90-60-90: נערות הזוהר של אז ושל היום
קל מאוד לזהות נערת זוהר, להגדיר אותה זה יותר מסובך. ממונה זילברשטיין ועד אילנה ברקוביץ', מפנינה רוזנבלום ועד דנה פרימן - הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא העיר שמשמשת להן כרקע: תל אביב. קווים לדמותה של הבייב הישראלית, משנות ה-50 ועד היום
בסוף היא נעלמת למספר בפתאומיות שבה נחתה בחייו, כמו כרטיס הביקור שלה, שמצהיר כי היא "במסעות". אבל גולייטלי ב"ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה, שחגגה השנה את יום הולדתה ה-50, היא נערת זוהר שונה בתכלית מזו שהתוותה בגרסה הקולנועית עם אודרי הפבורן. על המסך הגדול, הוחלף המוסר המפוקפק של גולייטלי הספרותית באלגנס מהוקצע, והוולגאריות הודברה לטובת הקרירות של הפבורן.
גם השערוריות המיניות והיחס הנצלני לגברים הומרו בסרט למשהו שלא יגרום למערכת העיכול האמריקאית לצרבת. שתי הגולייטליות הן סמלים לנערות זוהר נצחיות, אבל התכונה היחידה שמאחדת אותן היא-ובכן-זוהר. בין אם מפוקפק מינית ובין אם אלגנטי, שתיהן עונות יופי להגדרה.
הבחישה בפער בין שתי הדמויות האלו היא המקפצה הכי טובה שיכולתי לתת לכתבה שמנסה לפצח את הקווים לדמותה האניגמטית של נערת הזוהר המקומית. זאת, כיוון שגם במהלך הראיונות התברר שהגדרה מדויקת אינה בנמצא. קארין דנסקי, למשל, כיום יועצת תדמית, אופנה, יופי וסטייל ופעם ארכי דוגמנית, התפלצה משיוכה למונח וטענה שמדובר ב"משהו מאוד שטחי, שימוש בחיצוניות ככלי, כשהפנימיות היא לא משמעותית. מישהי שבראש ובראשונה מגיעה לקשט אירועים. נערת זוהר הייתה ותישאר בעיניי כוכבת לחמש דקות. בימבו נלעגת".
ברוריה אבידן בריר, שסיקרה נערות זוהר יותר מ-40 שנה, טענה מנגד כי "ההסבר פשוט: היא נערה, לא אישה, והיא זוהרת". עיתונאית "העולם הזה" ו"חדשות" לשעבר, שרית ישי לוי, ביקשה ליצור בידול בין נערת זוהר-"משהו שבדור שלי היה פדיחה, הן היו קלות דעת, פצצות"-לבין דוגמניות צמרת. ובמילים אחרות: קשה להגדיר נערת זוהר, קל מאוד לזהות אותה. בהתאם לתקופה, היא יכולה להיות פרחה או אלגנטית, טרגדיה על שתיים, סטייליסטית או טראשית, אבל תמיד תהיה לה איכות מבדלת.
בישראל הקרתנית של שנות ה-50, נערת הזוהר רצתה להשתייך לחוג הסלוני. "כסית", ששכן ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הפך אז למקום שקובע אג'נדה אמנותית, אך לא פחות מכך מי מוגדרת כ"חתיכה". נערות הבוהמה היו מסתנפות לשולחנות של דן בן אמוץ, שאול ביבר, גבריאל מוקד ואחרים, ושם היה נקבע מעמדן. "צריך לזכור שההגדרה של מיהי נערת זוהר הייתה מאוד שונה אז", מחדדת אבידן בריר. "נערת זוהר הייתה זוהרת-תמיד מאופרת ולבושה,
אבידן בריר מתווה שני מודלים ראשוניים לנערות זוהר, שהתגבשו באותם ימים. האחד הוא מלכות היופי: "הראשונה הייתה מרים ירון, שהייתה נשואה עם תינוק כשזכתה, וזה היה מאוד ליברלי. השנייה היתה מיכל הראל, לימים מיכל מודעי. הן סימלו זוהר נצחי, מאוד סולידיות". לעומתן , מציינת אבידן בריר את זיוה רודן כאנטיתזה הפרובוקטיבית לפיהוקון של מלכות היופי.
