הטוענת לכתר: מסע היסטורי אל פירנצה
פירנצה, המכונה עיר השושן הצחור, מתגאה בהיסטוריה המפוארת שלה ובתכונותיה הקוסמופוליטיות, ומגיעים אליה אנשים מכל רחבי תבל כדי לטייל, ללמוד ולחיות באווירת הרנסנס שלה. שבוע איטליה
- דיסקברי טיול עולמי: נופש בפירנצה
אויבים כבירי כח איימו על שלוותם, ביניהם פרנסיסקו דה פזי, בן למשפחת הבנקאים המפורסמת שקינאה במדיצ'ים בשל עושרם; ג'ירולאמו ריאריו, דוכס העיר אימולה שפחד כי לורנצו רוצה לכבוש ולספח את עירו; ארכיבישוף העיר פיזה, שחמד את בישופות פירנצה החזקה והחשובה יותר; והאפיפיור בכבודו ובעצמו, שלא אהב את הכוח הרב שרכש לורנצו המפואר, והעדיף נסיכות דומיננטית פחות.
מספר ימים לפני כן, כאשר קיבל לורנצו הזמנה רשמית מאחד מוותיקי משפחת דה פזי לבוא לביקור ברומא, הוא חשד שמדובר במזימה ודחה את ההזמנה. אויבי המדיצ'ים אכן קשרו קשר לרצוח את שני האחים. את ג'וליאנו אמורים היו לרצוח בעירו, ולורנצו עתיד היה לפגוש את מותו בדרכו לרומא. כיוון שלורנצו דחה את ההזמנה לבקר לרומא, השתנתה התוכנית. הוחלט כי רצח השניים יתבצע במהלך תפילת יום א' בדואומו, הקתדרלה של פירנצה.
ב-26 באפריל.1478 יצאו שני האחים לכיוון הכנסייה. פרנסיסקו דה פזי אמור היה לדקור את ג'וליאנו. את לורנצו אמור היה לדקור איש צבא בשם מונטסקו, אולם התעוררה בעיה: מונטסקו שהיה דתי הסכים אומנם לרצוח, אך בשום פנים ואופן לא בתוך הכנסייה. מיד נמצא פיתרון: שני נזירים הסכימו לרצוח את לורנצו במקום מונטסקו, וכולם המתינו דרוכים לקראת כניסתם של שני האחים לכנסייה.
האחים נכנסו, ומיד עם צלצול פעמון הכנסייה קפצו הקושרים על שני האחים שכרעו ברך מול המזבח. פרנסיסקו דה פזי דקר את ג'וליאנו בצווארו ובבטנו 19 דקירות סכין. כאשר סיים, גסס ג'וליאנו על רצפת הכנסייה. שני הנזירים היססו לרגע. היסוס זה עלה להם בחייהם. לורנצו הספיק לשלוף את חרבו, להרוג את שניהם ולהימלט אל ארמון
הקושרים נעצרו ופרנסיסקו דה פזי ושני שומרי ראשו נתלו מחלונות הארמון עירומים. מונטסקו, שסירב לרצוח מטעמי דת, הודה לאחר עינויים בחלקו בקשר. בשל היותו איש צבא נמנעה ממנו ההשפלה. ראשו נערף במצודת הברג'לו הממוקמת ממש מאחורי ארמון המדיצ'ים. בעקבות ניסיון הרצח איבדה משפחתו של פרנסיסקו דה פזי, משפחה של בנקאים מהעשירות בעיר, את כל רכושה. אפילו סמל המשפחה, הדולפין, הורד מכל המונומנטים המפארים את העיר.
בנוסף, התקררו גם הקשרים בין בני משפחת מדיצ'י, שליטי מדינת פירנצה החופשית, לבין האפיפיור. צחוק הגורל – כעבור שנים רבות התמנו שני בני משפחת מדיצ'י לאפיפיורים. המשפחה האדירה והבלתי נשכחת הצליחה לכבוש גם את כס האפיפיור.
