המוזיקה שצובעת את הנשמה
אוסטאד בהאודין דאגר הוא אחד המוזיקאים היחידים בעולם המנגנים בסגנון הדרוהפד, המעניק למאזין תחושה מדיטטיבית ונחשב לעתיק בהודו. דאגר משתייך לשושלת אגדית של מוזיקאים ומגיע לביקור קצר בישראל. תלמידו, דודו אלכביר, מספר על האיש, הסגנון והגיטרה המיתולוגית
שוררת חשכה בלבד.
עם האילתור האיטי החשכה נבדלת לבהיר ולכהה.
אט אט מופיע אור.
ואז מופיעים הצבעים.
[פָרִיד אוּדִין דָאגָר]
ביום שישי הקרוב ינחת כאן אוסטאד בהאודין דאגר, המייצג את הדור ה-20 בשושלת משפחת דאגר, מהגדולות והמפורסמות בשושלות המוזיקליות ההודיות. הוא מופיע בשירה ובנגינה על כלי עתיק יומין בשם רוּדרָה-וינָא. אביו, זיה מוהיאודין דאגר, היה גדול נגני הרודרה-וינא במאה ה-20. דודו, זיה פארידאודין דאגר, גם הוא זמר ומורה דגול, שרבים מתלמידיו נחשבים עתה לאומנים המפורסמים ביותר בתחום המוזיקה ההודית הקלאסית.
דאגר מנגן בסגנון הנקרא דהרוּפָּד, הנחשב לסגנון המוסיקלי הקלאסי העתיק ביותר בהודו. הוא מאופיין במעברים איטיים בין צליל לצליל, המעניקים למאזין תחושה מדיטטיבית. ביצוע הראגה מתפתח משלב איטי עד למהיר, בו האלתור מגיע לשיא קצבי ומלודי. דאגר ממשיך במסורת המוזיקלית של משפחתו ומפיץ אותה ברחבי העולם. הוא זכה במגוון פרסים, מופיע על הבמות הנחשבות ביותר בהודו ובכל העולם והוציא מספר דיסקים.
עבורי היתה ההיכרות עם דאגר והרודווה- וינא מקרית, אך גורלית למדי. היא מלווה אותו עד היום. אפשר לומר שהכול התחיל בנגינה על גיטרה, בגיל 12. או אולי, בתום השירות הצבאי, בנסיעה עם תרמיל על הגב להודו הרחוקה. מישהו ברחוב הקשיב לנגינת חליל הודי, אבל הוא לא הבחין שגם אני מאזין, וכי חיי עומדים להשתנות בעקבות מפגש הרחוב המקרי.
זה היה המקרה הראשון בשרשרת ארוכה של חסדים מקריים, שמאוחדים ביניהם רק בנחישות ובהתמדה שאפיינה אותם. כי זמן מה אחר כך, כאילו במקרה, בקעו שוב מהרחוב צלילי נגינת מיתר קסומים ומשכו אותו אליהם. ניסיתי לברר, לגלות שמות, כלים, מקומות לימוד או נקודות חיבור. שני שמות עלו: ויליאט חאן וזיה מוהיאודין דאגר: שני נגנים גדולים, אגדתיים. אבל איך מגיעים אליהם?
הודו הגדולה והסבוכה התפתלה סביבי, היא הרימה אותי בסחרוריה הקדחתניים והניחה אותי בוורנאסי, על גדות נהר הגנגה הקדוש. העיר העתיקה סיפקה בסיס להיכרות ראשונית עם עולם
הנגן שמשודין פארידי הוא שפתח בפניי דלת לעולמה המיוחד, כמו גם לעולם יחסי המורה-תלמיד - שזר כל כך למי שאינו הודי. שם, בדלהי, התרכזתי בלימודיי, רחוק מהבית ומהחברים. המיתרים חרצו ערוצים עמוקים באצבעותיי. בתום שנתיים של לימוד זכיתי לפגוש, בברכת המקרה, את בהאודין דאגר.
בשנת 1998 התחלתי ללמוד אצלו. בתום ארבע שנות לימוד מפרכות, פגשתי גם את סוג'אט חאן, בנו של נגן הסיטאר האגדי ויליאט חאן, והזמנתי אותו להופיע בישראל. סוג'אט פרש עליי את חסותו, ותחת מלגה מיוחדת מטעם ממשלת הודו לימד אותי את רזי הסיטאר והנגינה עליו.
כיום, לאחר יותר מעשר שנות לימוד בהודו, אני מתגורר בישראל. אני אוחז בווינה ובסיטאר, מלמד ומפליא בנגינתם. מוריי באים מדי פעם לבקר ולהופיע כאן.
הרודרה-וינא, כלי הנגינה של דאגר, היא כלי מיתר עתיק המשמש מדורי דורות במוזיקה ההודית הקלאסית. היא בנויה משתי תיבות תהודה עגולות גדולות ומגוף מוארך, עליו מתוחים המיתרים. הוא נחשב לעתיק ביותר במוסיקה ההודית הקלאסית, ואגדות רבות נקשרו בשמו. אחת מהן מספרת כיצד בנה אותה האל שיווה, אחד האלים החשובים ביותר בהינדואיזם:
..."בבוקר הביט האל שיווה בפארווטי אהובתו, ולבו נמלא תדהמה מיופייה. מייד החליט לבנות כלי נגינה שינציח את יופייה העילאי. יום אחד, בעודה ישנה ביער, בנה את הווינא בהשראתה. בהשראת שדיה בנה את תיבות התהודה העגולות והגדולות. בהשראת ידה, שנחה בין שדיה, בנה את הגוף המוארך. בהשראת צמידיה ענד לגוף סריגי מיתרים. כך ניגן האל בווינא וחש כפורט על גופה"...