אך מעבר לרודן, נערות הזוהר של התקופה היו פוריטניות לחלוטין. ליד הדוגמניות הראשונות כאופירה נבון, זוכת התואר "צברית 56" ( תחרות יופי של "העולם הזה" ) ולאה שוורץ-שהיו יושבות ב"בר 51"
ו"בפינתי"-רודן הייתה שערורייה. "רודן הייתה אחת מנערות הזוהר של המדינה", מודיעה דנסקי, "היא הייתה כוכבת 'העולם הזה'.
אם רודן הייתה נערת הזוהר שפתחה את שנות ה-60, " העולם הזה" היה העיתון בו מותגו נערות ככאלה. אורי אבנרי, שסירב להתראיין לכתבה, הביא לישראל שפה גרפית ורעיונית שהייתה שאובה מתרבות הפין אפ גילרס האמריקאית. ברמה הרכילותית, שולה יריב (רחל המרכלת) הכתירה מי חם ומי סתם. עוד פיגורה שהכתירה כוכבניות היה עיתונאי הבידור המיתולוגי עיטור גלבץ (או בכינויו: ג. עיטור), שכתב ב"עולם הקולנוע" וב"להיטון".
"היה לו קטע", נזכרת ישי לוי. "הוא היה לוקח לפרמיירות בחורות יפות, וכל מי שלקח נהייתה נערת זוהר. הוא במיוחד אהב את מונה זילברשטיין ואת יעל אביב". בשנות ה-60 גם החלה מגמה שהופכת דוגמניות מדרג ב' ומטה לנערות זוהר. "היו דוגמניות והיו נערות זוהר", מאבחנת ישי לוי. "דוגמניות היו מכובדות יותר. נערות זוהר היו דוגמניות של תצוגות ליגה ב'. הן יכלו לפרסם, כמו פנינה רוזנבלום בהמשך, שמיכה חשמלית או סבון. דוגמניות מכובדות היו מפרסמות מותגים גדולים. חוה לוי, קארין דנסקי, חניתה צנטנר-הן היו עושות תצוגות של'אוברזון' ו' גוטקס'. נערת זוהר לא יכלה להשתתף בזה".
מעבר לדוגמניות, כמו שרה אלי ומימי מרגוליס, נכנסו אז למאגר גם נערות זוהר מסוג חדש: מונה זילברשטיין, כשחקנית בשאיפה; ציונה טוכטרמן, שהייתה שערורייתית, כולל צילומים רותחים בבריכה, ואן טוכמאייר, אשתו של ז'אק קטמור, שעבדה כדוגמנית וניהלה ברנז'ה בוהמית. המודל שהן התוו היה של נערת הבוהמה, פסאודו אינטלקטואלית ואמנותית. בהמשך, התגרש קטמור מטוכמאייר ונישא להלית ישורון, נערת זוהר נוספת, משוררת ובתו של אבות ישורון.
האבולוציה במונח באותה תקופה הייתה ברורה: כבר ניתנה לנערת זוהר אפשרות להיות יותר מדקורציה נאה למסיבות: הן יכלו להתקדם משם לעיצוב ולקריירות לגיטימיות אחרות. חוה לוי, מלכת היופי של 1969 שבהמשך תינשא לרפי שאולי, דווקא זוכרת את המונח לרעה. "חשבתי אז שנערת זוהר היא פרחה. בשנות ה-60 היא הייתה צריכה להיות בלונדינית, עם ציצי בחוץ, נראית בכל מסיבה ובמדורי רכילות. היו לא מעטות שניסו לקצר את הדרך לתודעה ככה. אז גם עליי כתבו ברכילות, אבל זה לא היה המקצוע שלי. באמת".
את שנות ה-70 אין ברירה אלא לפתוח עם מנדי רייס דיוויס, נערת הזוהר האולטימטיבית. גיבורת פרשת פרופיומו, שערוריית המין האנגלית שהיום נראית כנפיחה חיוורת, הגיעה לשיר במועדון "הכליף", ומיד אותרה על ידי "העולם הזה" ונחטפה לריאיון. במקביל, היא אותרה על ידי רפי שאולי, הפכה לאשתו והיוותה ההשראה למועדון "מנדי'ס".
"היא הייתה האמא של נערות הזוהר", נאנחת ישי לוי. "קלאסה, מארחת למופת". לא במקרה, הפך "מנדי'ס" למקום של לא מעט נערות זוהר: חוה לוי, ליאורה לפידות, חניתה צנטנר, שרונה מארש , ציפי לוין (אימה של בר רפאלי וטיפוס עסיסי) ומלכת המים תמי בן עמי. האחרונה, שכונתה בעיתונות התקופה "מלכת המסלול", " פרא אציל", " מלכת הדוגמניות", " חתולה לטינית" ו"מלכת בגדי הים", היוותה מודל חדשני וייצגה סוג של גלאם שלא נראה עד אז בישראל, עם הופעות מוחצות.
