הטעות האוטומטית: דפוסים שגויים על פי טכניקת אלכסנדר
כמו מסורות רוחניות המתארות את האדם כתודעה אוטומטית שאינה מודעת לאופן פעולתה, מדמה שיטת אלכסנדר את הדרך בה מתפעל האדם את גופו: אנו מורגלים בדפוסי תנועה שגויים, המסבים לנו נזק ניכר ומכאובים גדולים. אם נבחין בהם ונדע להתחקות אחר מקורותיהם נוכל גם לשנות אותם
השחקן האמריקני וויליאם הארט השתתף עד כה ביותר מ-70 סרטים, אולם הסרט שהוא נטה לייחס לו חשיבות מרובה לא זכה לחשיפה מסחרית. זהו סרט שהפיק עם מורתו לשיטת אלכסנדר, בו הוא מסביר את תהליך הלימוד בטכניקה ואת השפעתה על חייו. "השיטה עזרה לי להשתחרר מכבלים, לצבור אנרגיות ולהשתחרר מפחד במה כמעט משתק", אמר הארט, שחקן עסוק הנדרש להוכיח את עצמו שוב ושוב כדי לשרוד בג'ונגל ההוליוודי. נראה שהוא חווה והבין את מה שעובר על רובנו: בעידן הקריירה התובענית והמרוץ הבלתי פוסק אחר הכנסה גבוהה והישגיות מקצועית, קל מאד לשכוח את עצמנו.
רובנו איננו שחקנים הוליוודיים, אולם אנו חווים לחצים ותחושות הדומות לאלו שהארט מדבר עליהן. אין זה מפתיע בהתחשב בכך שיום עבודה רגיל כולל בדרך כלל קימה בהולה בבוקר, טיפול בילדים, נסיעה מייגעת לעבודה ותפקוד תחת לחץ בתנאי משרד עד סוף היום. המחיר נגבה על בסיס יומיומי, בסוף יום העבודה, המבשר גם על בואן של שעות הכאב. רבים סובלים מכאבי גב מעיקים, מסחרחורות ומכאבי ראש, וחווים מתח נפשי שביטויו בחוסר סבלנות כלפי הסביבה. אך האם מדובר בגזירת גורל עבור מי שמעוניין לנהל חיים מלאים, עשירים ואינטנסיביים? חסידי שיטת אלכסנדר מאמינים שלא. לדעתם, שורש הבעיה נובע מחוסר תשומת לב לגופנו ולעצמנו.
כמעט כל פעולות היומיום שלנו נעשות באופן אוטומטי. כלומר, רוב הדברים שאנו עושים נעשים בהיסח הדעת, וברוב המקרים איננו מודעים לעצם עשייתם. כך, למשל, כשאנו נוהגים למקום העבודה ומכונית יוצאת באופן לא צפוי ממקום החניה שלה, אנו נדרכים. המתח השרירי הבלתי רצוי הזה נותר עימנו עוד זמן רב לאחר מכן, לפעמים אפילו במשך שעות אחדות. או שבזמן כתיבה בעט כדורי, האצבע המורה לוחצת בעוצמה רבה על העט. אחרי כתיבה שכזו אנו חשים כאב במפרקי הידיים. מידת הכאב שקולה בדרך כלל למידת הלחץ המופעל על הנייר בשעת הכתיבה, וקל להבחין בו על-פי סימני החריטה הנותרים על הדפים שמתחת לדף עליו אנחנו כותבים.
דוגמה נפוצה אחרת לעומס המופרז שאנו נוטים להטיל על גופנו בפעולות יומיומיות פשוטות היא זו של ישיבה. כשיושבים על כסא בבית קפה, למשל, כפות הרגליים נשלחות לעיתים אחורה, אל מתחת לכסא, כשהן נשענות על אצבעות הרגליים בלבד. אם חושבים על זה, זה די מוזר. הרי הדרך הטבעית לישיבה על כסא הייתה פשוט להניח את הרגליים כשהן ניצבות, כך שכף הרגל מונחת על הרצפה ומציעה תמיכה ועוגן לגוף כולו. לפעמים, אחרי ישיבה ארוכה בה הרגליים נשלחות אוטומטית לאחור, נשענות ולוחצות על אצבעות הרגליים, מרגישים כאב גב קל. בעצם זה די הגיוני: רגליים שנשלחות לאחור בזמן ישיבה גורמות לגוף לרכון קדימה ולמאמץ גדול בשרירי
אם ננסה "לתקן" את צורת הישיבה ולהחזיר את הרגליים קדימה, נגלה שהרגליים שוב נשלחו אחורה לאחר דקות ספורות. אפשר לנסות "לתקן" שוב את היציבה, רק כדי למצוא את הרגליים שוב מאחור. איך הם הגיעו לשם? הרי נתנו לעצמנו הוראה מפורשת להניח את הרגליים קדימה, בנוחות. האם ההרגלים חזקים מרצוננו? האם אפשר בכלל לשנות אותם בכוח התודעה והרצון? האם כדאי לעשות זאת?
