ראשי » סגנון ופנאי » ניו אייג' » הגות

שוביניזם סביבתי: כיצד מפרשת הקבלה את האסון האקולוגי?

המשבר הסביבתי מתפרש ככיבוש האנושות (הגברית) את האדמה (הנשית), ועל כן הוא כמין שוביניזם הרסני כלפי האדמה. זיווג הרמוני ביניהם יכול להביא את המפנה

 
"תורת הצמצומים" שפיתח האר"י הקדוש עוסקת בעקרונות רוחניים שמזמן האביב: הקשר שבין האדם לטבע והקשר שבין גבר לאישה. האר"י הקדוש חי בצפת לפני כ-400 שנה, ונמנה עם חשובי המקובלים בהיסטוריה.

לפי תורתו, הקב"ה "צמצם" את עצמו כדי לתת מקום לבריאת העולם, כדי לאפשר למשהו סופי להתקיים בתוך האינסוף, כשם שעל אור השמש המגיע אלינו להיות מצומצם כדי שנוכל לחיות, ואילו היינו נחשפים למלוא עוצמתה של השמש היינו מתאדים מיד. כך גם בתחום המשפחתי, למשל: כדי שילד יוכל לגדול כראוי על ההורים מדי פעם "לצמצם" את עצמם, להסתיר את נוכחותם, בכדי שהילד יוכל לרכוש כלים לקראת חיים עצמאיים.

העיקרון הראשון הנובע מכאן הוא שמציאות הטבע של העולם הגשמי היא הנמוכה ביותר, היא מה שנוצר אחרי כל הצמצומים ולכן היא הרחוקה ביותר מהמקור הרוחני. כך שהטבע עצמו איננו קדוש (אם כי אפשר לקדש חלקים ממנו), אבל מצד שני אין זה אומר שיש לנו רשות להחריבו כרצוננו.

דבר נוסף שמלמד האר"י הוא שבכל פרט ופרט במציאות הגשמית נמצא "ניצוץ" אלוהי, הד לאור הרוחני האינסופי שהתקיים כאן קודם לכן, ולמעשה עיקר עבודת האדם הנה לברר "בירורים" ולמצוא טיפה אחרי טיפה של אור בתוך המציאות עד שתואר כולה באור יקרות.

תורת הקבלה כשמה כן היא: מצביעה על הקבלות בין צדדים שונים במציאות, כגון אור וכלי, משפיע ומקבל, וכמובן: זכר ונקבה. במובן זה, הטבע מייצג את הצד הנקבי ביחס לאנושות. הדבר מעורר מייד תהיות מגדריות-אקולוגיות. יש שירצו להסביר את הדבר באופן פשטני, ויאמרו שהאיש דרכו לכבוש, והאישה – הטבע, דרכה להיכבש.

על דרך זו אפשר לומר שהפעילות האנושית הדורסנית כלפי הטבע נובעת ממעין שוביניזם קולקטיבי כלפי האדמה. הפתרון הנובע מניתוח כזה ברור: יש להכניע את הצד הכובש לטובת העלאת מעמד הצד הנכבש באמצעות תקנות וחוקים שיהנדסו מחדש את המצב ("אפליה מתקנת").

אך זהו פתרון חלקי ושטחי, גם בתחום הסביבתי וגם בתחום המגדרי. פתרון זה מתבסס על תפיסת מציאות ליניארית של יחסי משפיע ומקבל (או גבר ואישה, אנושות וטבע), כלומר יחסים הנעים בכיוון אחד בקו ישר, ולכן המצב הטבעי בין שני הקטבים הוא "מלחמת מעמדות". במצב זה המקבל מנסה שוב ושוב להגיע בעצמו לעמדת המשפיע, והמשפיע מדכא אותו בעקביות.