מעבר לכך, המודעות הגוברת לסמים בנוף התל אביבי והליברליות המינית, מינפו קוד התנהגות משוחרר יותר לנשים. דן בן אמוץ תרם באופן אישי להבנייתן של לא מעט נערות זוהר, שקיבלו חותמת הכשר כשהסתובבו עמו. גבר נוסף שתרם למונח היה איש העסקים אלי פפושדו, אז הבעלים של מלון "אביה סונסטה". ב"טיפאני'ס", הדיסקוטק הלוהט של התקופה, רקדו נערות גוגו ועבדו גם הדוגמנית המתחילה איריס דווידסקו ומונה זילברשטיין.
"מונה לא הייתה נערת זוהר", מודיעה ישי לוי. "היא הייתה היפית. זה כינוי שהודבק לה על ידי עיתונאים בשנות ה-80 וה-90. היא פשוט הייתה בחורה זוהרת שנמצאה בכל המקומות הנכונים". דווידסקו וזילברשטיין סימלו את הטרנספורמציה הטרגית של נערות הזוהר בסבנטיז: יפות להכאיב, בעלות שאיפות אמנותיות, מסובכות במערכות יחסים עכורות (זילברשטיין עם שרגא הרפז ושמוליק קראוס, דווידסקו עם אורי גלר), אבודות , מכורות לסמים. שתיהן ימותו צעירות (דווידסקו בסוף העשור, זילברשטיין בסוף האייטיז).
האייטיז היו שעתה היפה של הבייב הישראלית, או כפי שהיה נהוג לקרוא לה באותם ימים, חתיכה. המהפך בקטגוריה התחיל מכך שמה שהיה נחשב בעידנים פוריטניים לטעם רע, הפך לסופר מקובל באייטיז. כך, כשתמי בן עמי הגיעה למסיבה כשמאפרות בצורת קונכייה מכסות את פטמותיה, היא נחשבה לזוהרת ואקסטרווגנטית כתמיד, וכשפינצ'י מור החליפה את שמה כשהתפרסמה, זה לא נחשב לוולגארי.
"נערת הזוהר הייתה חייבת בשלב הזה להראות מהפכים", מפרשנת אבידן בריר. "היא הייתה חייבת להיות בלונדינית כדי להתאים לאידיאל הוליוודי, ומעבר לזה גם להחליף את השם, אם הוא לא מספיק מתאים". מור , שהייתה ידועה בתור "הרגליים של המדינה" הייתה מעין כלי קיבול של האידיאל הפיזי של אותם ימים: בלונדינית, גבוהה, עם אישיות לא רלוונטית ורגליים לא אנושיות. מקבילתה בעלת האישיות הייתה רוזנבלום, שסומנה כנערת הזוהר האולטימטיבית של התקופה. היא החלה את דרכה בתמונות עסיסיות, הפכה במהירה למיס אלגנס, ונהייתה מולטי טאלנט, כולל ראיונות, הופעות במדורי הרכילות וקפיצה מתוך עוגה, ביום הולדתה ה-30.
בניגוד למור, רוזנבלום (שהייתה גם ידועה כשדיים של המדינה) מאוד רצתה שייקחו אותה ברצינות, אך נודעה תחילה בעיקר כקוריוז. בהמשך הפכה לאשת עסקים לגיטימית והוכיחה כי נערת זוהר היא גם מקפצה רלוונטית. "נערת זוהר זה סתם מונח לדעתי. לא היה לו קשר אליי", רוטנת רוזנבלום השבוע. "אני הייתי זוהרת כי הייתי דוגמנית צמרת, מאוד מיוחדת במראה. בשביל להצליח אז היה צריך להיות מיוחדת: זה כבר לא היה רק לוק, אלא גם פרסונליטי. כמו תמי בן עמי: שמחת חיים, התנהגות, איזה ייחוד שקשה לי להסביר. לא כמו היום, שיש ילדות. אנחנו היינו אחרות".
