שירת השיאצו: מה קורה כשהטיפול נכשל?
הייתי כל כך עסוקה בסימפטום ובסבל שהוא מייצר עד ששכחתי את הגיבורה הראשית בסיפור הזה: המטופלת, דמות עגולה ומתפתחת בעלת עולם פנימי עשיר ולא תמיד מפוענח, המניעה את השינוי בקצב האישי שלה
חמישה טיפולי שיאצו עשיתי לה ושום דבר לא זז. נאדה. אנחנו כבר בטיפול השישי. היא מוטלת כאן על המזרן ומצפה ממני שאקיים את חובתי כלפיה ואקל על סבלה בזמן שאדון סימפטום רוקד פלמנקו על הגב התחתון שלה. הוא רוקע ברגליו והיא נאנקת מכאבים, אחר כך הוא מוחא כף ומודיע לי, יהיר וזקוף: "הלו גברת מטפלת, אני כאן כדי להישאר".
צחוקו הרם והמרושע נחבט אל הקירות ומילותיו מוסיפות להדהד בחלל הקליניקה חסרת האונים שלי: "לא רוצה ללכת, מה תעשי... שי... שי... מה תעשי... סעי... סעי... חה חה..." היא שכובה על בטנה ואני נשענת עם ידי השמאלית על השוק שלה, מאתרת את המרידיאן הרלוונטי ונשענת עליו לכל אורך הירך, נקודה אחר נקודה, באמצעות המרפק הימני והמאותגר שלי.
זה חייב לעבוד הפעם. הדיאגנוזה שלי מדויקת, אני יודעת שהיא מדויקת. כדי למגר את הסימפטום הארור הזה, כדי להשיל מעליה, פיסה אחר פיסה, את כאב הגב הטורדני והעיקש הזה - מן ההכרח לעבוד על מרידיאן שלפוחית השתן ולחזק אותו. המרידיאן הזה נמצא במצב של חוסר, לא זורמת בו טיפת אנרגיה – טיפלתי בהצלחה בעשרות מקרים כאלו. הקסטנייטות של אדון סימפטום לועגות לי ואני עוברת לרגל השנייה וממשיכה לעבוד, הפעם עם הברך. אני אראה לו מה זה, איתי לא מתעסקים, טיפוסים כאלו אני מעלימה עם הזרת. "אהה", אני שומעת את חלקלקות קולו, "בגלל זה את מטפסת על הרגל שלה כאילו אין מחר ומזיעה את נשמתך". עוף מכאן. "אולה!"
אולי כדאי לחזק את הכבד... כשהכבד מתחמם שלפוחית השתן מתגייסת לצנן אותו וכשהיא עושה את זה לאורך זמן היא נשחקת. אבל לא... לא זכור לי שיש בעיה עם הכבד... אז אולי... אולי... אוף! אני חייבת למצוא פיתרון, אני חייבת להצליח! גיטרה ספרדית משתלחת בי פתאום והקסטנייטות דוהרות כאן כמו משוגעות. לא, לא... זה לא יתכן... "הלו גברת מטפלת, אני כאן כדי להישאר... חה חה..." מה להישאר? מי להישאר? תשמע, אדון סימפטום... "גברת מטפלת, אני לא אדון ואני לא סימפטום ומעולם גם לא הייתי. אני 'מר' ואני אגו!"
שוב דממה. ככה זה עם מר אגו, כשהוא מהתל בי
כשהמטופלת הסובלת הגיעה אלי לראשונה עמדו לנגד עיני שני דברים מרכזיים: הראשון, היא סובלת. השני, היא נמצאת כאן כדי שאלחץ לה על הכפתורים הנכונים, הפיסיים והרגשיים, ובכך למעשה יקיץ הקץ על סבלה. או במילים אחרות: משהו התקלקל במנגנון הפיסיולוגי-רגשי שלה ואני, באמצעות הכלים המקצועיים שעומדים לרשותי, אמורה "לתקן" אותו. בסיסי, לא? אז זהו, שלא. כל ניסיון מצידי להעמיד את הטיפול תחת ההנחה השגויה הזאת חוטא למהותו המעודנת והמורכבת של תהליך הריפוי, וסופו שיכוון אותי ישירות אל רשתו המיוזעת ונטולת החמלה של מר אגו.
