ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

המוזה: ריטה שלא תזהו

אייקון, דיווה, השראה, מושא הערצה. כבר למעלה משני עשורים שריטה היא הרבה יותר מהזמרת הלאומית. מבחר צלמים, סטייליסטים ואמנים תיעדו אותה בדרכם הייחודית

נולדתי בחג האביב הפרסי, וזה כנראה מסביר את התחושה של כל תא ותא בגוף שלי עם בוא האביב,
שנדמה שמתמלאים התחדשות וחופש. כאילו החורף הזה, בחוץ ובפנים, נסגר בתוך שקיות אחסון ענקיות, ועדיין מצליח לחייך אלי לפני הסגירה האחרונה, כמו אומר: "חכי, חכי, תראי מה אעשה לך בשנה הבאה".

אבל עכשיו הנה מיליון ריחות, תחושות ושמשות מדגדגים לי ומפצפצים לי באוזן "חופש! חופש! תנשמי
עמוק, הכל פתוח, הכל חדש". פתאום גם הכל אפשרי.

בפסח הראשון שזכור לי הייתי בת שלוש. הורי, כהרגלם, הלכו לעשות את הקניות לחג, וביקשו מדוד אנית, האח של אמא שלי, לשמור עלי. גרנו בקומה הרביעית, ובמרפסת היה מבנה פנימי של ריבוע חלול שירד עד לקומת הקרקע, כדי שאור השמש ייכנס לכל הבתים. זכוכית המבנה הייתה שבורה, ובמקומה כיסה אותו קרטון.

ניצלתי את ההזדמנות שהורי אינם, וכאשר הדוד שלי הלך להביא לי אורז קפצתי על המקום שנאסר עלי להתקרב אליו. נפלתי היישר מהקומה הרביעית לקומת הקרקע, וכשירדו לראות מה נשאר ממני הייתי בריאה ושלמה, רק מייללת "מאמאן, מאמאן" (אמא, אמא).

בסוף הרווחתי מזה: הדוד שלי אסף אותי לידיו ולקח אותי למאפייה הקרובה, ויכולתי לבחור את הבקלאווה האהובה עלי. אמא שלי הפסידה הרבה פיסות של בגדים שלי, כשכל דיירי השכונה עלו אלינו לקבל חתיכות בגד מהילדה שניצלה בדרך נס (בסוד אמא שלי מספרת שבגלל שלא היו לנו הרבה בגדים, היא העניקה להם בעיקר חתיכות מסדינים ישנים). מאז קראו לי "חודאדאד" - מתת אל.

הפסח הבא שאני זוכרת הוא מגיל שש. מכיוון שגרנו בתקופת זמן זו באזור מוסלמי, היה צריך לנסוע לרובע היהודי ולקנות את המצות לכל ימי החג. המצות האלה דמו יותר לצלחות מגבס. לרוע מזלי, הבית שלנו היה מעל למאפייה. מארבע בבוקר היו מדביקים לאבנים הרוחשות האלו את הבצקים המבושמים ביותר, בריח של "הנה, זה למה שווה לקום בבוקר ולחיות בשבילו". אז תארו לכם את גודל העינוי של כל רגע שהריח הבלתי פוסק הזה עולה הישר אל חלונות הבית, שבתוכו מותר לאכול רק את "צלחות הגבס".

באחד מימי החג פניתי לאמא, ואמרתי לה "אמא, אני כבר לא יכולה, אני מתגרה, והפה שלי מתמלא ברוק כל פעם שאני עולה הביתה". אמא שתקה, עשתה לי תנועה של נשיכה קלה בשפתיה, לקחה אותי לפינה ונתנה לי כסף: "תקני לך נאן אחד, תיכנסי למקלחת ותאכלי שם, אני אשמור שאף אחד לא ייכנס". קיבלתי אינסוף שיעורים מדהימים בחיי מאמא שלי, ואחד מהם היה כמוה: לא להיות קיצונית בכל מחיר. לפעמים, כשאתה טיפה מתרכך, הנשמה מחזירה פי מיליון. לא היה לי צורך אחר כך כל השבוע בשום לחם. זה היה סוד שלי ושל אמא לאורך הרבה שנים. אמא שלי היא חג החירות עצמו, בנשמתה ובאופיה.

שנה אחר כך. גיל שבע. באחד מחדרי הבית בו גרנו, הייתה לאמא מספרה. החופש הגיע, והגיעה לאמא
קליינטית בשיער כל כך מדובלל וכמעט קירחת, שזה הסב אפילו את תשומת לבנו, הבנות. אמא טיפלה בשיער שלה, ובכל הזמן הזה חזרה ואמרה לה כמה העיניים שלה יפות. המבט, הצבע שלהן, הגבות. כשהקליינטית הלכה, אחותי פנתה אל אמא ואמרה שהיא כועסת על זה שהיא שיקרה והתחנפה לאשה כל כך קירחת ומכוערת.

ואמא שלי שאלה את אחותי "הסתכלת על העיניים שלה?", "כמעט לא היו לה שערות על הראש, וזה מגעיל", ענתה לה אחותי. "חבל שלא הסתכלת על העיניים שלה, כי היו לה עיניים מאוד יפות", אמרה אמא שלי.שם, כילדה, למדתי את אחד השיעורים החשובים ביותר באהבת אדם. אני יכולה לבחור על איזה חלק להסתכל. אמא לימדה אותי, בדרכה, שבכל אחד תמצא יופי ותוכל לגרום לו אושר. תודה, אמא.


גיליון "את" החגיגי בן 460 העמודים­נמכר בימים אלה בדוכנים

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...