חבילה עוברת: האם הילד שלכם "קונה" לעצמו חברים?
מה עושים כשהילד נותן לחברו במתנה צעצוע גדול ויקר? האם כל נתינה באמת מבורכת? מה עושים כשהילד מתחרט? והיכן עובר הגבול בין הבעת חיבה לקניית אהבה?
זה התחיל כמו עוד אחר הצהריים שגרתי: שני חברים בני חמש וחצי, שמשחקים באקדחים, מלחמות ותותחים כבדים, ואמא אחת שמנסה להתעלם מהעובדה שהיום הייתה עוזרת. בסך הכל, הצלחה. שיחקו יפה, אכלו יפה, לא נשברו כוסות ולא נרשמו אבדות לכוחותינו. בשעה שבע בערב הגיעה האמא של החבר לאסוף את השלל שלה, והוא מיד שלף שלל נוסף שקיבל מבני - רובה דסקיות משוכלל, ייבוא אישי של הדודה מאמריקה, בשווי של כמה עשרות דולרים. "תראי מה קיבלתי", הוא הראה לאמו בגאווה, וגם הבן שלי, נותן המתנה, עמד שם בחיוך מרוצה. גם אני עמדתי שם, יורה מחשבות בקצב של דסקיות - האם בני מנסה לקנות את החבר? האם זה נורא אם אתערב ואבקש שהמתנה תישאר אצל בעליה הרשמיים? האם עלי להיות גאה בו על יכולת הנתינה?
לילך הרמן, פסיכולוגית קלינית, מסכימה שמדובר בהתלבטויות לא פשוטות. "הנושא של הנתינה החומרית של חפצים דורש לא פעם התערבות הורית והוא מאוד מורכב", היא אומרת. "אנחנו, ההורים, מפחדים "לצאת קמצנים", פוחדים שנהרוס משהו בקשר עם החבר, עם ההורה שלו, ומצד שני, לפעמים הילדים, מתוך חוסר מודעות, מגזימים. כל הנושא הזה של נתינה חומרית הוא מאוד טעון רגשית, ויוצר פלונטרים בין ילדים, בין זוגות, בין הורים וילדים, לאורך כל החיים".
נתינה יכולה להעיד על טוב לב, אבל גם על מצוקה
מתברר שגם אם כמבוגרים אנחנו נוהגים לתת ולפזר, את ראשית דרכנו בחיים התחלנו כ"דן חסכן". עוד בטרם ילד מסוגל ורוצה לתת מרוכשו האישי, הוא נצמד אליו באדיקות, כחלק משלב התפתחותי. "צעצועים או חפצים שהילד הופך אותם לצעצועיו או משחקיו הם בעצם העולם הפרטי שלו", מסבירה הרמן. "הצעצועים מייצגים עולם שהוא מצד אחד דמיוני, ומצד שני יש לו מאפיינים של העולם האמיתי. חיות, בובות, גיבורים, קוביות, מכוניות - כל אלה הם חלקים של העולם הפרטי של הילד שיש לו עליהם שליטה, ובעזרתם הוא יכול לדמיין ולהתאמן לקראת העולם האמיתי".
לכן קשה לו להיפרד מהם?
הרמן: "בהחלט. החפצים הופכים להיות בעלי משמעות, על החפץ מושלכת משאלה, פנטזיה, והילד מפתח כלפי החפץ רגשות. דרך בובת "באטמן", למשל, הילד יכול לחוות את הפנטזיות הגרנדיוזיות שלו, הגבריות, הכוח. דרך הבובה יכולה הילדה להתעסק בשאלות לגבי הנשיות שלה. אפשר לומר שהחפצים הם החברים של הילד, שמייצגים חלקי רגשות שלו שהם תמיד תחת שליטתו ובהתאם לבחירתו".
באופן טבעי, מאחר שלצעצועים יש כל כך הרבה משמעות, הילד ירצה לקחת את הצעצוע שכרגע הוא עסוק בו גם כאשר הוא יוצא מן הבית. "אותו צעצוע מסמל עבורו ברגע נתון חלק מאישיותו, וחשוב לו גם להיעזר בצעצוע
כאמור, בשנים הראשונות לחייו הפעוט הוא אגוצנטרי, שקוע בגיבוש האני שלו כבן אדם נפרד. בשנים אלו הוא לרוב שומר על חפציו, מתקשה לחלוק אותם, והדגש על "זה שלי ואני לא נותן" בולט מאוד. לאט לאט, ככל שמתגבשת תחושת הנפרדות, מתחילה להיות גם זרימה של נתינה חומרית. "הילד מתחיל להתנסות בלהוציא דברים מתוך המרחב שלו ולהעביר למרחב של מישהו אחר", מתארת הרמן. "עצם הנתינה של דברים היא אימון בלתת משהו מעצמי למישהו אחר, התנסות בקשר. המתנה היא תמיד כלי שמסמל, שנותן ביטוי למסר שאני רוצה להעביר לאדם השני".
אילו מסרים, למשל?