תמי בן עמי, מודל נוסף לנערת זוהר, מינפה זוגיות מסוקרת עם הכדורסלן אולסי פרי. אך כאנטיתזה למור ורוזנבלום, ניסתה תמיד להתנצל על הפרסונה ההוללת שלה. "אני לא בליינית גדולה. אני אישה של גבר, אני מבשלת ואני רוצה להיות בבית", הכריזה לא פעם, ומיד יצאה מהבית עם טורבן עצום לראשה ומשקפי שמש בחצות. חשוב לציין כי בן עמי לא הייתה נערת זוהר שלא ברור מה עיסוקה מלבד מסיבות: הייתה לה קריירה משגשגת ואישיות.
ככזו, היא הניחה את היסודות לבאות אחריה. נערות זוהר נוספות שהגיעו מדוגמנות באותה תקופה היו ספיר קאופמן, אנבל תמיר, עדיה מאירצ'ק, רונית ויגלר וסמדר גנזי. שחקניות כמו ענת עצמון וענת צחור רק נתנו להן פייט. בעצם, עצמון ניצחה בנוק אאוט, כשהתפשטה בסצינה הידועה ב"דיזנגוף 99", עליה היא מתחרטת עד היום. אנחנו לא.
בסוף שנות ה-80 החלה להיווצר בארץ סצינה שיצקה תוכן חדש לתוך המונח: עולם המועדונים, מ"הקולוסיאום" (לסצינת האופנה) ועד "הפינגווין" (לסצינת הפאנק). אם היית סתם נערת זוהר, יכולת להינשא לרוני מאנה (ניקול הלפרין), אם היית נערת זוהר בסצינת הפאנק, היית חייבת להזדיין בשירותים של "הרוקסן", או להינשא לשולץ, כמו נינה ברוש (ויק), דוגמנית ומנערות הזוהר הבולטות של התקופה. דוגמניות כמוה וכמו רונית יודקביץ', נטלי עטיה, סנדי בר וגלית פרבר, הפכו לקישוט בכל מקומון והופיעו במדורי הרכילות, שהפכו באותה תקופה להיסטריה (ותודה לגיל ריבה, שהפך את הבלונד ואת המונח "סלב" לגדולים יותר מאי פעם).
הן , למעשה, הפכו את המונח דוגמנית/נערת זוהר לדוגמנית על, בדומה לחונטה האמריקאית של אותה תקופה. הן גם הוזמנו לכור ההיתוך של התקופה, המעגל של דן שילון, שהעניק גושפנקה סופית למעמדה של נערת הזוהר התקופתית. מי ששמרה על המונח בצורתו המסורתית היא דווקא אורלי ויינרמן, ספק שחקנית ספק דוגמנית, שהצליחה לשווק עצמה כנערה הוללת וקלת דעת, גם אם באופן מודע לעצמו.
אבל אין ספק שההתרחשות המעניינת לא הייתה באזור המיינסטרימי ההוא, אלא בסצינת הקלאבינג והרוק, שאכלסה אוסף של נערות זוהר מודעות לעצמן, שהבינו את הפרינציפ בו כשלו לא מעטות בעבר: מתקן נערת הזוהר את יכולה להתקדם הלאה, אם תשחקי בקלפים שלך נכון. אלו היו שיבוטים של נערות חומרניות כרוזנבלום וחברותיה מהאייטיז, שלקחו את המונח קדימה. תוסיפו לזה את הכדור של העשור, האקסטזי, ועלייתה של עיתונות המקומונים שדרשה איקונות חדשות כל שבוע, ותבינו שמדובר במשחק עם חוקים חדשים לגמרי.
מנגד, אילנה ברקוביץ', אז חברתו של אביב גפן ונערת זוהר בולטת לפי המקומונים, לא ראתה את עצמה ככזו: "כולם אולי חשבו את זה עליי, אבל אני הייתי עובדת והולכת לישון בלילה. זה מה שרצו לחשוב על החברה של אביב. בשנות ה-90 כבר לא היו נערות זוהר, היו סלבריטאיות. זה כבר היה מעוקר מהנאיביות של פעם. אנחנו לא היינו תמימות, אבל המדיה הייתה תמימה".
הקלאבריות גם הצמיחה נערות רוק/פופ כמו מיכל אמדורסקי ואיגי וקסמן, לצד עדן הראל, מלאני פרס,
עלמה הראל ואריאנה גבעולי, שהיו דוגמניות ביום וברמניות בלילה, ופרנסו כתבות במקומונים, שהכתירו אותן כנערות זוהר, שגרות יחד במין קומונה שכונתה "המגדל הלוהט". מקרה קיצון היא טינקרבל, שהסעירה את העיר באמצע הניינטיז, והיוותה ארכיטיפ תקופתי: "פתאום מגיעה מישהי שמתפשטת במסיבות", מסביר ניב הדס, עורך "וואלה תרבות" ועורך (יחד עם אייל רוב) של אנתולוגיית סיפורי המועדונים "לא מה שהיה פעם" (הוצאת "בבל" ).
