הזמן הוורוד: יין רוזה
אחרי שנים של סלידה, נידוי ומותגים מקומיים שעושים בושות לדבר האמיתי, הפך הרוזה לאחד המרעננים החביבים על השתיין הישראלי. הנה כמה גרסאות מוצלחות במיוחד שלו
יין רוזה צילום: רויטרס
למעשה, הרוזה נכנס בקלות לקטגוריה הישראלית הידועה בכינויה "לעזאזל, איך לא חשבנו על זה קודם? אה, כן. אנחנו מפגרים". אחרי הכל, הוא מזכיר את פרובנס ואת האקלים הים תיכוני שלה, ומתאים למיקרוגל הישראלי ששורר בחוץ הרבה יותר מכל נוזל אדום וכבד.
הרוזה מופק מענבים אדומים (כל אזור והזן שלו), שקליפותיהם שוחררו מהנוזל תוך כדי תסיסה למשך פרק זמן שנע בין 24 ל-72 שעות, באופן שמשאיר מעט צבע, אך לא משאיר טאנינים (מה שגורם לתחושת הקהות בשיניים).
מדובר ביין מענבים אדומים, שמלבד הקליפות מקבל טיפול כמו יין לבן. ובגלל שמטרתו היא להדגיש פרחוניות ופירותיות, הוא יתסוס בטמפרטורות נמוכות ביותר. התוצאה, בהתאם, היא פירותית, רעננה וקריספית. כשהוא נעשה נכון, הרוזה הוא נער ליווי שמח להתמנגלות חברתית, או אפריטיף חמוד לפני שמגיעים ליין רציני.האמת שאפילו לא חייבים לשתות אותו בכוס יין. הוא מתפקד יופי גם בכוס רגילה.
כאמור, במשך שנים זכה הרוזה בישראל לתדמית ציבורית של בת הדודה המכוערת של היינות האדומים והלבנים (גם את האחרונים, אגב, גילינו באמת רק בשנים האחרונות). הסיבות לסלידה מהרוזה המקומי היו ברורות: לגרסאות המקומיות היה טעם נוראי (מישהו זוכר את הזוועה המכונה "גרנאש רוזה"?), הנוזל הפרובנסי לא היה מוכר מספיק לחיך המקומי, ומעל הכל, הגבר הישראלי היה מעדיף לאכול מקק מאשר לשתות נוזל בצבע ורוד.
לגימה שמחה
לא ברור אם זכרי האלפא הישראלים התפתחו באמת, אבל מה שבטוח זה שההתפתחות המקומית בכל הנוגע ליין בשנים האחרונות הכניסה גם את הרוזה למערכת העיכול הישראלית. במקביל, העובדה ששתיית יין בארץ היא כבר לא לא עניין קפוץ ישבן, המחייב אירוע או ארוחה, אלא עניין חברתי, התאימה בול להטמעה של הרוזה, כמו גם הקאווה-נוזלים שמסמלים פונקציה חברתית חדשה, קלילה וחסרת יומרות, שמתאימה ללגימה שמחה בשעות הבוקר, ולא פחות מכך, לשתייה נעימה על המרפסת בערב.
בניו יורק, לצורך העניין, הרוזה הוכתר כבר לפני שלוש שנים כ"קוסמופוליטן החדש", ובאנגליה הוא הפייבוריט הפרטי של אלכס קפרנוס, סולן להקת "פרנץ
פרדיננד ", בליין ובעל טור אוכל ואלכוהול ב"גארדיאן". ההתלהבות המקומית מהנוזל הייתה שילוב של היענות למגמות עולמיות, כמו גם עודפי ענבים גדולים, שגרמו ליקבים המקומיים להוציא לשוק, החל מלפני שלוש שנים, גרסאות ראויות והגיוניות כלכלית לרוזה.
אמנם יש מי שעדיין עושה את הרוזה המקומי עם יותר מדי סוכר (והתוצאה וולגרית בהתאם), אבל ברוב המקרים, ממש אין לנו במה להתבייש. בקיצור, למה שלא תקנו לכם אחד, אפילו להערב, ותתחילו את סוף השבוע כמו שצריך? רק תעשו טובה ותקררו אותו בלי חשבון. אחרת, כבר באמת עדיף שתשתו גולדסטאר.
והנה שלוש ההמלצות הכי טובות שלי, על טהרת הישראליות:
שאטו גולן, רוזה 2008 היקב הזה עושה בעיניי את הרוזה הטוב בארץ (וגם יינות מופלאים). התוצאה , שעשויה מענבי קברנה פרנק, היא אלגנטית, קריספית ויבשה, שלא נופלת באיכותה מיין לבן טוב. אשכרה פרובנס, והמחיר בהתאם. 99 שקל.
רקנאטי רוזה 2008 צילום: יחסי ציבור
עגור, רוסה 2008 כיף אמיתי של יקב זעיר ומעניין. הרוזה שלהם, המכונה "רוסה", מורכב מ-50 אחוז קברנה סוביניון ו-50 אחוז קברנה פרנק. טעימה ממנו תגלה רעננות, חדות ומגוון של פירות אדומים (בעיקר פטל ותות שדה). בניגוד לרוזה של רקנאטי, הרוזה הזה פחות סירופי, עם איזוהי מרירות לסיום. התוצאה מתוחכמת משהו, אבל עדיין, כדאי להתנסות. מחיר: 66 ביקב עצמו, עד כ-76 בחנויות היין.
סנגרייה לבנה
בארץ כולם שותים את הגרסה האדומה, ומתעלמים כמעט לחלוטין מהאופציה הקיצית יותר. לא עוד:
סנגרייה נאור רהב
בקבוק שרדונה קר מאוד
כוס וחצי של תערובת אפרסקים, תפוזים ומנגו
חצי לימון צהוב, פרוס לפרוסות
מעט עלי למון גראס או לואיזה
1/3 כוס ליקר תפוזים (או לימונצ' לו. במקרה השני עדיף לוותר על הסוכר)
2 כפות סוכר, מומסות במעט מים רותחים
קרח גרוס
ההכנה:
1. מניחים את הפירות בקנקן או בקערת הגשה, מוסיפים מי סוכר, ליקר ויין.
2. מגישים קר מאוד, עם מעט קרח גרוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
