חבית ללא תחתית: מה קרה לוויסקי האגדי מקאלן
הטעם האגדי של וויסקי מקאלן שאוחסן בחביות ששימשו בעבר ליישון שרי ספרדי ידע עליות ומורדות. מקאלן 2008 הוא וויסקי נעים וידידותי למשתמש, אבל מתקשה להתחרות במשקה המקורי והמיתולוגי. מסע בעקבות סינגל מאלט
מייקל ג'קסון שוב אני נאלץ להסביר שלא מדובר בזמר אלא באנגלי חביב ומזוקן בעל אותו שם שנחשב לדמות מפתח בקרב מבקרי הוויסקי והבירה מכנה את המקאלן בחיבה "השאטו של הוויסקי", וההקבלה לבורדו אינה מקרית. אין שום סינגל מאלט אחר שזוכה לכל כך הרבה עמודים בתנ"ך של הסינגלים שג'קסון מפרסם כבר שנים.
המקאלן גורף מג'קסון, לא טיפוס נדיב במיוחד, ציונים של יותר מ- 90. כמה מהדורות של המשקה הצליחו אפילו לצלוח את הרף המרשים של 95 נקודות. אחרי ההקדמה הזו, אתם ודאי מבינים שזו לא חוכמה גדולה להתפעל ממקאלן בראש חוצות. הרבה יותר מסובך להסביר למה הפסקתי, פחות או יותר, להעריץ את מקאלן.
מי שלימד אותי פרק בהלכות המקאלן הוא שאול אברון, שכתב פעם שמקאלן הוא "הוויסקי הטוב בעולם". אברון הכיר לי את המשקה בדרך היחידה שהוא מכיר: עוד כוסית ועוד אחת. ברבות השנים הפכתי לחסיד מושבע של המשקה, בלי לדעת שיום אחד אהיה "נציגו" בישראל.
בשנת 2000 התחלתי לעבוד אצל האחים סגל. האחים כבר לא היו שם, מלבד אחד מהם, שגם הוא פרש בהמשך. מי שהיה שם ונשאר שם עד היום הוא אבי פלדשטיין, היינן המוכשר של סגל ואחד המבינים הכי גדולים בוויסקי שמסתובבים כאן.
פלדשטיין סיפר לי על ההיכרות הקרובה שלו עם אנשי המזקקה ואני הסתובבתי במחסן וחיכיתי שמישהו ימזוג לי סוף סוף לטעימה מקאלן בן 25 שנה, מה שמעולם לא קרה. כמו כולם, המשכתי לפנטז ולשתות מקאלן בן 12. כעבור כמה שנים ביקרתי את אברון ביועזר, ובעודי סוקר את המשקאות, הופתעתי לגלות שאין יותר מקאלן. "מה קרה?", שאלתי בהפתעה. "זה כבר לא מקאלן", ענה אברון לקונית כדרכו ובהמשך שלף את הטיעון המנצח: "הם התחילו ליישן את הוויסקי שלהם בחביות של ברבן אמריקאי".
זה הרגע לעצור ולהסביר מדוע הפך מקאלן לוויסקי נערץ כל כך ומה בדיוק קרה שגרם לאברון להפסיק לשתות אותו. מזקקת מקאלן הוקמה ב-1824 באזור הספייסייד שבהיילנדס הסקוטיים, אזור שנחשב לבורדו של עולם הוויסקי. ההיילנדס הם אזור הוויסקי הגדול ביותר בסקוטלנד, כך שקשה מאוד להגדיר את אופי הוויסקי שמיוצר שם, שמשתנה מאזור לאזור וממזקקה למזקקה.
בין כל המזקקות המהוללות של האזור, המזקקה של מקאלן בלטה הודות לכמה מאפיינים נוספים: אביקי הזיקוק שלה הם הקטנים ביותר, מה שנותן למשקה טעם מרוכז מאוד, השעורה שבה משתמשת המזקקה היא המשובחת ביותר מזן הגולדן פרומיס הנפלא וחביות היישון שלה שימשו בעבר ליישון שרי ספרדי ולא ברבן אמריקאי כמו ברוב המזקקות האחרות.
