שמלה ומגדל: נורית בת-יער על זמנים של אופנה
מתברר שטרנד הכאפייה היה להיט אורבאני כבר בשנות ה-20. אלבום התמונות האישי של עיתונאית האופנה המיתולוגית נורית בת-יער, מספק הצצה נדירה לתולדות הסטייל בתל-אביב, אותן היא חולקת גם בבלוג שהיא מפרסמת בימים אלה
מודל לחיקוי עבורה באותם ימים היתה אופירה נבון (אז אופירה ארז), שנבחרה בשנת 1956 ל"צברית השנה" על ידי השבועון העולם הזה, כשהיא לבושה בחולצת כותנה עם רקמה תימנית פופולארית. "אני זוכרת שהסתכלתי עליה בהערצה. באותה תקופה היא כבר נחשבה לאייקון אופנה", מפרגנת בת-יער.
בארון הבגדים של בת-יער מונחים פריטי אופנה רבים דרכם ניתן להבין את ההיסטוריה של האופנה בישראל, תחום אותו סיקרה בין השנים 1975-2001, תחילה עבור העיתונים העולם הזה ומעריב, וב-26 השנים האחרונות עבור ידיעות אחרונות, תפקיד אותו איישה כאחת הדמויות הדומיננטיות והמיתולוגיות בתעשייה.
בספרה "שכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל", שעתיד לצאת בחודשים הקרובים, היא פורטת את היסטוריית עיצוב האופנה בארץ, דרך מגמות, אופנאים, עיצובים אקסטרווגנטיים וכישרונות בולטים, מראשית קום המדינה ועד היום. אבל בארון הפרטי של בת-יער מונח גם אלבום תמונות רחב, המספר מעבר לסיפורה האישי, גם את סיפורה של העיר תל אביב-יפו, החוגגת השנה מאה להיווסדה.
בת-יער היא הדור השני במשפחתה שנולד בתל אביב. סבה מצד אביה, אשר פולישוק, היה ממייסדי העיר. הוא עלה בשנת 1905 מאודסה אל חולות העיר ונמנה עם מייסדי בנק "קופת עם" וחברי ועד שכונת נחלת בנימין. סבה מצד אימה, נתן שנקר, עלה מרוסיה אל תל אביב בשנת 1925. היא נולדה וגדלה ברחוב בלפור בעיר, ליצחק פולישוק ולפנינה לבית שנקר, ומאז העבירה את כל חייה – למעט גיחות ארוכות טווח לארצות הברית – בגבולות העיר תל אביב. כיום היא מתגוררת בבית צבעוני, מלא חיים ועמוס יצירות אמנות ברמת אביב, יחד עם בעלה ד"ר אברהם צוריאנו. לשניים שני ילדים: דור-לי שמתגוררת בניו-יורק ואורן שחי בישראל.
הקשר בין עיר לאופנה, בין בגד למקום, מעניין פוליטית והיסטורית בהקשר של תל אביב-יפו - עיר צעירה בת מאה, שהורכבה ברובה ממהגרים מאירופה ומארצות ערב, שניסו לבנות אוטופיה בלב השממה. המתח שנוצר בין העולים מאירופה (המזרחית, בעיקר) למזג האוויר הלבנטיני במזרח התיכון, ובין מדינה בה השפעות ערביות היו קיימות מבית, לבין חליפות צמר ופרוות שיובאו לכאן מברלין וממוסקבה - הוביל ליצירת שעטנז ויזואלי מרתק, שבא לידי ביטוי גם באופן בו אנשים הרכיבו מערכות לבוש.
חלקם הושפעו מהפנטזיה
"ההורים שלי התלבשו במראה אירופאי", מציינת בת-יער, "אבל גיליתי באלבום תמונה של אבי משנות ה-40 כשלראשו כאפייה כרוכה כטורבן. זו הייתה הפתעה, כי כאפיות התחברו לי תמיד לתקופת הפלמ"ח. מצאתי גם תמונה של צעירה יהודייה בכאפייה, משנות ה-20. מסתבר שזו הייתה מגמה פופולארית מאוד בתל אביב".
פופולארית גם היום.
"בהחלט. אבל באותה תקופה צלמים היו מחזיקים בסטודיו גלביות, כאפיות וכדים, כיוון שאנשים אהבו להצטלם באווירה של המקום, או בפנטזיה שהייתה להם על המזרח".
