התחליף לסיני: חושה 5 כוכבים בחאן שחרות
נוף עוצר נשימה, חושות מפנקות, ארוחות ערב משותפות ושלווה אינסופית. חאן שחרות שבלב המדבר משלב אירוח בדואי עם שתייה, מוזיקה ותרבות בסגנון תל אביבי. התחליף לסיני?
השהות בחאן חיברה אותי למשהו שהתגעגעתי אליו. לרכות, לזמן המתנהל לאטו, לשקט המקיף את הכל ולשיחות עם אנשים שלא מבזבזים יותר מדי מילים על דברים שאינם נוגעים בלב. בנסיעה הארוכה הביתה אני מהרהרת ביונתן, בצוות שעובד איתו בחאן, ובכל מה שגרם לי להתגעגע למקום עוד לפני שעזבתי אותו. כל כך הרבה לב במקום אחד, ואני מרגישה איך אני חוזרת הביתה רכה יותר, נינוחה יותר ועם כמה חברים חדשים.
רק לפני שלושה ימים הגעתי לפה אחרי נסיעה ארוכה, מתישה ומבלבלת. כתושבת הערבה לשעבר אני
דווקא רגילה לנסיעות ארוכות, אבל עד שהגעתי לאיזור כבר היה חשוך לגמרי, וכמובן שפספסתי את השלט הקטן והדהוי שמכריז על הפנייה לחאן, והגעתי לש.ג של בסיס עובדה.
לחיילים אין מושג איפה זה שחרות, על אף שהפנייה שמאלה לכיוון החאן נמצאת כמה עשרות מטרים לפני הכניסה לבסיס שלהם. חזרתי אחורה, איתרתי את הפנייה והמשכתי במעלה ההר. הכביש שאני נוסעת בו ממשיך לטפס במעלה ההר ולהעמיק עוד ועוד לתוך החשיכה. זה פשוט לא ייאמן עד כמה המקום הזה נידח, אפילו בעיני.
חאן שחרות הוא למעשה אוהל אירוח גדול, נוח ומחומם היטב כשצריך. המקום הוקם על ידי עינת וספי
הנגבי, שהקימו גם את היישוב הסמוך שחרות, שבו מתגוררות כיום 28 משפחות. החאן הוקם במקור כמקום מנוחה לתיירים שהגיעו לעומק המדבר כדי לצאת למסע גמלים אותנטי בארגונו של הנגבי. בשל ייחודו של המסע, שהציע עשרה ימים של ניתוק מוחלט מהציוויליזציה, הוא משך אליו תיירים מכל העולם.
הנגבי יצר חווית שטח אקסטרימית שאין דומה לה, חוויה שמשנה את אורחות החיים של המשתתף בה. לאורך המסע אכלו המשתתפים אוכל פשוט, נרדמו והתעוררו לפי שקיעת החמה וזריחתה, ובין לבין הלכו והלכו והלכו, עמוק לתוך המדבר. עם הזמן הנגבי הבין שהתיירים שחוזרים מהמסע הזה זקוקים לתחנת מעבר למנוחה רגע אחד לפני החזרה לציוויליזציה. מתוך ההבנה הזו הוקם החאן הגדול - אוהל גדול ומחומם שסיפק לתיירים האמיצים מקלחת חמה, אוכל טוב ומקום לנוח בו.
עם
באותה שנה ממש הגיע לחאן בעלים ומנהל חדש, ג'ינג'י בעל תלתלים פרועים העונה לשם יונתן ברגמן.
ברגמן, יליד תל אביב ורקדן בעברו, וזוגתו אוריין, תל אביבית אף היא, החליטו בגיל 30 לעזוב את העיר ואת מקומות העבודה שלהם, לעבור לגור בחאן שחרות ולנהל אותו. היום, ארבע שנים לאחר מכן, יונתן ואוריין חיים בחאן ומגדלים בו את שני ילדיהם המשותפים, אולי בן השלוש ונהיי בן העשרה חודשים.