"ילד יכול לרצות לתת לחבר שלו מתנה חומרית מכל מיני סיבות. למשל, להראות חברות, להפגין רגש חיבה, להרגיש שיש חפץ קונקרטי שמחבר בינו לבין החבר, להרגיש שהחבר לוקח איתו הביתה חלק מהחוויה המשותפת שהם עברו. סיבות אחרות שילד עשוי לרצות לתת מתנה בגללן הן קושי בפרידה מן החבר, פחד שהחבר ישכח אותו, לא ירצה להיפגש שוב, מעין ניסיון להבטיח ו"לקנות" את אהבתו של החבר".
מנית סיבות טובות ומניעים בעייתיים. איך אנחנו, ההורים, אמורים לנחש?
"אנחנו יכולים רק לנסות ולהבחין בדקויות - אם הילד נראה לנו מרוצה ורגוע ורוצה לסיים את המפגש באקט חברי של נתינת צעצוע או חפץ קטן שמתאים לתת - אין סיבה שלא נעודד זאת. אך אם הילד נראה לחוץ ועושה רושם שהוא מנסה למצוא פתרון באמצעות נתינת צעצוע - כאן תפקידנו להתערב. עלינו לבדוק אם נתינת המתנות היא דפוס חוזר, אם זה קורה עם חבר מסוים ולא עם אחר. חשוב גם להתייחס לגיל הילד - אם הוא כבר מסוגל להעריך את הערך החומרי של מה שהוא נותן. אם כן, והוא מאבד פרופורציה, אז אולי יש כאן בעיה".
כלומר, כשילד נותן לחבר מתנה זה לא תמיד ראוי לציון לשבח?
"באופן כללי, לתת מתנה זה דבר חיובי וחברי. עם זאת, חשוב לבדוק מתי ניתנת המתנה, באילו מינונים, אם הסיטואציה מתאימה להענקת מתנה. נושא הנתינה הוא נושא שגם אנחנו המבוגרים בודקים את עצמנו לגביו כל החיים: האם זו נתינה חומרית או רגשית? כמה היא הדדית? האם אנחנו נותנים מספיק, או אולי יותר מדי? ואת אותם שאלות אנחנו צריכים לבחון בהקשר של ילדינו. ההתייחסות שלנו ולפעמים ההכוונה שלנו תעזור להם לגבש את נושא הנתינה ולבדוק מה נכון עבורם לתת ומה לא".
אלא שלא מדובר פה במדע מדויק.
"נכון, אבל מדובר בנושא חשוב מאוד להתפתחותו של לילד. חשוב שהוא ילמד לא לתת יותר מדי, כדי לא לצבור תסכול וכעס, אבל גם לא לתת פחות מדי, כי אז לא נוצרת אפשרות לקרבה בקשר. זוהי למידה חשובה על נתינה בכלל, חומרית ורגשית כאחד, שלומדים אותה דרך ההתנסות בנתינה של חפצים קונקרטיים".
נחזור רגע לאותו אחר צהריים בביתי. אני מנסה לשחזר את האירוע ולהעלות את השאלות של הרמן לדיון. לא, בני לא נראה לחוץ או כמי שמנסה לקנות את חברו. המתנה היא בהחלט מזכרת למפגש שהתרחש שבמהלכו הם ירו ללא הכרה, אבל כן, אקדח הדיסקים מאמריקה הוא מתנה מאוד נדיבה למסירה. אומנם הביקור היה מוצלח, אבל המזכרת מוגזמת.
"מה עשית?", שואלת אותי הרמן. "נתתי לילד לקחת את הרובה והתקשרתי לאמא שלו אחר כך, וביקשתי שבהזדמנות תשיב את המטמון", עניתי בנחישות. לטענת הרמן, זה נכון ולגיטימי במקרה בו ההורה חש שהמתנה לא במקומה למנוע את נתינתה, אבל חשוב גם לשתף את הילד בהחלטות, בעיקר כשמדובר בילדים קטנים בגיל הגן. "הילד לא מרגיש בכלל שמשהו הוא יקר או משמעותי מכדי לתת אותו", מפרשת הרמן. "זה שהדודה מאמריקה התאמצה וזה ששער הדולר קצת עולה - זה משמעותי לך. מבחינת הילד כנראה לא הייתה שום בעיה לתת את הרובה הזה. אבל, וזו נקודה חשובה, גם אם הילד עדיין קטן ולא מודע, מספיק שההורה חש שהנתינה אינה במקומה ועליו לפעול בהתאם".
בעודי טופחת לעצמי על השכם האמהי שטוב עשיתי שדרשתי את השי בחזרה, מסייגת הרמן ומוסיפה, "אבל את ההתנגדות יש להביע בנוכחות הילד ולא 'להסדיר' את העניין מאחורי גבו. לכבד ילד פירושו לומר לו את האמת לגבי מה שאת חושבת, באופן שהוא יוכל להבין תוך התייחסות לרגשותיו. הרי הוא יראה את רובה הדסקיות חוזר למדף שלו, ואז את בבעיה.