לא רק השפעות מבית השתחלו אל הגרדרובה של תושבי העיר הצעירה. בשנות ה-20 בלט טרנד חולצות הרוסיות (רובשקה), אותן נהגו ללבוש המקומיים עם מכנסיים מחויטים או חצאית כתפיות, פריט שהתפוגג מהלקסיקון האופנתי. "התברר לי שבצירוף מקרים משעשע ומרגש למדי, גם שאנל יצאה עם רובשקה בשנות ה-20", מתמוגגת בת-יער מהגילוי ואצה להציג תמונה מפלילה. "היא יצרה אותה בעקבות המאהב הרוסי שלה דאז, הדוכס דימיטירי פבלוביץ, שהיה אחיינו של הצאר הרוסי. היא הרי תמיד הייתה מושפעת מהאופנה של המאהבים הגברים שלה, דבר שבא לידי ביטוי בעיצובים שלה: המראה הגברי, בגדי הספורט וכנראה שגם המראה הרוסי. היו מי שלגלגו על זה באותה תקופה. המעצב פול פוארה אמר עליה שהיא עושה אופנת 'עוני מהודר', אבל זה מאוד הצליח ובעקבות זה היא פתחה מתפרה מיוחדת לרקמות שניהלה אחותו של פבלוביץ".
האופנה בתל אביב הקבילה באותם שנים לזו שהונהגה באירופה וארצות הברית?
"אימצו את צו האופנה, כמו כובעי הפעמון המכסים את המצח, שהיו פופולאריים בשנות ה-20. עורכת 'ווג אמריקה' דאז, עדנה וולמן צ'ייס (שערכה את המגזין בין השנים 1914-1952 והייתה דומיננטית לא פחות מאנה ווינטור של היום, א"י), הכריזה אז שלחשוף את המצח זה ממש סקנדל. 'השיק מתחיל בקו הגבות', אמרה. ובאמת, בארץ ובעולם אנשים הלכו עם כובעים שכיסו להם את העיניים".
קראו כאן "ווג" בשנת 1920?
"היו עיתונים פה ושם. בשנות ה-30 גם היה עיתון 'קולנוע' ובו מדורי אופנה, עם מיטב החידושים מניו יורק ופריז". במדור האופנה "לגבירות" שהתפרסם בגיליון "קולנוע" משנת 1934, מופיעה אישה ששיערה אסוף בקפידה, לבושה בשמלת ערב ארוכה עם קו מותניים נמוך, ומעליה ז'קט ארוך המונח בנונשלנטיות. בכיתוב לצידה צוין: "שמלה בשביל קזינו". הכוונה הייתה לבית הקפה "קזינו גלי אביב" של מר בלום, שהיה אחד מבתי הקפה הנודעים על חוף ימה של תל אביב, בו התקיימו תחת שמשיות פסים רחבות עם גדילים נשפי ריקודים ומפגשי רעים על כוס גזוז צונן, אספרסו איטלקי ומזונות מזרח אירופאים.
"דע לך שאצל הרבה עולים מרוסיה, מהתקופה שלפני הקומוניזם, הייתה מודעות לתרבות הצרפתית", מגנה בת-יער על הביקורת שאני מטיח במראה האירופי הזר שתושבי העיר ניסו לשוות לעצמם. "אמי סיפרה לי שלה ולאחיה הייתה מורה פרטית לצרפתית. אבל במקביל היו פה מספר סגנונות: חלוצים קשי יום לבשו בגדי חאקי פשוטים ונשים בסרפנים; חלקם עברו למראה חאקי פלמ"חניק שהיה רוח התקופה. ובתל אביב היו גם מי שלבשו בגדי כותנה ופשתן בעיצוב אירופאי. ישנה תמונה של אבי על חוף הים של תל אביב, לבוש חליפה מחויטת, כנראה מפשתן, ולצידו דודי, ד"ר אליעזר מתן, עם מכנסיים מחויטים, חולצה כמו מז'ורנל ובידו כובע שעם. ושניהם על החול. מסתבר שהייתה פה תקופה שעוד לא הייתה טיילת, אובייסלי. והם נהגו לעשות רונדלים על שפת הים".