יונתן, חובב בישול ואלכוהול, הביא לחאן את השילוב המופלא של אירוח פשוט כמיטב המסורת הבדואית ודקדקנות תל אביבית בענייני שתייה, מוזיקה ותרבות. הדבר הראשון שהוא עשה היה לשפץ את החאן המרכזי, לשדרג משמעותית את התפריט, לבנות בר ולצייד אותו במיטב האלכוהול.
כמי שעסק שנים במחול, הוא חי את חיי התרבות האלו גם ממקומו המרוחק במדבר, ומספר שבשבילו גם הסלעים החשופים והמרחב של המדבר הם סוג של תרבות. וככה, ממקומו המהווה גשר בין שני עולמות, הוא יכול לשבת איתך לצד המדורה, לדבר על הפשטות והמרחב של הטבע ולחלוט לך תה מצמחי מדבר, וברגע שלאחר מכן לקפוץ לבר, להגביר עוצמת את המוזיקה ולהוציא וודקה קפואה מהמקפיא. ומתברר שלשילוב המעניין הזה יש קונים.
לפני כשנתיים וחצי נבנו במקום חושות ובהמשך חדרים מתוך הצורך האישי של ברגמן לארח חברים שבאו לבקר. מהר מאד הם התגלו כאטרקציה, ובאופן טבעי משכו עוד אורחים, בעיקר את אותו סוג של אורחים שהיה רוצה לנסוע לסיני, אבל כבר לא כל כך יכול. השילוב של נוף מדברי פנורמי והחושות מכפות תמרים באמת נותן תחושה אמיתית של הימצאות בסיני, ורק דבר אחד חסר - הים.
אבל ברגמן, שנענה לכל אתגר, בנה בין החושות בריכת שכשוך ואחת נוספת במתחם החדרים. הבריכה אמנם לא מכילה את אתרי הצלילה המפורסמים של ים סוף, אבל כמוהו, היא שומרת על טמפרטורה נמוכה במיוחד גם בשיא הקיץ.
אפרופו קיץ, גם בשיא החורף הרוב המכריע של הימים פה הם שטופי שמש. הגשם הוא תופעה נדירה ביותר, ובלילות הקרים אין פינה בחאן שאינה מחוממת ואפשר להצטופף בחברותא סביב תנורי העצים בחאן הגדול או לפרוש לפרטיות החמימה של החושות. זוגות רומנטיים או סתם אנשים שאוהבים מזגן, מקלחת ושירותים צמודים יכולים לבחור בלינה בחדרים. כמו כל החאן, גם החדרים שומרים על צביון פשוט, וגם הם פונים לנוף מדברי עוצר נשימה.
יונתן ברגמן הוא בחור שובה לב בצורה יוצאת דופן, והאופן שבו הוא מארח בחאן פשוט מעורר
השראה. הוא יודע בכל רגע נתון בדיוק מי מתארח בחאן, וכמעט תמיד נכנס עם האורחים לשיחה אישית יותר, שמעבר לענייני האירוח הבסיסיים. אף שכל עול הניהול של המקום מונח על כתפיו, שני הדברים שהוא מקפיד עליהם בדבקות הם איסוף בדלי סיגריות וניקיון השירותים.
הוא מאמין שאורח שנהנה מכל פרטי האירוח אבל בבוקר קידמו את פניו שירותים מלוכלכים, לא קיבל שירות טוב ולא נהנה מהמקום. לגבי בדלי הסיגריות, לברגמן יש חוק שלפיו לא משנה באיזו סיטואציה הוא נמצא - כשהוא רואה בדל סיגריה זרוק בשטח הוא מחויב תמיד להרים אותו. "אם אני לא עושה את זה", הוא אומר, "סיימתי את התפקיד שלי כאן".
אני פונה לחאן הגדול לארוחת הבוקר ולהרפתקאות שהיום הזה מזמן לי. בארוחת הבוקר אני פוגשת זוג הורים צעירים שבאו לחופשה עם בתם בת החצי שנה. מטבע הדברים, הנסיעה הארוכה עם תינוקת במכונית אינה פשוטה, אבל הם נהנים מהחדר המאובזר שלהם, ובעיקר מפינת הישיבה הכוללת ערסלים ובריכת שכשוך. מבחינתם, אין ספק שהנסיעה הארוכה שווה את זה.
