געגועים לכיור: ג'ודי ליטני תועה במחוזות הבודהיזם
חברה שלי פגשה גבר מדהים וסקסי ביותר. פנוי, לא רק נפשית, שלא מתקשר אליה. נתתי לה עצה שקיבלתי מנזיר בודהיסטי: לראות שגבר עשוי מעור, עצמות ודם. האם הוא עדיין סקסי? ג'ודי ליטני מתקזזת עם רות וסטהיימר ומתגעגעת לימים שבהם כיור היה כיור
הכול התחיל בווסט חום מעור שנשכח בארון עשר שנים, בלי שום תשומת לב מצדי. בינתיים מסתבר שהווסט עשה קמבאק: כך היה כתוב ב"ווג", וחברה ווגיסטית שאלה אם יש לי עדיין את הווסט שהבאתי מאמסטרדם, ואם אני יכולה לתת לה אותו.
"כן"! עניתי בלי לחשוב. כי אני מחשיבה את עצמי לבן אדם עם נתינה. חזרתי הביתה ומדדתי אותו, ולפתע התאהבתי. ועכשיו, איך נפרדים מההיצמדות ונותנים אותו? האם זה נחשב היצמדות או סתם התקמצנות רגשית?
החלטתי להיות יסודית, אז עשיתי בגוגל "אטצ'מנט" ונפלתי על מאמר של ינץ לוי. התברר שהוא כבר עשה את העבודה בשבילי. מצאתי שאטצ'מנט משמעו צורך בהתקשרות, בהתחברות, בנאמנות, בחיבה, בהוקרה ובאהבה.
התבלבלתי. יומיים הייתי משותקת. מה רע בנאמנות או בחיבה? מצד שני, הייתה חסרה שם מילה אחת: היצמדות. בהיצמדות יש את ממד הדבק, מה שנקרא הקרציות. וזה לא בריא לאף אחד.
מהרגע שאני קמה יש לי צורך: צורך בקפה שחור עם שני סוכר לבן; צורך בדפי בוקר (כי אני אומנית חסומה); צורך במדיטציה; צורך לכבות פלאפון, אבל עוד יותר צורך בשיחות נכנסות; צורך במיילים; צורך לצעוד בים; צורך שיסתכלו על הצועדת.
שנים יש לצורך שלי פנטזיה: לפגוש עורך דין ממנהטן, בעליו של פנטהאוז שנשקף ממנו נוף לפארק ושל מבט מבין ורך, שירד ממדרגות מלון "דן" וישאל אותי אם אני מכירה איזו חומוסייה טובה. וכמובן, צורך שמאז הכול יהפוך להיסטוריה. אפילו כתבתי שיר על צורך לאחר מפגש עם גבר שבעקבותיו גרמתי לעצמי הרבה סבל:
צורך
זה גורם לי סבל
אמרתי לצורך.
אני מתגעגע!!!
התערב הגעגוע.
לֵמה? שאלתי.
למה שהיה. ולמה שיכול היה להיות.
אבל מה שנהיה גורם לי לסבל, ייללתי.
יש לי צורך בגעגוע, ענה הצורך.
ומה איתי?
לי אין מה להגיד?
(עכשיו זה הזמן לנגן את המוסיקה של "סקס והעיר הגדולה").
בגדול, אנחנו נולדים, מתבגרים, מזדקנים ומתים. לא שמח. ודמותי לא סגורה על עניין הגלגולים. כך שאין לי למה לחכות. בשביל להקל עליי אני צריכה להבין מי זאת ה"אני" הזאת שאני מתעקשת עליה.
על השידה ליד מיטתי מונח פתק שכתבתי בשביל לזכור. רשומים בו "חמשת המצרפים" שאני, המכונה ג'ודי, בעצם בנויה מהם: גוף, רגש, מחשבה, קארמה ומודעות. נעים מאוד. אני כל מיני דברים שתלויים אחד בשני.