אלא שלפי הקבלה מטרת ההפרדה בין שתי המדרגות איננה יצירת היררכיה, אלא יצירת זיווג ודיאלוג מפרה, דבר שהנו אפשרי רק בין שני דברים

שיש פער ביניהם: כשם שהקשר בין האדם לאלוהים מתאפשר רק משום שיש מרחק ביניהם והאדם איננו כלול לגמרי באלוהות במצבו הטבעי.

בפרשנות הליניארית המטרה איננה אהבה אלא הסכם הפסקת אש. בגישה זו, יחסים "טובים" הנם יחסים ללא מריבות: אני דואג לך ואת דואגת לי, לא רבים מי מוציא את הילדים מהגן כי יש תורנות מסודרת, אין חיכוכים מכיוון שיש חלוקת תפקידים ברורה, וכן הלאה. בינינו, מי היה מוותר על מערכת יחסים כזו, ללא ריבים וללא צעקות? מרבית האנשים היו שמחים לחיות את האשליה הזו וגם לומר לעצמם שזו אהבה. אבל הסיפור האמיתי מורכב יותר.

כך גם בתחום הסביבתי. הגישה הליניארית יוצרת שאיפה ל"שלום עם הסביבה": אנחנו לא נזהם יותר מכפי שהסביבה יכולה לספוג, והיא בתמורה לא תתפרק לנו מול העיניים; אנחנו נמחזר ונעשה קומפוסט, וכדור הארץ יואיל בטובו להפסיק להתחמם ולשסות בנו כל מיני אסונות טבע. על כך מבוססת מרבית החשיבה האקולוגית בעולם (המערבי לפחות), ויש לציין שמבחינה מעשית ייתכן שדי בכך כדי למנוע את השואה האקולוגית המתהווה (כל עוד הדבר אפשרי). אך בהסתפקות בקו מחשבה זה אנו עלולים לפספס משהו חשוב הרבה יותר.

האווירה הטכנית וחסרת הרגשות של הגישה הליניארית יצרה התנגדות בקרב מי שחיפשו משהו אנושי יותר, ובתחום האקולוגי היא הצמיחה את הגישה הפרימיטיביסטית. במסגרת גישה זו נעשה ניסיון להחיות מסורות ישנות של תרבויות אליליות, כדי ליצור יחס מחודש ומלא רגש כלפי הטבע. הדפוס המרכזי שאומץ מן התרבויות הללו הוא ההתייחסות אל האדמה כאם ואל השמים כאב, ולעתים מגיע הדבר עד כדי ייחוס כל מיני כוחות ורצונות לעצמים דוממים מן הטבע (ואפילו תפילה אליהם).

להבדיל, בקבלה הטבע הוא השתקפות של המקור הרוחני שברא אותו ולא המקור עצמו. אמנם, גם בקבלה מייצגת האדמה את הצד הנשי אלא שיש בה חידוש נוסף: הקבלה רואה בטבע בת ולא אם, תולדה ולא מקור (ותודה לניר מנוסי על אבחנה זו).

בשונה מהבת, האם זכתה להתחבר למישהו אחר ואילו הבת עודנה רווקה וחסרת שלמות. מיהו "בן הזוג" של הטבע שיכול, ואמור, להשלים אותו? השותפים הטבעיים יהיו אנחנו, בני האדם, מתוך הבנה שתפקידנו להחיות ולתקן את הטבע – לעתים דווקא על ידי עשייה בתוכו (באופן הנכון). זאת, בניגוד לגישה הרואה באדם חלק פשוט מהטבע ומניח שהטבע עצמו כבר מושלם, ולכן כל התערבות אנושית בהכרח מזיקה.

גם מן ההיבט המדעי של הדברים הולך ומתברר בשנים האחרונות שיש מערכות שבהן "הנדסת האנוש" הפכה לחלק כה מהותי עד שדווקא הוצאת האדם (בשם השמירה על הסביבה בדרך-כלל) הביאה לחוסר איזון.

