיר מוסקבה, שרק פניה מוכרות לאדם הרגיל בעוד שמתחת לאדמה חבויה עיר שלמה עם רחובות, כבישים ומעברים, כך מספרות האגדות על רשת מעברים תת קרקעיים שמסתעפת מתחת לכל מגרש הרוסים ומחברת בין המבנים השונים.
על פי האגדה, הרשת מחברת את חצר סרגיי למבנים נוספים שנבנו במאה ה-19 כמו אכסניות, בית החולים והכנסייה הרוסית. היום ממילא משמשים המבנים האלה את משטרת ירושלים ואת בית המעצר, שבו משתמשים המשטרה והשב"כ, כמו גם את בית משפט השלום ומשרדי עיריית ירושלים.
לצערי, לא הצלחתי להוכיח את קיומן של המנהרות אבל נתקלתי בגרם מדרגות שהגישה אליו חסומה. המדרגות מובילות למרתף רחב ידיים, שממנו יוצאים מספר מעברים תת קרקעיים שמתחברים לאגפים נוספים של חצר סרגיי. המעברים האלה, כפי הנראה, נחסמו עוד בימי השלטון הבריטי ונותרו כך עד היום.
ולדימיר פוטין הוציא עוד בשנת 2008 צו מיוחד שבעקבותיו הועברו עשרה מיליון רובל, כחצי מיליון דולר, לשיקום ושחזור המבנה במקום. לפני כשבועיים ביקרה כאן משלחת רמת דרג מהלשכה הנשיאותית של דמיטרי מדבדב, וביקשה לקבל בין השאר מפות של המבנה, חיבורי הביוב, המים והחשמל.

בשבועות האחרונים התחילו בעבודות השימור: החדרים נוקו מהפסולת שהצטברה בהם במהלך השנים, נעקרו תריסי העץ המקוריים שנסדקו ופועלים התחילו בצביעה, איטום, ניקוי רצפת האבן והסרת החלודה.
בהמשך, כנראה שכבר בקיץ הקרוב, תיכנס לפעולה חברה מסנט פטרסבורג שזכתה במכרז מיוחד ותתחיל בעבודות השחזור של ציורי הקיר, העיטורים והמבנה כולו. "הכוונה היא להחזיר את המקום כפי שהיה נראה במא הה-19", אומר נציג האגודה האורתודוכסית הקיסרית. "זה כולל תריסים מעץ דובדבן, דלתות, ואפילו שימור התנור של פרייליך".
75 הדונם המכונים מגרש הרוסים, שהיה עד לפני כעשור איזור הבילויים של צעירי ירושלים, נרכש ב-1860 על ידי משפחת הצאר הרוסי במטרה לחזק את הנוכחות הרוסית בארץ הקודש. 12 שנה אחר כך הסתיימה בניית כנסיית השילוש הקדוש שהפכה לסמל של המתחם.

במקביל אליה הוקמו אכסניות נפרדות לגברים (היום תאי המעצר ובניין המשטרה) ולנשים (היום מוזיאון המחתרות); בניין מנהלה, שם גרו חברי המשלחת הדתית על כמריה ונזירותיה (שהיום משמש חלקו לבית משפט השלום); ובית חולים (היום חלק ממשרדי העירייה). לאחר מכן רכשו גם את מתחם חצר סרגיי.
עד למלחמת העולם הראשונה נחשב מגרש הרוסים לאחד האיזורים השוקקים בירושלים. אבל בעקבות מהפכת אוקטובר ב-1917 נסגרו השאלטרים על כל הפולחן הנוצרי, ורוסיה על גרורותיה הפכה לכאורה למדינה נטולת דת. הבריטים שכבשו את ישראל השתלטו על רוב המבנים במתחם ושיכנו שם משרדים מנהלתיים שונים, כולל בית משפט.
אחרי קום המדינה עברו הנכסים לניהול האפטרופוס הכללי, ושנתיים אחר כך איפשרה ישראל לנציגי האגודה הרוסית לקבל מספר חדרים באגף המזרחי של חצר סרגיי. ב-1964 עשתה ישראל עסקה מצוינת, ותמורת תפוזי ג'אפה בשווי שלושה מיליון דולר קיבלה לידייה את רוב הנכסים של הכנסייה הרוסית בירושלים. אלא שכנסיית השילוש הקדוש, כמו גם חצר סרגיי, אינן חלק מ"עסקת התפוזים".
ישראל לא נתנה לזה להפריע: ב-1968 היא הוציאה צו מיוחד שהפך אותה לדייר מוגן גם בקומפלקס בתי המשפט, שהשתקעו בבניין המשלחת הדתית, וגם בחצר סרגיי. הטריק המשפטי הזה גורם לכך שרוסיה לא יכולה להוציא את ישראל בכח מהמתחם. כבר ב-1987 הגיעה לכאן משלחת רשמית מברית המועצות שניסתה לאתר ולמפות את הנכסים הרוסים.

אחרי פירוק ברית המועצות הצליחה המשלחת הרוסית לרשום את הכנסייה ואת בניין המשלחת הדתית על שם רוסיה. היום משלמת מדינת ישראל כחצי מיליון דולר בשנה דמי שכירות על הפעילות במתחם בתי המשפט. אינספור ועדות ניסו לפתור את שאלת הנכסים בין רוסיה לישראל. כשפוטין ביקר בארץ ב-2005 הוא ביקש באופן אישי מראש הממשלה דאז, אריאל שרון: החזירו לרוסיה את חצר סרגיי ואת בניין המשלחת.
הוויכוח סבוך במיוחד מכיוון שלא ברור מי הם בכלל היורשים החוקיים של אותה אגודה שהקימה את המתחם: האם הכנסייה הרוסית הלבנה, יורשי הדוכס סרגיי או אולי אפילו הנסיך פיליפ, בעלה של מלכת אנגליה, שטוען כי הוא יורשו החוקי של הדוכס? הרוסים, שלא רצו לעורר מהומה בישראל, סירבו לגשת לבית המשפט שהיה כנראה מכריע לטובתם.
אבל אחרי בקשתו של פוטין לא נותרה לישראל ברירה, והיא הסכימה להעביר את חצר סרגיי לבעלות ממשלת רוסיה בתהליך שהסתיים בחודש פברואר האחרון. אלא שישראל דרשה כ-100 מיליון דולר מהרוסים בתמורה לפינוי מהמקום, זאת על מנת לתקצב הקמת קריית משפט חדשה. הרוסים, כמובן, מסרבים והעניין עדיין תקוע: החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות לא ממש ששים לפנות את המתחם היוקרתי.

הנציג שליווה אותי בחדרים הסגורים סירב לחשוף את שמו, אבל חשף בשמחה את חזונו וכוונות הארגון: לפתוח בחדרים ארכיון של הארגון וספריה ממוחשבת "כך שכל ישראלי, תייר או צליין, יוכל להיכנס ולקרוא על הפעילות הנרחבת של הארגון בארץ הקודש, על 100 בתי הספר שהפעלנו גם כאן וגם בסוריה ולבנון ועל בתי החולים. סטודנטים יוכלו להגיע וללמוד עלינו".
בחזונו הוא רואה מאות צליינים גודשים את החצר "ממש כמו בחג הפסחא, כשהיה מלא פה בצליינים שקיבלו מאיתנו אוכל ויין". עד שיתקיים נס הלחם והיין של חצר סרגיי, מתנופף דגל ישראל ענק על החזית החיצונית של הבניין. נציג האגודה לא מתרגש. הוא יודע שבקרוב יחזור להתנוסס פה דגל ענק של אמא רוסיה. ממש כמו פעם.