" היא דיברה בשפה משלה, התלבשה בדרך משלה, לא שיחקה לפי החוקים ולכן הצליחה. לא הייתה יותר קיצונית ממנה" . טינקרבל, שהייתה התשובה השערורייתית של הניינטיז לנשים כמו רודן וטוכמאייר, הלכה עם הפרסונה שלה עד הסוף. השינוי האמיתי במעמדה של נערת הזוהר היה בקבלת לגיטימציה: אם נערות הזוהר של הפיפטיז רצו לקבל אישור על מעמדן מאמנים, טינקר פשוט קיבלה אותו. התקשורת אימצה אותה והיא כתבה בעיתונים. בהמשך גם שיחקה בסרטים, מאסה בתדמית, גידלה שיער בבית השחי ופרשה למגורים בשרון.
"אני חושב שמה שהיה יפה בטינקר, וגם בכל הבחורות שצמחו ב"אלנבי 58" זה שכדי להיות נערת זוהר כבר לא היית חייבת להיות מישהי מוכרת", קובע הדס את האבולוציה במונח. "כוסית הפך להיות גישה, ולא איך שאת נראית". ההגדרה המחודשת הזו של נערת הזוהר, שהפכה את המונח לאטיטיוד ולא לנתונים גופניים פלוס בלונד, הביאה לתוכה את כולן, ובעצם גם אף אחת.
את התפרקותו של המונח נערת זוהר מזהה הדס ב-2002. "המסיבות הפכו את נערות הזוהר לאקראיות, לחד פעמיות", הוא מאבחן. "יכולת יום אחד להיות הכי זוהרת ויום אחר כך כלום. וזה היה היופי. האינתיפאדה השנייה גמרה את תקופת הקלאבינג, והיא גם גמרה את המונח הזה. זה לא מקרי בעיניי שבתקופה הנוכחית, שהיא לאומנית, מי שהופכת להיות סמל כביכול של נערת זוהר היא נינט, שצמחה מתוך "כוכב נולד" ועידן השירה בציבור. היא מאמי לאומית, לא נערת זוהר".
למעשה כיום, עם תרבות הסלבס, אין יותר נערות זוהר בישראל, לפי המינוח המסורתי. ומי שכן מצליחות לשמר את זה בצורה מסורתית, כמו אורלי ויינרמן ומירי בוהדנה, חייבות לאמץ טונה של מודעות עצמית. ויינרמן, בחורה שמנסה תדיר לשכנע אותנו כי רוחה של מרילין מונרו השתלטה עליה, הפיצה ב-2006 שהיא יוצאת עם בנו של מועמר קדאפי. אחרי שלל ספקולציות אישרה מי שחיברה ביניהם, ראנה רסלאן, כי השניים אכן בילו לילה יחד. וזה כבר לא זוהר. זו מכירת חיסול.
למה המונח הפך ללא רלוונטי? יש מי שטוען כי מעודף שימוש, ויש מי שטוען שהוא הומר בסלבס. שנות ה-2000, שמאופיינות בתרבות ריאליטי קיצונית, הביאו לפתחנו אלפי וואנאביז. העניין המרכזי הוא שאישה כיום כבר לא יכולה להרשות לעצמה את קלות הדעת של אז: אפילו עדי נוימן, האישה והמפשעה, ממנפת קריירה רצינית, וכמוה גם בר רפאלי.
דנה פרימן, מעצבת אופנה, נערת חברה ומנהלת יחסי הציבור של מותג האופנה +A, היא מהאחרונות שמצליחות לשלב גלאם, קלות דעת מחושבת היטב וסטייל נכון. וגם היא, מתברר, מאמינה שהמושג לא רלוונטי: "בסיקטיז ובסבנטיז זו מישהי שלא עושה כלום, ותמיד נמצאת במקומות הנכונים. זה מונח שמשדר קלילות. היום זה כבר לא מחייב אותך רק לנוכחות חברתית, אלא גם לעשייה מסוימת. זה כבר לא להיות רק שיקית, יפה ומאגניבה. אבל הייתי בכלל קוראת לזה איט גירל. נערת זוהר זה קצת לא רלוונטי, במיוחד בביצה קטנה כמו תל אביב ".
נא להמתין לטעינת התגובות