כדי לקבל צבע עמוק יותר, במקאלן לא מוסיפים למשקה קרמל. כל זה השתנה בשנת 2000, שבמהלכה החליטו אנשי מקאלן להגדיל את נתח השוק שלהם. בעידן המודרני צריך לגדול כדי לשרוד, בייחוד כשאתה רוצה לספק את הביקוש האדיר לפיימוס גראוס, הוויסקי הסקוטי המעורבב . בלנדד וויסקי המבוקש ביותר בסקוטלנד עצמה ואחד המבוקשים בעולם כולו. התוצאה היתה הרת אסון לפחות ככל שהדברים נוגעים לשאול אברון. המים נשארו אותם מים, האוויר אותו אוויר, אבל זהו בערך.
אל המזקקות הקטנות המקוריות נוספו עוד כמה, קטנות אבל
הוא שלף ערימת בקבוקים שנועדו לעשות זאת טוב ממנו, המבטא של הבחור החביב הקשה עליי להבין אותו, אבל מה שבכל זאת הצלחתי לחלץ מפיו הוא שמקאלן לא הפסיקו לייצר וויסקי שמיושן רק בחביות עץ אלון אירופאי ששימש קודם ליישון שרי, הם פשוט הוסיפו לו וויסקי חדש, שמיושן, בחלקו, גם בחביות של עץ אלון אמריקאי המשמש קודם ליישון של וויסקי אמריקאי, להלן ברבן. הבעיה היחידה היא שבישראל לא ניתן להשיג את הוויסקי המקורי, אבל ביקורו של הסקוטי החביב סיפק לי הזדמנות ללגום סוף סוף מקאלן 25 וגם 18 על הדרך.
אחרי שנפרדנו הלכתי לבד לבר הנחמד בוקובסקי ברחוב פרישמן. שם, שתוי ומעוך, הזמנתי לי שתי כוסיות, האחת של הילד החדש במשפחה שמכונה "מקאלן פיין אואק" או, בתרגום חופשי, "מקאלן עץ אלון בסדר גמור". השם הזה, חשבתי, מיועד כדי לשכנע את אנשי המזקקה, אותי ואת שאול אברון ש"לתת מקאלן מעצים מעורבבים זה גם בסדר". נו, שוין. המשקה השני שלגמתי הוא גרסה חדשה נוספת שמכונה "אלגנציה", שאותה ממשיכים ליישן בחביות שרי משומשות
להפתעתי, הפיין אואק החדש לא טוב יותר וגם לא טוב פחות מאשר המקאלן המיתולוגי. התוצאה אחרת, נעימה וידידותית יותר למשתמש, בדיוק מה שרצו להשיג החבר'ה הטובים ממקאלן. למרות זאת, בלי להעליב, זה לא המקאלן שהכרתי. סוף הסיפור וצחוק הגורל הם שאת המקאלן הנדיר ביותר שתיתי דווקא כמה ימים אחר כך, על הבר של טוט האיטלקית, עם רועי קפלן, בעל הבית של המסעדה וחובב מקאלן בעצמו.
בין כל הסינגלים המשובחים שעל המדף התחבא גם בקבוק של מקאלן מְקבוק מיוחד עבור סוחר משקאות אנגלי, נוהל מוכר וידוע בממלכה המאוחדת. זה היה מקאלן בן 21, פול פרוף, עם 50 אחוזי אלכוהול וטעם בלתי נשכח. בשורה התחתונה, אני עדיין מעריץ, גם אם קצת פחות מושבע.
מה לעשות שעם השנים שיניתי את טעמי ואין לי יותר כוח לפצצות כמו מקאלן או לפרויג, לגבולין או היילנד פארק. אני מעדיף וויסקי עדין כמו ספרינג בנק שאין בארץ והכי אני אוהב בלנטיינס פרחי עם המון קרח עם עזרא מרמלשטיין בברבוניה. בוויסקי, כמו באהבה, מה שקובע בכלל הוא עם מי אתה שותה, ולא מה. לא ככה?
נא להמתין לטעינת התגובות