אחת הדוגמאות הבולטות בארץ הנה פארק החולות שמשתרע בין אשקלון לאשדוד, שנשמר נקי מצמחיה הודות לעדרי הצאן הרבים שהסתובבו בו בעבר. עם הכרזת השטח כשמורת טבע והוצאת העדרים, החלו הדיונות להתכסות בצמחיה במהירות וכיום מרביתן כבר קובעו למקומן ושטחי החול החשוף הולכים ומצטמצמים – דבר המביא להכחדת מינים, שינוי המאזן האקולוגי באזור וגם פשוט לאובדן נוף ייחודי ומרגש שכבר כמעט ולא קיים בארצנו.

האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, כותב: "יש פלוגתא בין הפילוסופים ובין המקובלים. הפילוסופים אומרים שהתהוות עולמות הוא בדרך עילה ועלול, והמקובלים אומרים שאין שייך לומר [ב]עילה ועלול אלא במשפיע ומקבל" (כתר שם טוב, הוספות קפח). ההבדל המהותי בין הגישות הוא שבין עילה לעלול (סיבה ומסובָב) אין קשר דו-כיווני, ואילו בין משפיע למקבל קיים קשר הדדי המאפשר גם ברית וגם נאמנות. גישת "הפילוסופים" מובילה באופן בלתי-נמנע לעולם המכני של ימינו המבוסס על קשרים חד-כיווניים ומנוכרים.

גישת המקובלים, לעומת זאת, מבקשת ליצור הרמוניה אחרת שאיננה מבוססת רק על תועלת ורווח (אפילו הדדי). החסידות מציעה רמת ביניים בת-קיימא של תיקון חברתי וסביבתי, ובה קיימת נאמנות בין המשפיע למקבל, כשם שיש ברית בין הקב"ה לעולם ולישראל.

האר"י הקדוש אמר: "האדם עולם קטן והעולם אדם גדול" – והוא רמז לכך שאפשר לחבר ביניהם באופן עמוק בגלל הצד השווה שבשניהם. כשם שהעולם הנו השתקפות של אלוהים, כך גם האדם הנו השתקפות וצמצום שלו ("בצלם אלוהים ברא אותם"), אך הוא גם חלק ייחודי בתוך המערכת. יש שמפרשים את ייחודו של האדם בתוך הטבע כרישיון לעשות בו ככל העולה על רוחו (כל זמן שהוא עצמו לא נפגע מכך), אך הזוהר מדגיש שאין הכוונה לשלטון אלא לאחריות על הטבע: "בצלם אלוהים עשה אותו, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחילה" (מדרש הנעלם לפרשת בראשית).

החיבור המתוקן בין האנושות לבריאה הנו דבר מתבקש והכרחי בעת הזאת, אך הוא יתאפשר רק מתוך הכרה בבורא העומד מאחוריה, מתוך עקיפה של "התחזות" הבת לאם (שנגרמה בשל תהליך הצמצום).
דווקא הכרה זו היא המפתח לחשיבה הוליסטית באמת על החיבור בין האדם לטבע, בניגוד לחשיבה ניאו-פגאנית שאמנם לכאורה מחפשת את אותה שלמות אבל בפועל רואה בטבע אוסף של כוחות עצמאיים ונבדלים.

מצד שני, החיבור המתוקן יכול גם לעקוף את החשיבה הטכנית לפיה פיתרון הבעיה הסביבתית, כמו גם שאלות משפחתיות ומגדריות, טמון בחוקים והסדרים שונים. על אף שאלו מרכיבים הכרחיים בכל תיקון חברתי, ללא חיבור אמיתי בין האנשים (וביניהם לבריאה ולבורא) הם עשויים לקלקל יותר מאשר לתקן.



אהרן אריאל לביא, עורך הספר 'על הכלכלה ועל המחיה'­­בהוצאת ראובן מס, שותף בבית-המדרש של 'גל עיני' וחבר מרכז 'הליכות עולם' ליהדות וסביבה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...