אגדה מקומית: טיול באי זנזיבר
אוקיינוס עם נשמה, בעלי חיים זריזים וצבעוניים, חופים יפים ולבנים, ממלכה של תבלינים, מקומיים שמחפשים פרנסה ושוניות אלמוגים מפוארות. ביקור בלתי נשכח בזנזיבר
זקני האי יודעים להבדיל בין קולות הרוחות, שומעים את סיפורו של כל אחד מהעבדים ומעבירים את סיפוריהם לילדים כדי שזכרם של העבדים לא ייעלם. ובדיוק במקום שבו עמד עמוד העונשין של העבדים, בלב ליבה של העיר המוסלמית, נבנתה כנסייה נוצרית, כאילו נועדה להשוות את סבלו של האחר – ישו – עם סבלם של העבדים.
האי זנזיבר, שנמצא סמוך לחוף המזרחי של אפריקה, הוא חלק ממדינת טנזניה ונמצא במרחק של כ-35 קילומטרים ממנה. שטחו כ-1,550 קמ"ר וצמודים אליו מספר איים קטנים, כשהגדול שבהם הוא האי פמבה שמצפון לה. רוב התושבים באי מוסלמים והם דוברי סווהילית וכיום חיים בו כ-800 אלף תושבים.
הבוקר הראשון בזנזיבר חושף חיים שמימד הזמן שלהם נקבע לפי הקצב של הטבע. הגורם הראשון שקובע את התנהלות הזמן הזה הוא האוקיינוס. לאוקיינוס יש חיים משלו וכנראה גם נשמה. כל בוקר בשעת השפל מתרחק החוף ביותר מקילומטר וחושף את בעלי החיים השוכנים במים הרדודים. צדפות וסרטנים צבעוניים קטנים וזריזים, כוכבי ים וקיפודים.
בחופים מסוימים אפשר ללכת ברגל ממש עד לשונית האלמוגים. באחד הבקרים, כשצעדתי על השטח שנחשף, מצאתי דג זהרון שנלכד באחת הפינות, אלפי דגיגים קטנים, מלפפון ים ומאות קיפודים. הים שהתרחק חשף את חול בוצי, מסנוור וחלק – שעשוי מאלמוגים מרוסקים.
שעת השפל מושכת אליה בכל בוקר את תושבי המקום אשר מתפרנסים, פרט לתיירות, בעיקר ממקורות הטבע – הים והאדמה. הילדים אוספים קונכיות קטנות, שוברים אותן ומשתמשים בדיריהן כפיתיונות לדיג. למרות שהחינוך בזנזיבר הוא חינם, למשפחות רבות אין את האמצעים לרכוש ספרים ותלבושת אחידה, וללא פריטים אלה הילדים אינם יכולים
הילדים (והילדות) הצעירים יותר חופרים בחול ואוספים צדפות קטנות לדליי פלסטיק צבעוניים. את הנשים אפשר למצוא עמוק יותר במים, שם הן מותחות חוטים דקים בין מקלות עץ כדי לאסוף אצות. את האצות שנאספו הן ממיינות ומיבשות, והחומר בהן נועד למגוון שימושים קוסמטיים, המיוצא למדינות אירופה ולמזרח.
לעומת זאת, אין הרבה גברים על החוף בבקרים אבל נוכחותם מורגשת. הם מסתובבים באיזור מסבירי פנים ומנסים לפתח שיחה באנגלית או באיטלקית, כשבדרך כלל סיומה יכול להביל לפרנסה כלשהי – הדרכה, מכירת מזכרות או הסעה.
מקור פרנסה חשוב לתושבים הוא ייצור סירות ה"דאו", באמצעותן ניתן לשוט בין האיים הקטנים ולראות להקות דולפינים השוחים קרוב לחוף. הסירות בנויות בטכניקה מיוחדת ששימשה את הספנים הקדומים. אלה חצו במאות הראשונות לפנה"ס את האוקיינוסים והגיעו עם רוחות המונסון מהודו ומארצות ערב לזנזיבר בעקבות אוצרות הטבע המיוחדים של היבשת.
בעבר הייתה זנזיבר על הנתיב הימי-יבשתי שנע מיוון ורומי דרך מצריים ועד למזרח אפריקה. עוד לפניהם פקדו את האי הפיניקים, תושבי מזרח הים התיכון שהיו כנראה הראשונים להקיף את אפריקה (מאות, אם לא אלפי שנים לפני בארתולומיאו דיאש, מגלה הארצות הפורטוגזי שהקיף את אפריקה בחצי השני של המאה ה-15).
כמו כן, פקדו את האי סוחרים מסופוטמים שהגיעו מהפרת והחידקל במקביל לפיניקים, לאחר שהקיפו את חצי האי הערבי. הפיניקים והמסופוטמים סיפקו לעשירי ערב שנהב, זהב, עץ ועורות בעלי חיים. במאה השנייה לפנה"ס התחילו להגיע גם סוחרים מהודו. המסחר התקיים מול המתיישבים הקבועים על האי – בני שבט הבנטו שהגיעו ממרכז אפריקה.
במאה השביעית לספה"נ הגיעו פליטים ממלחמות האסלאם בערב ובפרס והביאו עמם את האסלאם שהפכה לדת האי עד היום. מאות שנים אחר כך שלטו בה הפורטוגזים שישבו באי 200 שנה עד שנת 1699, אז הוכנעו על ידי ערבים עות'מנים.