אני נזכר בדרמות הללו, בעודי מטפס על הגבעה לכוון פיאצה מיכאלאנג'לו (PIAZZA MICHAELANGELO). "כדי להרגיש את פירנצה עלה לכיכר ברגל, לא באוטובוס", אמר לי ידיד פלורנטיני העובד בחנות גלידות במרכז העיר. הוא נשאר עם הגלידות, ואני מטפס בשמש. העלייה מנהר הארנו החוצה את העיר אינה קשה, אך בימות הקיץ מכה השמש כמו אצלנו.
הנוף מלמעלה שווה הכל. העיר כולה נפרשת לפני. מגדלי הכנסיות והמבצרים יוצרים תחושה נוקשה. התחושה מתרככת מעט במפגש רחובות העיר עם הנהר הזורם לאטו תחת שורת הגשרים, לכיוון העיר פיזה יריבתה הוותיקה של פירנצה.
שני בניינים בולטים מאד בצבעם, בגודלם ובשוני שלהם משאר בתי העיר: מימין ניצב בניין בעל מספר כיפות ירוקות, שלמרות שמראהו מזכיר כנסייה. זהו בית הכנסת של פירנצה.
אני נזכר בפסלו של קוזימו דה מדיצ'י, סבו של לורנצו המפואר, שראיתי בפיאצה דה לה סיניורינה במרכז העיר כשהוא רכוב על גבי סוס. קוזימו הזמין את היהודים לבוא ולהתיישב בעיר על מנת לשפר ולפתח את הכלכלה. במאה ה-19 בנתה הקהילה היהודית את בית הכנסת הגדול בסגנון מורי.
גם אם בית הכנסת בולט בצבעו, הרי שאין ספק כי מבנה אחר עולה על כל בנייני העיר – הדואומו של פירנצה הנקרא "מרים הקדושה של הפרח" (SANTA MARIA DEL FIORE). בסוף המאה ה-13 נכנסה מועצת השלטון של פירנצה "הסיניורינה" ללחץ. השמועות על בניית בית העירייה של סיינה הכניס את אצילי העיר למחשבות מעיקות.
האם יתכן מצב שיוקרתה של סיינה תהיה גדולה מזו של פירנצה? או אז הוציאה "הסיניורינה" צו המורה לבנות את הקתדרלה האדירה של פירנצה. כנסיה זו הוקדשה למרים, שזכתה לביקור המלאך גבריאל. זה בא לבקרה כשבידו שושן צחור, שהפך לסמלה של פירנצה.
אני יורד אל נהר הארנו וצועד לכיוון הגשר המפורסם מכולם – "הפונטה ווקיו" (PONTE VECCHIO). זהו הגשר היחידי המכוסה בבתים. מצדו הדרומי מוביל הרחוב אל ארמון פיטי – ארמון מפואר שנבנה בידי משפחה שקינאה בעושרה של משפחת מדיצ'י, ובנתה ארמון פרטי עשיר ומרשים.
צחוק הגורל הוא שצאצאי המשפחה התרוששו ומכרו את הארמון למדיצ'ים. אלה הוסיפו לו את גני בובולי הנהדרים. בין ערוגות הפרחים שבקצהו העליון של הגן, אני תוהה בשאלה שעדיין מעסיקה את תושבי העיר: האם נובע שמה העתיק של העיר, פלורנטיה, משם הגנרל הרומאי פיורונוס (FIORONUS) ששלט באיזור בתקופת יוליוס קיסר, או ממקור רומנטי יותר – גדות נהר הארנו הפרחוניים (פיורה פירושו פרח).
אני שוב חוצה את הארנו על גבי גשר הפונטה ווקיו. מאות אנשים מטיילים, מצלמים, מציצים אל עשרות חנויות הזהב שעל גבי הגשר. המקום הזה היה קצת פחות פופולרי בעבר, כאשר מילאו את הגשר דוכני קצבים.