השיאצו מבוסס על התפיסה שהגוף מכיל בתוכו כוח ריפוי טבעי משל עצמו, כוח חיים ראשוני שנושא את היכולת והידע לרפא מחלות ולהשיב את הגוף למצבו המאוזן והבריא. תפקידי כמטפלת הוא לגרות ולעורר את הכוח הזה בגופה של המטופלת הסובלת באמצעות טכניקה בסיסית, כמו גם אמפטיה וכוונות טובות, אך כפי שמספר לנו ספר הטאו - "את כל הנחוץ כוח החיים כבר יעשה".
אני לא אמורה לנסות לשנות, בטח לא "לתקן", אלא להעניק מרחב טיפולי על מנעד איכויותיו, שבתוכו יגיבו גופה ונפשה של המטופלת הסובלת באופן שנכון להם. הדבר דומה למקרה שבו אני עומדת עם צינור, ומשקה את האדמה: אינני כופה על הזרעים כיצד ולאן לצמוח, הזרע משתמש במים לפי צרכיו. כשאני רוצה ליצור שינוי, כשאני רוצה להצליח בטיפול, עלולה להיווצר סיטואציה שבה הרצון שלי הופך להיות המרכז, וכידוע, אין קרקע פורייה מזו להתרחבותו המהירה של מר אגו.
הטעות הבסיסית שעשיתי, כמדומני, היתה לבודד את הסימפטום מן המטופלת עד לכדי האנשה ממש ולייחס לו קיום העולה עשרות מונים על מידותיו. הייתי כל כך עסוקה בסימפטום ובסבל שהוא מייצר עד ששכחתי לחלוטין שהדמות הראשית בסיפור הזה היא המטופלת, דמות עגולה ומתפתחת בעלת עולם פנימי עשיר ולא תמיד מפוענח. סובלת ככל שתהיה, היא זו שמניעה את העלילה לכיוונים שנכונים לה, מתוך צרכיה המודעים והלא מודעים ולעולם בקצב שלה.
על אף כוונותיי הכנות להקל על סבלה ועל אף ניסיוני המקצועי והתובנות הרגשיות שרכשתי עם הזמן, קטונתי מלדעת מהן ההתרחשויות הפנימיות בעולמה של המטופלת שלי שמוליכות אותה לעת עתה למקום של היצמדות לסימפטום והתעקשות על דיאלוג עמו. אין לי באמת אפשרות להבין מדוע היא זקוקה לכך עדיין ואת מה זה בדיוק משרת.
בסיכומו של עניין, אני רק יכולה להציע לה אפשרות לשינוי. לכל היותר, אני יכולה להחזיק בתקווה שהשינוי אכן מתרחש ברמות מאוד עמוקות, גם אם הוא לא נראה לעין בשלב כזה או אחר. ואם לרגע קל עולה החשד שאני מסירה מעליי בתחכום ובעורמה סוג של אחריות, הרי שההפך הוא הנכון – אין אחריות גדולה יותר לטעמי מלקבל בהכנעה ובצניעות את מגבלותיי הלגיטימיות כמטפלת.
עוד נאמר בספר הטאו: "מי שמבקש להחזיק בעולם ולשנותו רואה אני כי לא יצליח. העולם הוא כלי של אנרגיה וצ'י, לא ניתן לכלאו. הכולא מהרס אותו, המחזיק בו מאבדו. איש הטאו אינו מנסה לעצב את העולם, לכן אינו פוגע בו".
אריאלה רוזנברג היא מטפלת בשיאצו. למשלוח דוא"ל
נא להמתין לטעינת התגובות
