דלהי, פסיכדליה מקומית
תחושת התלות של הכול בכול, בה נגלה העולם כאורגניזם יחיד, מורגשת בעוצמה בדלהי - עיר שבה המציאות פורחת ונובלת מתוך התודעה. בועז יניב הוא הטרמפיסט הפסיכדלי
דלהי. מקום בו השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי רפי מן
מאז שהגעתי להודו אני מנסה לנסח לעצמי את הגורמים שהופכים מקום למקום פסיכדלי. ישנם מקומות שונים אשר מכריזים על עצמם כבעלי מהות פסיכדלית. כך קורה באסיפות הגדולות של הריינבואו ובפסטיבלי הטראנס הגדולים באירופה: קהילה שלמה מייחדת מקום וזמן לפעילות שמהותה פסיכדלית. אך האם עיר יכולה לתפקד כמקום פסיכדלי?
נראה שהניסיון לנסח מאפיינים ברורים לחוויה הפסיכדלית נידון לכישלון, שכן חלקים רבים ומהותיים בחוויה זו מתרחשים מחוץ לשפה. יותר מזה, החוויה הפסיכדלית מכוונת את הטרמפיסט הפסיכדלי להסתכל על המקומות בהם השפה קורסת, נכשלת תחת העומס החווייתי. ובכל זאת, אנסה לנסח חלק מהמאפיינים של מקום פסיכדלי.
כשהאבן חוזרת אל אבניותה
דלהי. מכוונת את האדם אל השאלה הנכונה רפי מן
הגורם הראשון הוא החוויה הוויזואלית הצבעונית. אין זה אומר שהכול צריך ללבוש גוונים הזוהרים תחת אור אולטרה סגול, אלא שהויזואליות הופכת למוקד מרכזי בחוויה: האדום הוא הכי אדום שאפשר והכתום הוא הכי תפוז שאפשר. כל אחד מהנוכחים במקום הפסיכדלי מביא עמו את הגוון של עצמו עד הסוף, מבלי לחשוש להראות את גוונו האמיתי.
הגורם השני בחוויה של המקום הפסיכדלי הוא התחושה החזקה של הראשוניות. כל דבר שעיניך רואות קורה באינטנסיביות של "פעם ראשונה", ובשל כך יש לו משמעות. השעמום נמצא מחוץ למגרש המשחקים הפסיכדלי: כיצד יכול אדם להשתעמם כאשר אל מול עיניו נברא עולם חדש? אם להשאיל מניסוחו של שקלובסקי - "האבן חוזרת לאבניותה". כך גם לגבי התרחשויות קטנות כמו הליכה, ריקוד או חריצת לשון, שנטענות במשמעות מיסטית, ממש כמו רגע הבריאה. חיוך יפה באמצע חוויה פסיכדלית יכול לברוא עולם שלם, להצמיח פרחים ויערות גשם.
הגורם השלישי הוא תחושת האחדות. העולם נגלה כאורגניזם יחיד. המחשבה היומיומית שלנו מחלקת כל דבר לקטגוריות, מפרידה בין חי, צומח ודומם, וגם בתוך קטגוריות אלו ממשיכה לפרק את הכול לקטגוריות שונות, בהן אני לא אתה - ואתה לא אני. החלוקה האשלייתית הזאת, המפרידה בין הגורמים השונים, מתמוססת במקום הפסיכדלי - שם התלותיות של הכול בכול חשופה.
אלן וואטס הציע פעם לראות בדבורים ובפרחים אורגניזם אחד. אם נרחיב את התובנה הזאת נוכל להבין שכולנו אחד, תלויים אחד בשני גם אם לרוב תלות זאת היא תלות נסתרת. הכול הוא חלק מהאחד, ועל כן כל אחד חשוב בצורה אבסולוטית לקיומו של אחד זה - ובאותו זמן איננו חשוב כלל כמהות עצמאית.