בדומה לשינויי רוח התקופה בעיר ובמדינה הצעירה שרק הוקמה, השתנה אופי הלבוש של התושבים. בת-יער זוכרת את הימים בהם אביה היה נוטר בגבעת עדה, ולבושו השתנה מלבוש אירופי לבגדי חאקי צבאיים. כך גם המגויסים בימי המנדט הבריטי, שהחליפו את חליפות שלושת החלקים במכנסי ברמודה בצבע חאקי. הנשים, מצד שני, הצטיידו בשמלות מקסי עם צווארוני ז'אבו מסולסלים והדפסים אופנתיים בדוגמת נקודות, משבצות, פרחים וכדומה. לאליטה הייתה אופנה משלה.
למשל, הפרוון סטפן בראון, שפעל בתל אביב בשנות ה-30 וה-40; והמעצבות פנינה ריבה ולולה בר, שהיו חוד החנית של התפירה העילית באותם ימים. אחד הדגמים הנודעים של ריבה היה שמלת "בת-ציון" משנת 1936 – שמלה לבנה עם עיטורי זהב. "ריבה עשתה פה דברים במראה מאוד הוליוודי, אך בדומה לבר, שתיהן היו משכפלות דגמים מפריז", מעמידה אותן בת-יער בקונטקסט של תופרות עילית ולא כמעצבות. "מאחר ובאותה תקופה היה דבר כזה שנקרא צו אופנה, שדי התפוגג היום, היית צריכה ללכת על פי התכתיבים של פריז או ניו יורק. שם התפתחה האופנה, כך שלא היה מקום לקול אישי של מעצבים. לקחו הכול מהז'ורנלים. היו אז כל מיני חנויות של מעצבים, אבל רוב אנשי העיר תפרו אצל תופרות ביתיות או רכשו קונפקציה. אני זוכרת שלאמי הייתה תופרת בשם מרי זיידנר, שאצלה הייתה מזמינה חולצות ועליהן הייתה רוקמת את ראשי התיבות שלה, לדוגמה, באותו צבע של הבד. אבי, אני מניחה, היה רוכש ב'א.ב.ג', שהתמחתה באופנת גברים".
הוריה השתלבו היטב במארג החברתי של העיר: אימה עבדה בסוכנות המכוניות "פורד", ולאביה היה בית מלאכה לאמנות מעץ זית, ובין היתר ייצר כפתורי עץ עבור המעצבת המיתולוגית פיני לייטרסדורף מ"משכית". כך גם התגלגלה בת-יער לדוגמנות, בסוף שנות ה-50.
"יום אחד השליח של אבי היה חולה וביקש אותי שאביא לפיני את הכפתורים", היא מספרת, "וכשחזרתי הביתה היא צלצלה שהיא רוצה שאני אדגמן. סירבתי, כי הייתי אז בת 16, חברת תנועת נוער לשעבר ולהופיע בתצוגות לא היה אז יאה. גם ביומני קולנוע היו מדי פעם מראים איזה תצוגה והדוגמניות היו נראות מבוגרות. מה לי ולזה? אני התעניינתי באמנות. זה לא כמו היום, שכולן רוצות להיות דוגמניות. אז לא דיברו על זה וזה לא היה בסדר היום הציבורי. כעבור חצי שנה פיני טלפנה שוב ואמרה שהיא ונועה אשכול (בתו המנוחה של ראש הממשלה לוי אשכול, א"י) פותחות קורס ראשון ואקסקלוסיבי לדוגמנות וייקחו בו חלק בנות שהיא מכירה באופן אישי בלבד. אמא שלי אמרה לי: 'לכי תראי. אין לך מה להפסיד. לכל היותר תלמדי ללכת זקוף'".
אחרי זמן לא רב הפכה קריירת הדוגמנות שלה לאפיזודה חולפת, לטובת קריירה בולטת כעיתונאית אופנה. רבות נאמר על פועלה ב"ידיעות אחרונות". אמרו עליה שהיא ריכוזית ושמשכה בחוטים לפני ומאחורי הקלעים של התעשייה. היום, ממרום עשייתה ארוכת השנים, היא מנסה לספק תובנות על האופנה העכשווית בתל אביב. לדבריה, "כתוצאה מההיצע המוגבל של חומרי גלם בתל אביב, נעשים כאן ניסיונות מעניינים להעניק לבגד ייחודיות על ידי עיבוד הבד, אם באמצעות תיפורים, קימוט או קיפול האריג, אם על ידי שטיפות ייחודיות ואפילו על ידי גזירת הבד לרצועות וקליעתן, כפי שעושה למשל מייקי קוהל-ענבר. גם ריבוי המעצבים תורם מגע ייחודי לאופנה התל אביבית, שכן הוא מעודד תחרותיות ומכאן גם יצירתיות. יש לי, למשל, חצאית אדומה מכותנה עם רקמה שרכשתי ב'רנואר', שלא מפסיקה לקצור מחמאות, גם בחו"ל. אני גם מאוד אוהבת את הדברים שעושה דקלה קדם. מכיר?".
