הון יין: ביקור ביקבי עמק האלה
דורון רב הון מיקבי עמק האלה הוא אחד הייננים היחידים בארץ שלא סוגדים לקברנה סובניון. שלא כמו רבים אחרים, רב הון מצליח לפרוע את השטרות ולהנפיק מרלו ישראלי נהדר ורציני
ביקרתי בו בעבר, במסגרת עבודתי בי.ד. עסקים, חברת יין ואלכוהול גדולה וותיקה ששימשתי בה מנהל מחלקת היין. היקב חיפש מפיץ, וי.ד. חיפשו יקב לשווק. בינגו. הגעתי ליקב בשנת 2002. זו היתה שנת הבציר הראשונה שלו, מה שאומר שיין למכור עוד לא בדיוק היה לו. הפתעה נוספת ציפתה לי כשדני ולרו, מנכ"ל היקב, בישר לי שאנשיו מעוניינים למכור את היין ב"עשר-עשרים מסעדות ובעוד כמה חנויות יין".
השנים חלפו, יקב עמק האלה החליף מאז לא מעט מפיצים, אבל התוכנית הגרנדיוזית של ולרו לא ממש השתנתה ואפילו המחירים נותרו פחות או יותר באותה רמה. היקב הצליח להתפתח לפי התוכנית העסקית המפורטת של ולרו, וכיום מיוצרים בו, בטכנולוגיה אולטרה-מודרנית, כ-200 אלף בקבוקי יין בשנה, שמגיעים מענבי יין שמגודלים ב- 700 דונם מטופחים להפליא בנתיב הל"ה, שם שוכן היקב, וביישובים הסמוכים אדרת ונס הרים.
למה בעצם הגעתי לעמק האלה עם דעות קדומות? הרי בעיות ההפצה מלפני שבע שנים לא ממש מעניינות את לוגם היין הממוצע. הבעיה המהותית יותר נעוצה ביין. למרות שהוא היה מצוין, פשוט לא חיבבתי אותו. היין של עמק האלה היה מצוין מדי לטעמי. עשיר, כבד ומלא. כמו כל יין ישראלי קלאסי, גם זה של עמק האלה היה נטול פגמים. שום פינות קשות ושום בעיות. טעים וזהו.
שבוע לפני הביקור החוזר ביקב לגמתי שני יינות חדשים ששינו את דעתי: שרדונה ללא יישון בחביות עץ וסירה. יופי של יינות. השרדונה היה רענן וחמצמץ כמו שיין לבן צריך להיות, לא בדיוק תכונות שאתה מרבה לפגוש בשרדונה מקומי; והסירה היה במפתיע יין "קטן" יחסית, צנוע, זוויתי והחשוב מכל חומצי במידה. זאת אומרת, חמוץ. לא רק, כמובן, אבל גם. עניין חשוב ביין, לטעמי.
נסעתי לעמק האלה, שם פגשתי,
רב הון מודע לכך שהצהרת הכוונות של היקב שלו נשמעת שכיחה למדי: לתת לאזור לדבר, ליצור יין אזורי אמיתי, למצוא את הזן הנכון לאזור שלו, לתת לענבים את הכבוד המגיע להם ולא להתערב יותר מדי, להגביל את השימוש בחביות חדשות כדי לא להאפיל על טעמי הפרי ושאר הטקסטים היינניים ששגורים בפיהם של ייננים רציניים.
אבל לרב הון יש מזל: מאחוריו עומד יקב רציני, בבעלות איש עסקים מסתורי, שמאפשר לו להגשים את הכוונות שלו ולעשות מה שהוא מוצא לנכון. והוא מוצא. תפיסת העולם של רב הון מרתקת. הוא טוען בין השאר שהזן שהכי מתאים לו הוא דווקא מרלו. אין כמעט יינן ישראלי שלא יספר לך שהכוכב הגדול אצלנו, הזן הכי מתאים, הוא קברנה סוביניון.
רב הון לא מסכים. כדי להדגים את דבריו הוא פותח בקבוק מרלו 2004, מסדרת VC, סדרת היוקרה של היקב. זה יין שעדיין לא הגיע לשוק. הקולגות שלו כבר מחממים מנועים עם 2007 והוא עוד מוכר את בציר 2003. ברוב המקרים אני נוטה להסכים עם הקולגות של רב הון ולקבוע שקברנה ישראלי הוא הדבר האמיתי. לא טעמתי יותר מדי מרלו ישראליים שהיו שווים את הדיו שבו הודפס שמם.
כשחזרתי הביתה וטעמתי את מרלו 2003 של רב הון, גיליתי שהיין הזה נהדר ובהחלט שווה הון. לא בטוח שמדובר בתשובה לסנט אמיליון או פומרול, מולדת המרלו בבורדו, אבל זה יין נהדר. רציני, כבד ראש ודחוס. בהחלט לא עוד קברנה מחופש כמו רוב המרלו המקומיים. רב הון למד בבורגון והוא משוכנע, בדיוק כמוני, שזה גן עדן של היין. למרות זאת, הוא לא מנסה להיות שגריר בורגון בארץ, פשוט כי אי אפשר. את הפינו נואר שהוא משחק איתו הוא משחרר לשוק רק פעם בכמה שנים.
2,000 הבקבוקים של 2005 אזלו מזמן ולקראת סיום הפגישה הוא מתרצה ונותן לי לטעום את ה-2008. לעתיד יש טעם מזהיר, אבל רב הון מעדיף להניח את הקלפים שלו על המרלו. אחרי שעתיים אני קם מהכיסא, הלום יין ומאושר. זוג מבוגר נכנס לחדר הטעימות המרווח והמפואר, וענבר, מנהלת השיווק, מוזגת להם את מה שנשאר בבקבוקים אחרי סיבוב הטעימות של רב הון ושלי. תפנקי אותם, מחייך היינן, ואני חושב שלפעמים כיף לטעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