הגורם הרביעי יכול להיתפס כמנוגד לגורם השלישי,
אך הוא קורה במקביל אליו. בתוך המקום הפסיכדלי כל אינדיבידואל מרגיש כאילו הוא מחזיק בתוכו את המהות של החוויה כולה. כלומר, המציאות פורחת ונובלת מתוך תודעתו. הסובייקט חווה את המקום כאילו הוא נמצא במרכז והמקום הפסיכדלי סובב אותו. בה בעת, הסובייקט חווה את עצמו כחלק קטן מתוך חוויית אחדות גדולה יותר.
צורות שחושפות את עצמן רק לטרמפיסט הפסיכדלי
בועז יניב. טרמפיסט
דלהי מספקת את כל הגורמים הללו, ויש בה עוד מספר גורמים פסיכדליים שאני עדיין בשלבי ניסוח שלהם. ההבעה הויזואלית המוגברת נוכחת בכל מקום. צורות שחושפות את עצמן רק לטרמפיסט הפסיכדלי נוכחות בכל פינה בתרבות ההודית. הרחוב ההודי אינו משעמם לרגע, ולא רק לטייל המזדמן. ההודים עסוקים כל הזמן בצפייה בנעשה ברחוב, מהומות קמות ושוכחות רגע אחרי רגע, בין צעקות עזות לצחוק רם אין רגע דל.
את תחושת התלות של הכול בכול לא ניתן להרגיש חזק יותר מאשר במקום כמו דלהי. כולם נתמכים ותומכים בכולם, הכול אחד. כאשר הקטגוריות המבדילות בין אדם אחד לשני נמסות, נעלם גם מושג הפרטיות.
התרבות הפסיכדלית הושפעה רבות מהודו ואימצה סממנים הודים רבים, כמו סמלי האום הקיטשיים שתלויים במסיבות רבות ודמויות האלים - אך לא לקרבה זאת כיוונתי. הקרבה עליה אני מדבר היא קירבה שאיננה יכולה להיווצר על ידי חיקוי, שכן היא קירבה המבוססת על המתרחש ברמת החוויה במוחו של הטרמפיסט בזמן השהייה בעולמות המקבילים.
בוֶודות (כתבי הקודש ההינדים הקדומים ביותר) מוזכר משקה שנקרא סומה שהכוהנים היו נוהגים לשתות והשפעותיו היו מרחיבות תודעה. החוקרים עדיין מתווכחים באיזה סם אנתיאוגני מדובר: יש אומרים שהייתה זאת פטריית המסקרייה אגרייה, ויש הטוענים שהמשקה היה משקה שהכיל צמחים שבהם די.אם. טי – כמו משקה האיוואסקה המוכר מהאמזונס. בכל מקרה, אין ויכוח כי היה זה סם פסיכדלי רב עצמה. בעקבות השימוש במשקה זה נכתבו שורות כמו: "שתינו את הסומה והפכנו בני-אלמוות. השגנו את האור, גילינו את האלים".
האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה, לחוויית ההליכה ברחוב ההודי ישנם סממנים ברורים שעונים לכל הקטגוריות שהגדרתי בחוויה הפסיכדלית, ואין זה מקרי כי טרמפיסטים פסיכדליים נוהגים לפקוד את הודו כבר מאמצע המאה שעברה (המפורסמים בהם כללו את הביטלס וסנטנה). לא ניתן לשים את האצבע על הגדרה אחת ברורה שתסביר את חוויית ההליכה בדלהי. ואולי דלהי, ככל חוויה פסיכדלית, איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.
האם ההשפעות הפסיכדליות של הסומה הן שהובילו תרבות זאת לתובנות עמוקות אשר להן קשר ישיר עם החוויה הפסיכדלית? קשה להכריע בשאלה זאת. בכל מקרה, דלהי, ככל חוויה פסיכדלית, נשארת בסופו של דבר כשאלה פתוחה. החוויה הפסיכדלית איננה מכוונת אל התשובה הנכונה, אלא מכוונת את האדם לשאלה הנכונה.
בועז יניב, משורר ועורך, בתהליך נצחי של למידה ושיטוט.לבלוג
נא להמתין לטעינת התגובות