"פעמים רבות דווקא כשאומרים את הדברים בצורה פשוטה וישירה, כולם הרבה פחות נפגעים. זה חשוב לילד לראות שאמא לא כל כך מפחדת להגיד שלא נותנים משהו. חשוב שהוא יראה שזה מותר ואין בזה שום אסון".
איך בדיוק אומרים את זה בלי לפגוע בכבודו?
"אומרים, למשל, שהיה מאוד כיף ביחד ושכיף שרוצים לתת מתנה, אבל שזאת מתנה יקרה שהוא קיבל מאמריקה ולא מתאים לתת אותה. בהמשך אפשר להדגיש שהחבר מוזמן לשחק בזה ביחד בפעם הבאה. ובהחלט בסדר לנסות למצוא תחליפים מתאימים או לחשוב אם מתאים להשאיל את זה לתקופה מוגבלת. אבל הכי חשוב - ללכת לפי מה שאנחנו, ההורים, מרגישים שמתאים. כי אחרת, גם אם באותו רגע יהיה יותר "נוח", אחר כך ייווצר תסכול".
תסכול עלול להיווצר גם במקרים שבהם הנתינה הייתה בלב שלם, אבל אחר כך הגיעה החרטה. "מותר להתחרט", פוסקת הרמן. "זה טבעי ולגיטימי שהילד מנסה, רוצה לתת ולא מסוגל, רוצה ולא רוצה לתת בו זמנית. בניגוד לנו, לילדים יש לגיטימציה להתאמן בלי "לחתום חוזים". ושני הצדדים צריכים להתמודד: ילד אחד יצר פיתוי ואכזב, הילד השני התרגש והתאכזב. ברגע שאנחנו ההורים מרגישים שהתלבטות, קונפליקט, אכזבה וכעס הם רגשות לגיטימיים, זה נותן לילדים להתפתח וללמוד על משחק החיים".
אולי הפתרון הוא באמת להשאיל דברים זה לזה, במקום לתת?
"אם הצעצוע נראה לנו חשוב או יקר מדי, בהחלט לגיטימי להעלות את האופציה של השאלה. כמובן, בתנאי שזה חבר שמתראים איתו לעתים קרובות, ותהיה הזדמנות להתנסות בהחזרת הצעצוע. ילדים, במיוחד בגיל הגן, הרבה פחות מודעים לערך הכספי של חפצים, ואנחנו צריכים להיות שם כדי לתת שיפוט מציאותי, ללמד על החיים, על הדדיות, על כסף, על סיבה לתת דברים. אבל חשוב לסייג שכאשר הילדים מתמודדים ומנהלים ביניהם משא ומתן, כדאי לנסות לצפות מהצד ולתת לדברים להתנהל. רק במקומות שבהם מופיע קושי או מצוקה או במקומות שהילד צריך את עזרתנו בהערכת הסיטואציה - שם יש להתערב".
מהו בעצם המסר שצריך לעבור?
"המסר הוא שזה בסדר וגם יפה לתת דברים. הם ילמדו לאט לאט שבסיטואציות רגילות נותנים דברים קטנים וסמליים, ובאירועים כמו ימי הולדת - דברים גדולים ויקרים יותר. ברגע שהוא ילמד מאיתנו את הדברים האלה, זה יעזור לו בעתיד לנתח סיטואציות, לדעת איפה נכון לתת ואיפה לא".
אם כך, יכולת או אי יכולת נתינה היא תכונה נרכשת.
"היא נרכשת מתוך התנסות בחוויות נתינה וקבלה עם האנשים המשמעותיים בחייו של הילד. כאשר ילד חווה תחושה שהסובבים אותו נהנים לתת לו והוא נהנה לקבל, וזוכה לפידבק חיובי כאשר הוא נותן מעצמו (זה יכול להיות חיוך או ליטוף שהוא נותן להורה או לאח, לאו דווקא משהו חומרי), הוא רוכש יכולת נתינה".
הרמן מדגישה שבמהלך החיים אנשים מגבשים לעצמם דפוסי נתינה, חלקם בריאים וחלקם באים מתוך רצון לרצות את השני, מתוך פחד שאם לא ניתן מספיק, הקשר לא יימשך. "לפעמים יש נתינה במינונים גבוהים מדי כדי לפצות על מצבים שלא נתנו לי בהם כמו שהייתי רוצה. אנשים גם שונים בדפוסי הנתינה שלהם מתוך מה שלמדו בסביבתם. יש מי שבסביבתו מביעים נתינה על ידי אוכל, יש על ידי מגע ודיבור, יש סביבה שבה מתנות חומריות הם משהו שבשגרה, ויש מצבים שבהם המתנות החומריות באות במקום נתינה רגשית. כמו שאנחנו הפנמנו את כל הדפוסים האלה לתוך האישיות שלנו, כך גם הילדים שלנו לומדים מאיתנו מהי נתינה. אבל חשוב להדגיש שהנתינה הגדולה ביותר שלנו לילדינו היא היכולת להתבונן, לזהות את הרגשות שלהם, ולשוחח על המצבים השונים שנקרים בדרכנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
