כשמשה הוזה: פרשת השבוע
משה כבר עמוק במדבר, מנהיג את בני ישראל בדרכם לחירות. אבל דווקא אז, בחום המדברי, משה הוזה וזיכרון מחריד מזעזע את כל גופו. פרשת אמור
בתחילת ספר בראשית ליווינו במבטינו את היונה של נוח כשהיא נעלמת לתמיד במרחבי הארץ המתחילה לבצבץ מחדש. הבנו שהיא הופיעה על מנת לא לחזור, וכי היא נועדה להיבלע בין אותיות הכתוב אחרי שמילאה את תפקידה; אך לא כך הניצים: הם יוצאים ועוזבים כדי לשוב, כדי לחזור כשלא מצפים להם. ומי כמשה ידע זאת.
לרגע אני מפליגה בזיכרוני אל תחילתו של ספר שמות, שם אני רואה את משה עוד לפני שעבר את מהפך חייו, כשעודנו נסיך מצרי, נכד מאומץ של פרעה, והוא יוצא בפעם הראשונה לראות בסבלם של אחיו. והוא אכן רואה סבל, ועוד יותר מזה הוא רואה התעללות אכזרית של נוגש מצרי בעבד עברי. משה הצעיר מוודא שאף אחד לא צופה בו, ואז הוא מציל את העברי בכך שהוא הורג את המצרי הרודה.
אינני סבורה כי משה התייסר על כך שהרג אותו. כשחיי אנוש הוזלו כמו במצרים, מותו של נוגש מכה לא היווה מניע ראוי לנקיפות מצפון. מה גם שלפני שהרגו, בדק משה אם בכל זאת יש איזו הצדקה לקיומו של אדם אכזר זה, אך "ראה שאין גר וצדיק עומד ממנו" לפי דברי חז"ל במדרש ילקוט שמעוני. אה, וגם מוסיפים חכמינו כי לא בנשק הרג משה את המצרי, כי אם באומרו את שם האל המפורש.
אבל כאשר כעבור זמן קצר הניצים חזרו, והפעם היו אלה שני עברים – כפי שמעיד הכתוב בספר שמות ב: (יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים ... – משה חש חרדה בלתי מוסברת. שמא אז חלפה בראשו מחשבה שאלימות רק מביאה עוד אלימות, ואולי דווקא הכאתו את המצרי נתנה לגיטימציה לעברים להכות זה את זה. הרי הוא הוכיח להם את מה שאדוניהם ניסו להטביע בגופם ובנפשם משך כל שנות השעבוד: כל דאלים גברא, החזק גובר. אולי אז, יחד עם חלוף מחשבות אלה, התחרט משה גם על הריגה זו שהרעה יותר מכפי שהואילה.
אבל את הנעשה אין להשיב, ומשה כבר עמוק במדבר, מנהיג את בני ישראל בהליכתם לחרות. ובפרשה שלנו, פרשת אמור, המצרי ההרוג נדמה רחוק בעבר, רחוק מלהטרידנו. אבל דווקא אז, בחום המדברי, משה הוזה: הוא רואה לנגד עיניו שני עברים ניצים. ברגע הראשון הוא שוכח היכן הוא, הוא מתבונן בהם. לא, אין כאן טעות: אחד מהם בבירור מוכר לו.
ואז, זיכרון מחריד מזעזע את כל גופו: האיש המוכר הזה הוא המצרי ההרוג! כיצד קם הלה לתחייה? שמא הוא לא באמת הרגו, אולי בסוף החיו אותו? – מתחילה לבצבץ תקווה, ומיד היא נקטעת: המצרי שהרג ודאי היה עכשיו איש זקן כמו הוא עצמו, אם לא יותר.
כלא מאמין למראה עיניו, לשיפוטו, שואל משה מה קרה כאן. וכבר ממילא באים אליו, מביאים את המצרי ההרוג שקם לתחייה, מספרים לו ושואלים לעצתו. וזה מה שבפיהם:
(י) וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי:
(יא) וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל ...
משה
הוא כאילו תכנן מפגש זה, ואכן – כמה ממילותיו הספיקו כדי להביאו במהירות אל משה. ומי זאת האם שאף היא מבין המועטים שנקובים כאן בשמם? מי נושאת את חרפתה במדבר, כשהכול יודעים שבנה בן מצרי הוא? חכמינו יציעו הסבר עם הגיון פנימי מוצק: אותה שלומית בת דברי היא אשתו של העברי המוכה ואנוסתו של המצרי המכה. כך קרה שבנה הוא בן מצרי. כך קרה שאביו הביולוגי רצה להרוג את בן זוגה.
לא פלא שלמשה אין מושג מה לעשות כאן. הוא מבולבל מעבר לכל מידה. יותר מדי חוטים לקשור, יותר מדי דברים מסובכים, איך הכול יישזר לכדי תמונה אחת? בן המצרי, אשר ייכנס למסורת בשם 'המקלל', נשלח למשמר, מחכה שם עד שייפרש דינו.
והנה בא פסק הדין המיוחל. מסקנתו כאילו פשוטה:
(יד) הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה:
אבל המשכו התמוה מאפיל על הציווי הזה:
(טו) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ:
(טז) וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:
(יז) וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת:
(יח) וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
(יט) וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(כ) שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ:
(כא) וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת:
(כב) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:
השומעים מתרצים זה בכה וזה בכה: אולי רצה האל לנצל את השיחה הזאת ולספר עוד כמה חוקים, אולי הוא רצה להבהיר שרק ציוויו מתיר הרג, ולא שום דבר אחר... ורק משה מבין שהדיבור מכוון ישירות אליו. "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת" מהדהד באוזניו.
נפש תחת נפש, עין תחת עין, חיים תחת חיים. משפט אחד לכולם. ומשה מבין שלא רק על הריגת המצרי מדברים כאן, אלא גם על ההוצאה להורג הצפויה של בנו. הרי האל אמר דבר והיפוכו בנשימה אחת, בציווי אחד. הוא מאפשר לעם לבחור, לקחת מהדיבור את הפן שאיתו הם יכולים לחיות. הוא למעשה מעניק להם תרוץ להניח לבן המצרי לנפשו.
משה שקוע בהרהורים. יש לסקול את המקלל לפי התחלת הדיבור האלוהי. אבל מי שיכה אותו הוא עצמו נידון למוות על פי ההמשך של אותו הדיבור. והרי מי שימית את אלה שסקלו אף לו יגיע דין מוות! אין יציאה מהמעגל המקולל הזה, כפי שהריגת המכֶּה לא תכלה מכות. משה מרגיש שהוא חייב לחתוך, הוא לא יכול להישאר יותר בחוסר מוצא זה. ומתוך הדיבור האלוהי הוא בוחר פן אחד, שמביא את הסיפור אל סיומו:
(כג) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה:
במובן מסוים משה קובע כאן את גזר הדין של עצמו. הוא בחר הכאה, כפי שיבחר בעוד כמה פרשיות להכות בסלע במקום לדבר איתו – ועונשו על כך יהיה מותו בארץ שממה, מניעת כניסתו לארץ המובטחת. היה בידו להוביל את הולכי המדבר אל משהו אחר, אל גן עדן שבו לא רק החזקים שורדים. ברגע האחרון פחדיו וחששותיו משאירים את כולם במדבר. אולי הוא שכח שהניצים תמיד חוזרים, במיוחד כשמנסים להיפטר מהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