גירויים ותגובות אוטומטיות מתרחשים בכל דקה מחיינו: עם הינתן האות לתחילת המבחן תופס התלמיד את העט בידו בכוח רב. כבר בתחילתה של הרצאה שצפויה להיות משעממת אנו נמרחים על הכסא ו"זולגים" אט אט מטה. כשמצלצל הטלפון הסלולרי אנו מייד עונים לשיחה ומצמידים את המכשיר לאוזן בחוזקה. כשאנו חותכים ירקות במטבח ברכינו ננעלות. כשאנו אוכלים מוטה ראשנו מטה לכיוון הצלחת.
טכניקת אלכסנדר פותחה על מנת לעזור לנו להבחין באותם הרגלים מושרשים ובאותן תבניות קבועות, המוטמעים בנו מבלי שניתן דעתנו עליהם. הרגלים אלו, אותם אימצנו מבלי משים עם השנים, מכתיבים את תנועתנו היומיומיות ביותר. ככל שלומדים ומתנסים בשיטה לעומק מגלים עד כמה אלו מושרשים בנו. אנו מחזיקים את הכתפיים מכווצות רב הזמן, שומטים את הגוף ברפיון, קופצים את שרירי הלסת בחוזקה, או אולי נועלים את מפרק כף היד מבלי משים.
מתח שרירי מיותר וחלוקה לא מאוזנת שלו בגוף גורמים לקלקולים רבים: בעיות יציבה, כאבי ראש, כאבי גב, נוקשות בצוואר, כאבים בידיים, כאבי מפרקים ומכאובים דומים. לא פלא שכאבים אלו נפוצים כל כך. פעמים רבות אנו מייחסים כאבים ובעיות אלו לנסיבות חיצוניות ("כואב לי הצוואר כי אני כל הזמן יושב מול המחשב", "איזה כסא כדאי לקנות כדי שלא יהיו לי כאבי גב?") או לגיל ("כשהייתי צעיר"... או "מאז שהזדקנתי קשה לי להתכופף"). אנו נוטים לראות בכך רע הכרחי, אך למעשה קלקולים אלו הם תוצאה של שימוש עצמי שגוי בגוף.
ההרגלים הללו, שסיגלנו לעצמנו, אינם גופניים בהכרח. חלק ניכר מההרגלים הינם תגובות לגורמים שונים, תרבותיים וחברתיים, הקשורים לחיים בחברה הישגית ואינטנסיבית. פעמים רבות לא ניתן להפריד בין התבניות הגופניות לאלו הנפשיות. אדם לחוץ ועצבני עלול להתאפיין בהרגלי תנועה מכווצת ותזזיתית. אדם הנושא על עצמו אחריות רבה עלול לפתח פלג גוף עליון כפוף. כדי להתמודד עם דפוסים אלה עלינו לא רק להבחין בהם ולהכיר אותם לעומקם, אלא גם להרחיב את צורות התגובה שלנו על-ידי בחינת אפשרויות חדשות. לשם כך עלינו ללמוד לזהות את הגירוי שמפעיל אותנו, לעצור לרגע, ואז לבחור אם ואיך ברצוננו להגיב לגירוי זה. עם הזמן אנו לומדים להכיר את התגובות האוטומטיות שלנו, לזהות את הגירוי המפעיל את התגובה האוטומטית הרגילה, ולבסוף לבחור ("לשלוף") את התגובה הרצויה.
אם, למשל, מתיישב לידי במושב האוטובוס אדם גדול ורחב שגורם לי לכווץ את כתפי ולשמוט את גופי, ייתכן שאעבור את כל הנסיעה בתנוחה מכווצת, מבלי שאפילו אבחין בכך. אך אם, לעומת זאת, אדע לזהות את רגע ההתכווצות, אוכל להשהות לרגע את ההרגל האוטומטי שלי להדחק הצידה, ואז לבחור תנוחת ישיבה מתאימה יותר בה התנסיתי כבר בעבר. ככל שנטמיע עמוק יותר את הצורך והיכולת לזהות את דפוסי התגובה שלנו, כך יצטמצם בהדרגה פרק הזמן שבין התגובה האוטומטית לגירוי לבין התגובה המתאימה יותר שנבחרה על ידנו, ומרחב התנועה האישית יגדל. שיטת אלכסנדר מציעה התבוננות וחקירה שלי את עצמי, את הרגליי, את האוטומטים הפיסיים והנפשיים שלי, את התגובות שלי. עם הזמן יתאפשרו בתוכי אלטרנטיבות נוספות. הניסיון מראה שאין טעם לכפות את השינויים בכוח (למשל ע"י החזרת הרגליים למקומן ה"נכון" או להניח ספרים על הראש כדי לפתח יציבה "ישרה"). כל שאפשר לעשות הוא לנסות להציע תנאים מתאימים שיאפשרו לאלטרנטיבות חדשות, הצומחות מתוכנו, לבוא לידי ביטוי.
דנה שטיינר היא מורה מוסמכת לטכניקת אלכסנדר. לשליחתמייל
נא להמתין לטעינת התגובות