תוך זמן קצר מצטרף לארוחת הבוקר זוג ידידותי מאד אך מסתורי, ובהמשך מגיע מי שנראה כמו הדרוויש התורן. הוא הגיע לבדו, ישן בחאן הקטן (אוהל לינה נוסף) ומבשל את הארוחות שלו בעצמו, אבל מתברר שהוא בכלל עובד הייטק בחופשה.
אף שממקום הישיבה שלנו על שפת הצוק שמעל לכביש הערבה יש נוף שלא נראה שיכולים להיות לו מתחרים, ההיי-טקיסט, אורח קבוע בחאן, מדווח על 360 מעלות של נוף מרהיב משביל הטיילת שמקיף את החאן, מסלול מעגלי של כחצי שעה בשיטוט איטי. כל טייל יודע ללכת בעקבות ההמלצות של בעלי הניסיון, ואחרי שהחבורה מתפזרת אני הולכת לשוטט בשביל המדובר.
היום שלי מתנהל באיטיות, ולאחר טיול שקיעה באיזור אני חוזרת שוב לשבת בחאן הגדול. בארוחת הערב אני פוגשת חבורת רוכבי אופניים, הטרנד החדש בתחום הספורט והשטח אצל אנשי עסקים רבים. לא רחוק מאיתנו יושבת חבורה של ארבע נשים מבוגרות היושבות על המזרנים ושקועות בשיחה עמוקה, וניכר עליהן שהן מבלות פה כבר כמה ימים.
רוכבי האופניים ואני מנהלים שיחה ערה על מסלולי טיול באיזור, ואוכלים תבשיל קדירה של עוף, תפוחי אדמה ואורז, פשוט וטעים. רוכבי האופניים מסיימים לאכול, ולמרות החושך והיין
הם ממשיכים בדרכם לתחנה הבאה. הערב מתחיל להיות קר ואני פורשת לחושה המחוממת שלי.
אני חושבת על חוסיין, מנהל חוף ראס א-שטן בסיני, ועל יונתן משחרות ועל הקשר ביניהם. כמו באירוח
במקומות הטובים ביותר בסיני, גם פה יש את התחושה האותנטית הזו, התחושה שאתה מתארח אצל מישהו בבית, וזה לא מקרי. כל הצוות שעובד בחאן גם גר בו. אין פה מושג של משמרות עבודה. התה המוגש במקום מתובל בצמחים שגדלים אצלם בגינה, וסביר להניח שאותם אנשי צוות שהגישו ארוחת ערב וניקו את השירותים, יישבו איתך מאוחר יותר על הבר או מסביב למדורה.
בערב האחרון שלי מגיעה למקום חבורה גדולה ורועשת של רוכבי טרקטורונים מאילת, שנעלמים כלעומת שבאו מיד לאחר שהם מסיימים לאכול. הפעם ארוחת הערב תוכננה מראש כארוחה משותפת, וכולנו יושבים ומחליפים חוויות על היום שעבר.
הזוג המסתורי יצא ליום טיול וביקר ביישוב שחרות ובדיונה המפתיעה של חולות כסוי. אני חזרתי משיטוט בלתי מוגדר במדבר, והזוג עם התינוקת בעיקר נח ונהנה מהנוף ממקומו על הערסל. מפגש הערב הזה של המטיילים (והמטיילים פחות) והחלפת המידע והחוויות מסביב לשולחן האוכל
מזכירים לי את התנהלותם של תרמילאים בחו"ל. גם הקלות שבה נקשרת שיחה בין אנשים זרים והאינטימיות של אותן שיחות נראות לא ממש מכאן.
על אף שהאיזור מציע אינסוף סיבות לצאת מהחאן ולטייל, בסופו של דבר העברתי את רוב הזמן במפגשים עם האורחים האחרים. הנה עוד מאפיין של המקום שמזכיר מאד את סיני: כל כך נעים פשוט להיות פה, שאתה לא מגיע כמעט לעשייה. לא מגיע לאטרקציות, לחיפוש אחר פעילויות.