הסולטאן העות'מני של עומן הפך את זנזיבר לתחנת סחר בעבדים אפריקאים לעשירי ערב. הוא הביא עמו סוחרים ובעלי מטעים לאי, שלמדו מהר על איכויות האי, על חשיבות מיקומו כנמל מסחר ואת הכלכליות שבהשקעה בייצור תבלינים.
בעקבות אותה יוזמה הפכה זנזינבר ל"אי התבלינים" והיא מספקת מזה מאות שנים תבלינים לכל רחבי העולם. באיים שלה מגדלים קינמון, וניל, הל, ג'ינג'ר, פלפל, אגוז מוסקט ובעיקר עצי ציפורן – המספקים כ-80% מתצרוכת הציפורן העולמית. בנוסף לתבלינים, גדל בזנזיבר מגוון אדיר של עצי פרי – דקלי קוקוס, אננס, פפאיה, פרי הג'ק, הדוריאן ופסיפלורה.
השדות עשירים ואפשר להסתובב בין העצים והשיחים, לשמוע את הסיפורים (ויש מי שיספר), לטעום ולהריח את התבלינים ממקורם הטבעי, ותוך כדי ללמוד קצת על אורח החיים הכפרי של התושבים המקומיים. על אף עושרה של הקרקע והחקלאות המפותחת, חיים המקומיים בעוני בבקתות בוץ ועץ, ללא חשמל ומים.
העוני של התושבים עומד בניגוד מוחלט לעושר ולפאר שבבתי המלון הנמצאים בבעלות זרה ומלאים בכל טוב. בתי המלון והתיירים מספקים מקור פרנסה נוסף לתושבים, ופרט לעובדים החייכניים במדים, בולטים השומרים הלבושים בבדים אדומים, שיער ארוך וסנדלים – הם בני שבט המסאים שהובאו מטנזניה ונחשבים ללוחמים אמיצים במיוחד וחיים אורך חיים ייחודי.
בתי המלון מעסיקים אותם בעיקר בגלל שהם מהווים אטרקציה לתיירים. למרות שבית המלון נותן להם פרנסה מכובדת, הם נראים שתולים שם, לא במקומם, ובצורה שנותנת תחושה שדומה לתחושה שמקבלים כאשר רואים אריה כלוא בכלוב – באפריקה.
העיר סטון טאון נוסדה במאה ה-16 כתחנת מסחר פורטוגזית. לקראת סוף היום נסגר שוק היום של סטון טאון והסוחרים של שוק הלילה פותחים את דוכניהם. בשוק הלילה הם מבשלים את הדגים והתמנונים שנתפסו במשך היום ומוכרים אותם לעוברים ושבים. מגוון אדיר של מאכלי ים שאך ניצודו ומגוון אדיר לא פחות של טיפוסים מעניינים שמנסים למכור את תבשיליהם אפשר למצוא בשוק הצבעוני הזה.
שמה של "עיר האבן" ניתן לה מפני שהבניינים שבה עשויים מאבני אלמוגים. בבתי האבן מונחות בחזית דלתות עץ כבדות ועליהן חרוטות שמות בעלי הבית, ובהם התגוררו בעבר סוחרי עבדים עשירים מאד שהיו בעלי מעמד גבוה ומכובד באי. חלק נכבד מהעבדים שנסחרו בעיר הגיע כבול בשרשרות מהיבשת, אבל כאשר נדרשו השלמות הם ניצודו גם ברחבי האי עצמו.
החדרים הצרים בבתי האבן שימשו כמחסן העבדים של סטון טאון. לחדרונים הקטנים הללו נהגו לדחוס כ-80 נשים וילדים וכ-50 גברים. מיותר לציין שלא היו בו שירותים או מים זורמים, ובקושי אוויר לנשימה. החרכים הקטנים שדרכם נכנס האור הורחבו המהלך השנים כדי לספק מעט אוויר לתיירים שנכנסים למקום – בקבוצות קטנות.
החלונות המקוריים צרים בחצי ואם לא די בכך, החריצים אמנם לא סיפקו מספיק אוויר אבל היו מספיק רחבים עבור היתושים נושאי המלריה שנמשכו אחר ריחות הדם והזיעה של העבדים הכלואים. בנוסף, היו העבדים קשורים בצווארם בשלשלאות ברזל כבדות ומי שהצליח לשרוד את החדר היה מובל לעץ גדול במרכז האי. שם התרחשה המכירה הפומבית, במהלכה רצו הסוחרים להראות את חוזק סחורתם.
כדי לשכנע את הסוחרים הרוכשים שהעבדים אכן יוכלו לעמוד בתלאות המסע ליעדם בדרום ערב, הם הובלו אל דרגש נמוך שם הוכו עד זוב דם בזנב חד של דג גדול מיובש. אלו שעמדו בגבורה וללא בכי בעינוי הועמסו על סירות פתוחות, עדיין קשורים בצווארם אחד לשני בשלשלאות כבדות, והפליגו אל חיי סבל כעבדים מושפלים ומדוכאים. מדי שנה יצאו מזנזיבר כ-3,000 עבדים.
בשנת 1845 הכריחו הבריטים, שכבשו את האי, את הסולטאן של עומן לחתום על הסכם שהפסיק את סחר העבדים. הסולטאן לא מילא אחר ההסכם באופן מלא, ושוק העבדים הפסיק את פעילותו באופן סופי רק בסוף המאה ה-19, לאחר שהאי הפך למדינת חסות בריטית. תחת עץ המכירות הפומביות הוקמה בשנת 1873 באופן סמלי הכנסייה האנגליקנית – שילוב של אדריכלות מוסלמית עם אדריכלות גותית.
המידע באדיבות חברת עולם אחר
נא להמתין לטעינת התגובות