ואמנם, הרודרה קרויה על שמו של שיווה. משמעות המילה בסנסקריט היא "השואג" או "המיילל", המיוחסות לשיווה, אל ההרס. האגדה ממחישה את חשיבותה הגדולה של הווינא במסורת המוזיקלית ההודית ככלי שמגשר בין קצוות, בין צלילים נמוכים לגבוהים בדרך יוצאת דופן, שכן אין בו אפילו משטח שטוח אחד להחזר קול. הנגן והמאזין חשים כאילו הצליל נובע מבפנים: שקט אבל רב עוצמה.
תהליך הלמידה על הרודרה-וינא ארוך ומפרך. עד לאחרונה נשמר בתוך המשפחה והועבר מאב לבן. בהודו ובעולם קיימים כיום מעט מאוד נגני רודרה-וינא. הנגנים המובילים בתחום הם אסד עלי חאן (במסורת קירנה גהראנה) ובהאודין דאגר (במסורת דאגר גהראנה). מעט מאוד נגנים אחרים מופיעים או מקליטים.
הרודרה-וינא בנויה משתי תיבות תהודה עשויות דלעת, גוף מעץ (לרוב טיק) ושלושה גשרים לאורך הגוף שמחזיקים שניים או שלושה מיתרי קצב (צ'יקארי), ארבעה מיתרי מלודיה ומיתר הרמוני (לראג'). כיום קיימים שני סוגים של רודרה-וינה. הסגנון העתיק, של וינא קלה וקטנה שסריגיה מוצמדים בעזרת דונג והסוג השני, פרי פיתוחו של זיה מוהיאודין דאגר - וינא גדולה וכבדה יותר, בעלת סריגים הניתנים להזזה. פיתוח זה נועד להתאים את הכלי לסגנונה הייחודי של מסורת משפחת דגאר.
היצירה המוזיקלית אותה מנגן דאגר מכונה ראגה, שמשמעותו בסנסקריט עתיקה "זו הצובעת את הנשמה". נגינות שונות של ראגות מיוחסות במסורת ההודית לכל שעה משעות היממה, ולכל אחת מעונות השנה.
המיתולוגיה ההודית מספרת על מוסיקאי בשם מיאן טאנסן, שהתבקש על ידי המלך לשיר את ראגה דיפאק - ראגה המייצגת את אלמנט האש. תחילה טאנסן סירב אך לאחר זמן מה נענה, ובעודו שר החלו להידלק נרות הארמון מעצמם; עם התפתחותה של הראגה החלו נשרפים חלקים שלמים מהארמון. על ראגת המים המכונה מאג מספרים שאמן טוב יכול להוריד בעזרתה גשם.
הראגות נבדלות זו מזו בדקויות היכולות לעמוד רק על דרך הצגתו של תו בודד. מבחינה מוסיקלית הראגה היא סולם העולה בדרך מסוימת (ארוהי) ויורד באותה הדרך. כאשר הוא יורד בדרך שונה במקצת הוא מכונה אוורוהי. ישנם תווים דומיננטיים יותר (וואדי), תווים דומיננטיים פחות (סאמוואדי) ומהלכים אופיניים (פאקארד), המשתנים בין ראגה לראגה. לימוד הנגינה על כלי המיתר העתיק נערך בדרך מסורתית של חניכה ישירה ממורה לתלמיד, המכונה גורו שישייה פרמפארה. בנוסף לחוקיות ולהיבטים הטכניים בראגה, מופקד המורה על העברת הרגש הצרוף שבנגינה (ראס) – אל התלמיד.
את האלאפ - אלתור חופשי וחסר מקצב שנע ומתפתח מצליל לצליל, מנגנים או שרים לפני נגינת הראגה. הוא "מזמין" את הראגה ומתאר אותה. לאחר מכן באים ג'ור, אלתור בעזרת מפעם קבוע, ואחריו ג'הלה - אלתור קצבי מהיר יותר. בתום שלב ההיכרות עם הראגה, מצטרף התוף (טאבלה בקאיאל, פקהווג' בדהרופד) לנגינת שיר מולחן.
לצפייה בהופעה של אוסטאד בהאודין דאגר: חלק ראשון; חלק שני
**
בהאודין דאגר מגיע ל-3 הופעות בישראל:
16.5, מוצ"ש 21:00: בית מזרח מערב, רח' ד"ר ארליך 16 יפו. 03-3838129; 23.5 מוצ"ש 21:00, הסטודיו ליוגה אינטגרטיבית, רח’ ניקנור 20 (בית מפעל הפיס) קטמון י-ם 052-8797315; 30.5 מוצ"ש 21:00 תיאטרון הסטודיו, שדרות הנשיא 142 בית הכט (רוטשילד) חיפה. 04-8100104
לאתר הבית של דודו אלכביר
נא להמתין לטעינת התגובות