אני יושבת פה במרחק עשר דקות נסיעה מהדיונות המדהימות של חולות כסוי, הרי חול כיפיים למבוגרים ולילדים, ואחד המיקומים השווים ביותר לצפייה בשקיעה. יש באיזור שפע של מסלולים מסומנים על ידי החברה להגנת הטבע שנקודת המוצא שלהם נמצאת ממש בפתח החאן, ויישובי האיזור מציעים גם הם שלל חוויות ייחודיות.
אבל בחאן יושבים לארוחת הבוקר, נהנים מהנוף והחברה, ופתאום נהיה צהריים וערב ולילה, ועוד יום עבר ועוד יומיים, וזה נראה כאילו זה יכול להימשך לנצח. ביומיים וחצי שהייתי כאן לא גירדתי אפילו את קצה קצהו של ים האפשרויות של מה שיש לעשות ולראות במקום הזה. אני מבטיחה לעצמי שבביקור הבא שלי אשאר זמן ארוך יותר, כך שאספיק גם לטייל באיזור, לבקר באילת ואולי אפילו לרכב על איזה גמל.
בדבר אחד החאן אינו מזכיר את סיני - המחירים. כאן לילה בחושה לא עולה כמה עשרות שקלים (ומצד שני, המקום גם יותר מושקע מחוף ממוצע בסיני). לינה בחאן הגדול או בחאן הקטן תעלה 195 שקל למבוגר ו-145 שקל לילד; לינה בחושה תעלה 395 שקל ליחיד, 520 שקל לזוג ו-685 שקל לזוג פלוס ילד, ואילו לינה בחדר תעלה 420 שקל ליחיד, 550 שקל לזוג ו-715 שקל לזוג פלוס ילד. המחירים הם ללילה, וכוללים ארוחת בוקר וארוחת ערב.
עד היום חאן שחרות הוא החווה היחידה בארץ שמוציאה טיולי גמלים למדבר לכמה ימים, ומי שרוצה
עדיין יכול לחוות מסעות אקסטרים לעומק המדבר. מסע כזה של ארבעה ימים מתאים גם למשפחות, ומאפשר למטיילים לשלב בין הליכה לרכיבה. החאן מציע גם גרסאות ידידותיות יותר למשתמש של הטיולים האלו.
טיול גמלים בן שעה וחצי, למשל, יעלה 75 שקל למשתתף (60 לילד), ואילו טיול בן יום הכולל ארוחת
צהריים יעלה 200 שקל למשתתף (180 לילד). היתרון של רכיבה על גמלים, מלבד העובדה שהם נושאים את הציוד, הוא שחיות המדבר החמקמקות בדרך כלל לא מפחדות מהם כמו שהן מפחדות מג'יפים, וכשנכנסים לשטח עם גמל אפשר לפגוש שפע מפתיע של חיות פרא מדבריות.
יונתן ברגמן מחובר ליוצרים ישראלים מוכרים ממש כפי שהוא מחובר לגמלים ולמדבר. מתוך השילוב הזה הוא יצר עם כמה מחבריו הקרובים, שרבים מהם מוכרים לנו מעולם הבידור והתקשורת בארץ, את הדבר הבא בתחום הסדנאות וההתפתחות האישית: סדנה נעה. הסדנה הנעה כוללת טיול גמלים בן שלושה ימים במדבר, שאליו יונתן מזמין כל פעם מנחה או שניים שיצטרפו למסע ויעבירו שתיים-שלוש סדנאות ביום.
רשימת המנחים של הסדנה הנעה כוללת שמות מוכרים, ביניהם עמית כרמלי משוטי הנבואה שמעביר סדנאות קול, אלון אבוטבול ושי אביבי בסדנאות משחק, העיתונאי יואב זאבי בסדנת כתיבה יוצרת ועוד. פרטים נוספים באתר האינטרנט.
נא להמתין לטעינת התגובות
