סוד הגינון הירושלמי: ביקור במסעדת אנג'ליקה
אנג'ליקה היא מסעדת יוקרה עם אוכל מצוין, שמוכיחה שהיא אנושית עם כמה גליצ'ים קטנים. הרי רק בירושלים סומלייה מקצועי יכול להגיש לשולחן צ'ייסר מבקבוק ערק שעולה 17 שקל
ירושלים, לרע אך בעיקר לטוב, יודעת לנער היטב את הגינוניזציה הזאת. אתה יכול להגיע למסעדה שמנסה לעשות הכול נכון, אבל איפשהו, באיזה פרט קטן, היא לא תשים לב ותחשוף את העובדה שהיא ירושלמית.
הסועדים אותו דבר. רק במסעדה ירושלמית אנינה, כזו שמחזיקה סומלייה שעליו מוטלת האחריות להמליץ על היינות המובחרים לאחר הזמנת האוכל, יהיה מישהו שיזמין בירה מכבי ואיזה מבקר מסעדות שיבקש צ'ייסר ערק בסוף ארוחה שעולה 332 שקל ו-80 אגורות, לא כולל קינוח.
הקטע הוא שב"אנג'ליקה" המלצרים מגישים את הבירה ואילו את צ'ייסר הערק שהזמנתי, הגיש הסומלייה. הוא ולא אחר יודע להגיש צ'ייסר של ערק, שבקבוק שלם שלו עולה 17 שקל. מרוב שזה מצחיק זה יפה.
שלא יובן כאילו יש במה שנכתב הרגע שמץ של ביקורת, נהפוך הוא. אני אוהב שזה ככה. אני אוהב שיש גליצ'ים קטנים. למשל, שמהשולחן בו ישבנו יכולנו לראות דלי של טמבור בקצה הבר, שעל המושב המרופד נותר קיסם ולידו עטיפתו. יש בקטנות משום עובדה כי המקום מנוהל על ידי בני אנוש וכי על צוותו נמנים בני תמותה.
עמדנו איזה רגע וחצי ליד שולחן הקבלה לפני שקידמה את פנינו המלצרית שלנו לאותו ערב. בזמן הזה הבנו שחובשי הכיפה בירושלים יודעים לבלות. יום ראשון בערב וב"אנג'ליקה" נותר שולחן, אולי שניים, שלא היו תפוסים.
נדמה לי שהמלצרית ניסתה לעשות מעט רושם כשבדקה במחשב האם יהיה לנו שולחן פנוי אף שלא הזמנו מבעוד מועד מקום ישיבה. באותו משפט היא סייגה ואמרה שכנראה לא תהיה בעיה, ועמדה בדיבורה. היא אכן מצאה לנו מקום ישיבה. אחרי שהיא הבינה שאנחנו לא נור וחוסיין, ברק ומישל או ברק ונילי (עניין שלקח משהו כמו 60 שניות), היא עברה לנימה פמיליארית ומבודחת בטוב טעם.
אני מוכרח לציין שהיא הסבה לנו נחת עם שירות מקצועי וקשוב שנעשה כאילו כלאחר יד ובשום פנים ואופן לא היה קפוץ. היא הייתה על הכיפאק וזה דבר נדיר במסעדות שמחזיקות מעצמן. חוץ מזה, אם הוועד האולימפי מחפש מישהי שתתחרה בקטגוריית ההליכה באולימפיאדה הבאה, שיפנו לקרין ב. מ"אנג'ליקה". מהשולחן שלנו למחשב וחזרה עם חשבון בפחות מ-20 שניות. מרשים מאוד. איפה מולי אפשטיין כשצריך אותו? אה כן, היא לא בגיל.
הארוחה נפתחת עם איולי נחמד, כמה פרוסות לחם טוב וצלחת מדויקת של אנטיפסטי שכולל זיתים שחורים, זוקיני נעים בשמיר, פלפל קלוי לא מתובל, סלק מעט אנמי, כמה שיני שום טובות ומעל הכול, פרוסה מעולה של שומר היסטרי, צלוי לחצי שנייה. נהדר. עוד קצת תיבול על שאר הפרודוקטים וצלחת האנטיפסטי לבדה הייתה שווה את ההגעה.
אחר כך בא סלט פנזנלה. פנזנלה הוא סלט קייצי איטלקי שעושה שימוש בלחם דאשתקד שמושרה בעגבניות, בצל, שמן, חומץ ובזיליקום. במהלך השהייה במיץ הלחם מתרכך מעט ובעיקר סופג את המיצים המעולים. ב"אנג'ליקה" בחרו לשים קרוטונים גדולים ויבשים מדיי, שלא ספגו שום מיץ. מילא.
לשמחתנו, הסרדינים הכבושים בחומץ שמפניה שהגיעו עם הפנזנלה היו מעולים. אני מכין סרדינים בבית (במלח בדרך כלל) ואני מאוד אוהב סרדינים כבושים, במיוחד כאלה שנכבשו כהלכה. אלה שב"אנג'ליקה" נכבשו
יחד עם תפארת הסרדין הגיעה מנה של קבב טלה. הדעות חלוקות והן נעות בין לא משהו לבסדר גמור. קבב אחד היה יבשושי. לא בגלל ששכחו אותו על האש, אלא בגלל התערובת, והשני היה נחמד. מתחת היו חצילים סבירים וליד הבזק טחינה סמיכה וטובה ולידה עריסה אדומה. לא נפלתי מהכיסא.
במנות העיקריות זכינו לעדנה מסוימת עם פסטה רדיאטורי מצוינת עם ארטישוקים, פטריות, חתיכות של שעועית ירוקה טרייה אל דנטה, עגבניות מיובשות וקונפי שיני שום. לא יודע אם זאת הייתה כוונת המשורר או לא, אבל הרדיאטורי על הרוטב המצוין שלהן היו וריאציה משובבת לפסטה פרימוורה. בראבו.
אני הזמנתי ראמפ סטייק. באנג'ליקה הבשרים מגיעים לפי משקל כשמינימום ההזמנה הוא 200 גרם. כיוון שאני טיפוס הישגי, הלכתי על המינימום. ראמפ לא מתאים לכל אחד. הנתח שידוע גם כשייטל או מס' 13, ידוע בטעמו הבשרי. זה לא פילה, ממש לא. מה שכן, זה נתח לא שומני בכלל שמגיע מהשריר שמעל עכוז הבהמה. דרגת העשייה הייתה כפי שהזמנתי והבשר היה איכותי.
הדאון סייד היה פירה לא טעים (מה לעשות, המסעדה כשרה) ושעועית ירוקה נטורל שנחלטה כמה שניות במים. קינוח לא אכלנו משני טעמים. אחד, לא היה מקום. שניים, אני לא אוכל קינוח בסוף ארוחה טובה.
"אנג'ליקה", ש"ץ 7, ירושלים. טל': 02-6230056
נא להמתין לטעינת התגובות