לידו מונח עוד פתק, על שלאגר אחר: "ריקות". הוא מדבר על כך שכל התופעות הן ריקות ונטולות קיום בזכות עצמן, ואני הייתי
ממה שאני מבינה, אם אני אבין את הריקות אני אסבול פחות. הריקות הזאת היא, בעצם, תרופה למחלת הסבל. קצת אבסטרקטית לטעמי: הלוואי שהיה אפשר ללכת לאבי מבית המרקחת בבן-יהודה ולבקש "ריקותל" שברגע שאתה לוקח אותו אתה רואה את המציאות כפי שהיא.
שנים ידעתי שכיור זה כיור. ועכשיו? איה הריקות? אם ניקח ממנו את הברז, האם הוא יישאר בכיוריותו? הוא יכול, למשל, להיות עציץ. אז הוא כל דבר ושום דבר? הצילו!!! אני מתגעגעת לימים שכיור היה רק כיור.
למשל, מה קורה כשחברה לא מחזירה לי טלפונים ודמותי נעלבת? מה שקרה זה שבסך הכול היא לא צלצלה. הנעלבות זו כבר פרשנות. הדרמות הן אצלי בחמשת המצרפים. בסך הכל היא לא צלצלה.
האם יש אטצ'מנט טוב ואטצ'מנט לא טוב? שאלתי באיזה ריטריט את הנזירה ריטה מ"ידידי הדהרמה" . כי למשל, בלי מוסיקה אני חצי בן אדם. מתברר שמבחינה מסוימת כל אטצ'מנט הוא לא בריא. לריטה היה אטצ'מנט לטיפוס על הרים. ועכשיו? שאלתי ."עכשיו", ענתה הדהרמה, "העכשיו הוא האטצ'מנט היחידי".
ריטה לא צריכה יותר מדי בגדים. היא מסתובבת עם מזוודה והמון אהבה לדהרמה. ואם חסר לה מתוק היא קונה שוקולד בשוויץ. אם קר לה היא קונה גרביים ב"מרקס אנד ספנסר". יש לה חדר בדהרמסלה, וזה מספק אותה.
האם אפשר למתן את הצורך? שאלה אותי בטלפון חברה מאוכזבת. היא פגשה אתמול ב"מכון אבשלום" גבר מדהים וסקסי ביותר. פנוי, לא רק נפשית, והוא לא החזיר לה טלפון. מה לעשות? ואני, שהקשר היחידי שיש לי הוא עם שני שלטים שמונחים ליד המיטה שלי, נתתי לה עצה שקיבלתי מנזיר טיבטי: לראות שאותו גבר מדהים, סקסי ופנוי ממכון אבשלום עשוי מעור, עצמות ודם. האם הוא עדיין סקסי? לראות את הדברים כמו שהם. להרגיע.
בחודש האחרון אני נצמדת למכירות סוף העונה. בשיחות עם עמיקם, חבר רוחני, אני מבינה שאני מפצה את המקום הזה שמרגיש ריקנות, חוסר במשמעות ובדידות. פיזית הוא נמצא בבטן. יש שם חור של צורך באהבה ובמשמעות ואם הוא לא מתמלא בהן הוא קונה "דברים". בחודש האחרון אין יום שאני חוזרת בלי שקית הביתה. כן, אני יודעת שזה לא מספק. והייתי בהמון "ריטריטים" של נזירים בודהיסטים שנתנו את דוגמת עוגת השוקולד שנמשכים אליה: אם נאכל חתיכה קטנה זה בריא. ברגע שנחסל אותה זה אטצ'מנט. וגם משמין.
ההיצמדות הזאת לבגדים גורמת המון רגשי אשמה וסבל. ואם אמא שלי הייתה בחיים היא הייתה אומרת למניה ביידיש: "הרצה אוף מניה. מקויפט אנד מוינן אנד מקרחצן". כלומר, תקשיבי טוב, מניה: היא קונה, בוכה ועוד מקטרת. אז אני מבינה שהכי חשוב להיות מסופקת. ואם קניית בגדים עושה לי את זה, אז אני בעד אטצ'מנט טוב. ותודה לינץ, לעמיקם ולאספה - ידידת דהרמה, שהיו פה בשביל חמשת המצרפים המכונים ג'ודי.
לשליחת דוא"ל לג'ודי ליטני
נא להמתין לטעינת התגובות
