לבקר כדי לזכור: מוזיאון משואה בתל יצחק
מוזיאון משואה בקיבוץ תל יצחק החזיר את דובי זכאי לימי ילדותו, כשלא הבין מדוע הוריו מסתירים ממנו תמונות דהויות. טיול מכאיב ביום הזיכרון לשואה ולגבורה
בכניסה למבנה הזה, שנמצא בקיבוץ במרכז הארץ, יש דלת ברזל כבדה פתוחה למחצה, ואחריה דלת זכוכית נעה בלחישה על מסילה. הקומה התחתונה חשוכה. אור עמום נח על תמונות ממוסגרות. באחת התמונות נראים ילד צוחק ואישה נאה ששערה אסוף. התמונות צולמו, כך מסתבר, לפני שרבים מבין אלה שדמותם תלויה על הקיר צעדו לגטאות, רגע לפני שנשלחו ל"עבודה המשחררת" ואחר כך לדרכם האחרונה, למשרפות.
בילדותי נהגו הורי להסתיר ממני תמונות מהסוג הזה. הן היו חבויות עמוק בארון המסדרון, קבורות תחת ערמה של עיתונים ושמיכות בתוך קופסת עץ קטנה וישנה. יום אחד כשגיליתי את הקופסה פתחתי אותה. על בד ורוד ורך היו מונחות כמה תמונות וכן גזרי עיתון, ובאחד מהם זיהיתי את דמותה של אמי, אז צעירה נאה שצוחקת עם חברותיה בשיניים צחורות.
בתמונה אחרת, מעט קודרת, נראו אישה וילד. בתמונה נוספת ששוליה היו גזורים בזיגזג אופנתי הופיע רק ילד. כששאלתי את הורי מיהו, הם מיהרו לקחת ממני את הקופסה ולהחביאה בארון אחר. שנים אחר כך הבנתי שהילד הקטן שהציץ אליי בעיניים מחייכות היה אחי החורג.
המסע לקיבוץ תל יצחק החל בתום החג. בעוד העם עסק במופלטות, אני כבר סבבתי מול מראות השואה. מוזיאון גדול, תחום בשולי הקיבוץ שבו כמה מבנים נאים וגינה מוריקה. בתוך חלל אפלולי שוכן אוצר כואב של הזהות היהודית. מטרת המוזיאון היא להעביר סמינרים על השואה למורים כדי שיוכלו ללמד אותם לבני הנוער. שלוש הקומות בנויות כמבוך המסתובב בחייהם של היהודים רגע לפני השואה, בזמן השואה, דרך תנועות הנוער החלוציות ועד משפט אייכמן.
בקומה העליונה יש מסדרון ארוך שמוביל לתערוכה "שישה מליון קטגורים מול אדולף אייכמן". המבוא לקומה היו גזרי העיתונים של אותם הימים. הכותרות של שנת 1960 בישרו על לכידתו של הצורר הנאצי. אייכמן הובא לישראל במבצע חשאי, ובשנת 1961 התנהל המשפט נגדו. גדעון האוזנר היה אז היועץ המשפטי לממשלה והתובע שעמד בראש התביעה. בתערוכה נפרס סיפורה של "לשכה 06", מאחורי הקלעים של איסוף החומר למשפט מכל העולם על ידי היחידה במשטרה בראשות ניצב אברהם זלינגר.
כותרות גדולות ותמונות של אייכמן התנוססו בעמודי החדשות בעיתונים של אותם הימים. בחלל
המצלמה הזריזה קופצת החוצה אל הרחובות המתרוקנים מאדם בזמן שידור מהלך המשפט ברדיו. המצלמה מסיירת, מתעכבת על קבוצות שמתגודדות סביב טרנזיסטור זעיר שהחזיק אחד המאזינים כדי לשמוע את מהלך המשפט. אחר כך התמונות חוזרות אל אולם המשפט ואל העדויות הסוקרת את מבטו הצונן של אייכמן ואת התעלפותו של הסופר ק. קצטניק (יחיאל דינור), שחזר לרגעים אל התופת.
המצלמה סוקרת את הקהל באולם, את זעקות השבר של הקורבנות שישבו בין הצופים ולא יכלו לעצור את הצעקה ואת הסדרנים שנאלצו להוציא את פליטי השואה מהאולם. "שישה מיליון קטגורים ניצבים היום באולם המשפט", כך פתח התובע את המשפט. קשה היה לנוכחים שם אז, וקשה לנוכחים כאן אחרי שנים לעצור את הדמעות.