לדברי בת- יער, בשנות ה-60 החלה מגמה בינלאומית של דמוקרטיזציה של האופנה, מהלך שהשפיע גם על בחירות הלבוש בתל אביב. "מהפכת המיני, שהייתה חלק מגל מהפכני באותן שנים, עם המצאת הגלולה ושחרור האישה, הייתה נקודה קריטית בעולם האופנה", היא פורשת את טענתה, "אבל לצערם של האופנאים היא הפכה להיות מגמה של מספר שנים, עד כי הם לא הצליחו להוציא אותה מהאופנה.
בתגובה, הם המציאו את קו המידי, בין הברכיים לקרסוליים, שאילץ נשים להחליף את כל המלתחה שלהן. בעקבות כך נוצר סוג של מרד צרכנים, ומאותה עת כבר לא היה 'צו אופנה'. נשים גם הצביעו ברגליים ועברו ללבוש מכנסיים. היה טרנד בולט של מכנסונים קטנים וז'קטים רחבים, שהיה מראה סופר סקסי. הדמוקרטיזציה של האופנה המשיכה מאז הלאה. בשנות ה-70, אופנת ההיפים זכתה גם לייצוג מקומי ברחובות תל אביב, שהושפע גם מהכניסה לעיר העתיקה בשנת 1967, וחיפוש אחר רקמות אתניות ששולבו בבגדים".
שנות ה-80, אומרת בת-יער, היו העשור הבולט ביותר בה פרחה האופנה בתל אביב, אשר השפיעה על ישראל כולה. בוטיקי העילית בכיכר המדינה, הצעירים של שנקין וסצינת המעצבים שהתפתחה ברחובות ירמיהו ודיזנגוף, עם בוטיקים של עודד גרא, טובהל'ה, "קום איל פו" (אז בעיצובה של קרול גודין) רזיאלה גרשון והגרה. "אחד הדברים שאפיינו את העיר היה פריחתם של מעצבים צעירים שפעלו בתוך סטודיו עצמאי משלהם. עד אז הייתה חלוקה ברורה בין מפעלים לבין מעצבי עילית כמו גדעון אוברזון או ג'רי מליץ", היא מסבירה. בשנקין היא מציינת את הבוטיק "קדן" שמכר בגדי ייבוא ומעצבים מקומיים ואת בוטיק בגדי הקלאב המנוח "קמרון", שהקימה בשנת 1993 בוגרת שנקר, המעצבת גילי בהט אשכול. "בשנקין מצאתי פריטים להפקות האופנה שלי. לא עניין אותי המובן מאליו. אני זוכרת שהוא היה רחוב חם מאוד, ללא צל".
מי לדעתך המעצב או מותג האופנה הכי תל אביבי?
"לאורך השנים זהו 'משכית', כיוון שהוא שיקף רב תרבותיות מקומית, פעל בתל אביב והיה הכי מעניין. היום יש את דורין פרנקפורט, שמדגישה יצור ועיצוב בתל אביב ומגיע לה על כך צל"ש. גם ששון קדם תל אביבי מאוד בעיניי, בזכות השילוב בין ההווי הישראלי הזרוק לשורשיות של המדבר. אני מאוד אוהבת גם את סגנון הגלאם של ירון מינקובסקי".
צריך הרבה אומץ לשים את קדם ומינקובסקי בנשימה אחת.
"אני חושבת שזה נכון שיהיו מגוון סגנונות שונים, כי גם תל אביב מורכבת מפסיפס של סגנונות ואנשים: שילוב בין יום, ערב, גלאם והמראה הזרוק".
ואיך את רואה את העתיד של האופנה בעיר?
"נעשים פה דברים יפים והאופנה כאן נמצאת במקום מעניין. יש המון מעצבים שמנסים להביע את עצמם. כל אחד והקסם שלו, אבל כדאי מאוד שהם יתחילו להשקיע בגימורים של הבגד".
נא להמתין לטעינת התגובות