כל כך הרבה פרצופים רואים מסביב. פירנצה הפכה לעיר קוסמופוליטית ממדרגה ראשונה. אנשים מכל העולם נמשכים לכאן. הם באים לטייל, ללמוד ולחיות את העיר הזו שספוגה בניחוחות רנסנס.
מסמטה צדדית מתגלה הכיכר המפורסמת ביותר של פירנצה – פיאצה דלה סיניורינה. הכיכר עטורה פסלים ובניינים מפוארים. בראשם הארמון הישן של משפחת מדיצ'י – "פלאצו ווקיו" (PALAZZO VECCHIO).
אני מביט אל המגדל ומרגיש בבית. בסך הכל, גם בעיר בה אני חי, ירושלים, יש מגדל זהה. בשנת 1909 בנתה ממשלת איטליה בית חולים בירושלים. האדריכל אנטוניו ברלוצ'י העתיק את מגדל ארמון המדיצ'ים מפירנצה ובנה לו ארמון מקביל על כל פרטיו ברחוב הנביאים.
אל הארמון צמוד הבניין שהכיל את משרדי ממשלת "הסיניורינה". המשרדים (OFFICI) הפכו למוזיאון האופיצי (MUSEU DEL UFFICI). אני מביט סביב על הכיכר ומרגיש את המאמץ האדיר שהשקיעו אנשי העיר ושליטיה כדי ליצור תחושת "גאוות יחידה".
אדם שחי בפירנצה בתקופה בה הייתה עיר חופשית, חש הזדהות עם הערכים האזרחיים, האתוס העירוני והמרחב בו הוא חי. השקעה אדירה ניכרת לא רק בפנים הארמונות – למען השליט, אלא גם בחוץ – למען פשוטי העם. אותם אנשים פשוטים, אזרחי העיר שהם גם מדינה.
כיכר העיר הייתה המרכז – התבצעו בה ההוצאות להורג, הודיעו בה את ההודעות החשובות ועברו בתוכה המצעדים ויתר הפגנות הכח. הרחוב קישר בין המרחב הציבורי לפרטי. שער העיר שימש כמקום אליו התנקזו הסיפורים שהגיעו לעיר. שם עמדו זקני העיר, צנזרו את הדרוש צנזורה ופיקחו על כל הנכנס.
המשך הרחוב מוביל אותי אל "הדואומו" הענק עם כיפת ברונלסקי ואל המבנה הניצב מולו – בית הטבילה, הבפטיסטוריום הענק. בתום תחרות בין שלושה אמנים ניצח האמן לורנצו גיברטי וקיבל את הכבוד לעצב ולתכנן את דלתות בית הטבילה.
הדלתות הן יצירת אמנות מיוחדת במינה הנוגעת גם לנו. היא מציגה בעשר תמונות אירועים מרכזיים מהתנ"ך. תוכלו לזהות שם בקלות את מעמד משה בהר סיני, עקידת יצחק, הקפת חומות יריחו ועוד.
האגדה מספרת כי כאשר האמן המפורסם מיכאלאנג'לו ראה את דלתות בית הטבילה לאחר סיום העבודה, הוא קרא בהתרגשות כי דלתות אלו ראוי שיפתחו את שערי גן העדן. היום בבית הטבילה מוצבים העתקים של הדלתות. היצירות המקוריות נמצאות במוזיאון הדואומו.
התחנה האחרונה בדרכי היא מוזיאון האקדמיה. התור ארוך, אך התמורה שווה את המאמץ. פסל "דוד" של מיכאלאנג'לו היה בעיני הפלורנטינים סמל לפירנצה הקטנה, הקוראת תיגר על העולם כולו. כל מי שעומד מול הפסל לא יכול לשכוח את עניו החודרות, המחפשות את הרגע המדויק בו יניף את הקלע לכיוון גוליית.
עוד על טוסקנה באתר דיסקברי
נא להמתין לטעינת התגובות