כשישבתי שם צפו מול עיניי מראות אחרים של ילדותי. באותם הימים הורי היו צמודים למכשיר הרדיו. עיניה הטובות של אמי היו אז אדומות מבכי. ראיתי גם את אגרופיו הסגורים של אבי שהסתובב בבית בזעם עצור, ואני - ילד רך שנולד בארץ חופשית - לא ידעתי מי זה אייכמן ובטח לא הבנתי מה זה שואה, ולא ידעתי על משפחתנו שנעלמה בעשן המשרפות. זנחתי את הורי בבית ודילגתי במדרגות החוצה אל חבריי בשכונה.
הבוגרים מבין ילדי השכונה לא שיחקו. הם ישבו כדבוקה מלוכדת סביב שני גברים, מאזינים דרוכים לשידור ממקלט רדיו קטן. גם בני גילי הקטנים שתקו, ישבו מרוכזים למרות שלא הבינו דבר. גודל השעה והכבוד למבוגרים כלא אותם בחבורה המוזרה. שני המבוגרים עישנו ושקט כבד רבץ על כל החבורה. ניגשתי לאחד מחבריי וצעקתי: "נו, בוא כבר לשחק, מה אתה עושה את עצמך?". אחד המבוגרים קם, פסע אליי ונתן לי סטירה חזקה. חזרתי הביתה בוכה. אמי הייתה בטוחה שהקשבתי לשידור.
הקומה האמצעית במוזיאון הגדול מוקדשת להתחדשות, לצמיחה ולתנועות הנוער. כאן המתבונן זוקף את קומתו מול שירה סוערת והורה קופצנית של נערים ונערות נלהבים ויפי מראה. אלה זימרו וריקדו תוך כדי מסעות מפרכים בשבילי הארץ ושרו את שירי "העלייה הראשונה". כך קראנו, בכל אופן, למנגינות הרוסיות שהוסיפו להן מילים עבריות.
עתה ישבנו באולם האפלולי והרגשנו שכובד אימי השואה זוכה למענה בדמות הנוער החלוצי. תמה ההשפלה. אימת המלחמה הושארה בקומות האחרות. כאן חלה התחדשות, קמה מדינה, נוסדו תנועות הנוער וצמח נוער שמול חוסנו שואה כזאת לא תתרחש יותר.
החולצה הכחולה והשרוך האדום היו בשבילי תלבושות בכל ימות השבוע. כנער דילגתי עם חבריי על ההרים, פסענו בשביל הארץ, וביום השואה נאספנו ברחבת קן התנועה, הרכנו ראש בעת הצפירה ולא הבנו למה אנו עומדים.
גם בבית וגם בתנועה הייתה הדחקה של זיכרונות השואה. באחד הטיולים הגענו אל יישוב שאיני זוכר את שמו. במרכז היישוב ישבו מבוגרים שליוו את החבורה שלנו במבט כבוי. מספר היה צרוב על זרועם של כמה מהם. חלפנו לידם מפוחדים, לא העזנו לשלוח אליהם מבט. המדריך זירז אותנו ולא הסביר דבר.
בקצה היישוב עמדה אישה שנראתה לנו אז קשישה. עיניה האירו ומתוך כד חלב ממתכת היא מזגה מצקת מים צוננים לכוסות ולחשה "טרינקן, טרינקן". שתיתי והשפלתי את מבטי כשהחזרתי לה את הכוס. כשחזרנו אל השביל בחורש הבחנתי שלחייו של חברי תפוחות. בבת אחת הוא ירה את המים מפיו. "אני נגעל ממנה" לחש לי. רק היום, לאחר שנים, אני מבין את הכאב הכפול של ניצולי השואה ולבי מבקש מחילה.
במוזיאון לומדים על חלקם החשוב של ניצולי המחנות בבניית הארץ. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה (ב') מתקיימת הדלקת משואות. סיורים וסמינרים מתקיימים בכל ימות השנה, ובפרט ביום השואה. זהו מקום שחשוב לבקר בו, בעיקר לצעירים.
איך מגיעים: נוסעים על כביש 2, בצומת פולג פונים מזרחה לכביש 553, סמוך לכביש 4 יש פנייה דרומה לתל יצחק, ומשם יש שילוט מכוון. מוזיאון משואה, מכון ללימודי השואה, קיבוץ תל יצחק. טלפון: 09-8999563.
נא להמתין לטעינת התגובות
