חדשות מרעישות: ביקור במסעדת רונימוטי
הבעיה הבסיסית במסעדת רונימוטי היא לאו דווקא שמה האידיוטי, האוכל הסביר בלבד שמוגש בה או המחירים המופקעים. המקום פשוט רועש מדי ולא נעים, ממש לא נעים
רונימוטי צילום: אריק סולטן
העניין עם רונימוטי (אני לא יכול להתאפק, והם הזמינו את זה: נכון שם אידיוטי?) הוא שזו לא מסעדה שעושה אוכל רע. בכלל לא. האוכל סביר, לפרקים קצת יותר לפרקים קצת פחות, ובכל מקרה, זה לא האוכל שהיה גורם לטולסטוי להצטרף לאנה מתחת לגלגלי הרכבת. זו הגישה. רונימוטי, שהתחילה את דרכה, אם אני לא טועה, כמעדנייה, נראית כאילו עדיין לא עשתה את המהפך המנטלי הדרוש למקום שאמור לארח אנשים ולהנעים את זמנם. כי לא נעים שם. ממש-ממש לא נעים.
עלילותינו ברונימוטי התחילו בכך שהגענו, נכנסנו, ומצאנו עצמנו במעדנייה חביבה. יופי. הסתכלנו ימינה ושמאלה, ראינו שולחנות בחוץ, והנחנו שהגענו למקום הנכון. לא היה לנו עם מי לבדוק את ההנחה הזו, כך שיכולתי להתפנות ולהסתכל על הפרושוטו שתלוי מהתקרה ועל ארון התצוגה שמכיל פסטה צהבהבה. ניסיונותינו למצוא דמות סמכותית שתבהיר לנו מה הלאה, עלו בתוהו.
יצאנו החוצה ושם הצלחנו לתפוס מלצרית שהפנתה אותנו אל שתי דמויות ניהוליות: האחת איש קצר רוח עם זיפי זקן, והאחרת איש חברותי (מדי: השאלה הראשונה שהוא הפנה אלינו אחרי תום שלב התלאות הראשון היתה "את לא מבואסת, נכון?" כמה פמיליארי).
רונימוטי צילום: אריק סולטן
ניסיתי למשוך את תשומת לב המלצרית, לשווא. הצפצופים הפכו לצפירות עולות ויורדות. החלטתי ללכת לחברותי שהושיב אותי שם: אין בעיות, הוא אמר, עוד מעט מתפנה מקום בגלריה. יצאנו מתא העינויים האקוסטי, הודינו ברצח ארלוזורוב, ולאט לאט הצפירות שככו, והפכו לזמזום מונוטוני (שאני עדיין חש בשרידיו).
צפצופים באוזניים
מאותו רגע היינו צייתנים להפליא: האיש ששם אותנו באקווריום נעמד ליד המדרגות, וממרחק של מטרים אחדים סימן לנו בידו בתנופה נמרצת לבוא אחריו. לא היססנו לרגע. ומה אם הוא יכניס אותנו שוב לאקווריום? עלינו למעלה, ישבנו ליד שולחן שרק קצה הזכוכית שמכסה אותו היה שבור, ושבנו והמתנו. ואז, מבין העבים, בקעה קרן אור. קוראים לה גילי, היא מלצרית והיא מופלאה. החביבות, הרהיטות, הידע ובעיקר הניגון המוזיקלי שבו היא תיארה את המנות, היו ניגוד בולט כל כך להרפתקה עד הנה, שכמעט התרפקנו עליה.
סינדרום שטוקהולם? לא נכחיש. ואז, כמו בכל סיפורי השבי, הגיע האוכל והתחיל שלב חדש בתלאות. כי האוכל, מהרגע הראשון, שב והבהיר שהיבטי המסעדנות ברונימוטי דורשים ניעור. הזמנו ארבע מנות ראשונות. הן הגיעו לשולחן יחד. סליחה, אבל אם הייתי רוצה פלטת סלטים הייתי הולך למקום שמגיש פלטת סלטים. כשמגישים לשולחן ארבע מנות ראשונות (אחת חמה) בבת אחת, מה שהמטבח אומר לך, עם כל הכבוד, זה "יאללה, יאללה". ובאמת יאללנו, יאללנו.
סלט שנקרא סלט ארטישוק היה מסוג הסלטים האלה של רכיבים טריים, שמן זית טוב ולימון שאי אפשר לקלקל. בעייתו היחידה היתה שארטישוק היה הרכיב הכי נדיר בו. סלט סלרי עם שורש סלרי היה שם הרבה יותר מדויק. סלט פרושוטו עם לחם ורוקט (ביקשתי צלחת פרושוטו, אמרו לא. קיבלתי את הסלט, הבנתי למה) הבהיר שהפרושוטו היפה למטה הוא כנראה רק קישוט: בצלחת היה פרושוטו עבה, קשה, מלוח. איפה הוא ואיפה המעדן הוורדרד והארוטי מפרמה? הרוקט שעליו הונח וקרעי הלחם המתובל שהגיעו איתו לא עזרו להסתיר את מגבלותיו. אולי להפך.
סלט טונה אדומה עם צלפים, עגבניות שרי וזיתים היה גם הוא מאסכולת הרכיבים טובים, שמן זית, לימון, מה יכול להיות רע? ותבשיל שקדי עגל עם ערמונים שב וחשף בעיה ביחסי הכוחות: פחות מדי שקדי עגל (הרבה פחות מדי), יותר מדי ירקות שורש ועלי תרד חלוטים. הבעיה הגדולה היתה שהרוטב המתקתק אמור היה להלום את השקדים ואת הערמונים (ואותם הוא אכן הלם), אבל מאחר שהם לא היו עיקר המנה, הוא התבזבז.
החשבון של רונימוטי איור: מעריב
עם כל הכבוד: ארוחה של ארבע מנות ראשונות (שלוש מהן סלטים), שתי מנות פסטה ושני קינוחים - בלי יין, בלי בשר, בלי כלום - ביותר מ-400 שקל? אין דבר, אני יכול רק לקוות שברונימוטי ישתמשו לפחות בחלק מהסכום הזה כדי להחליף את לוח הזכוכית השבור של השולחן שלנו.
רונימוטי, ראול ולנברג 24, רמת החי"ל, תל אביב. 03-6470247
נא להמתין לטעינת התגובות
