תמצית נשמתה של הודו: טיול בחבל לדאק
שילוב של הרים מושלגים בלב המדבר, תרבות טיבטית עשירה, נהרות גועשים וכפרים מבודדים מעוטרים במנזרים. זוהי לדאק – אחד המחוזות המרתקים ביותר בצפון הודו. שבוע הודו ממשיך
- דיסקברי טיול עולמי: טיול בהודו
בצל פסגות ההימלאיה. חבל לדאק צילום: anirbanbiswas-c8, cc-by
"שנגרילה", "גג העולם", "גן העדן האבוד" הם רק חלק מהתיאורים המליציים שנכתבו על ידי זרים מערביים שתרו וחיפשו אחר אוטופיה אנושית בהרי ההימאליה, ורק במאה ה-18 החלו להתדפק על שערי התרבות הטיבטית. המרחב הטיבטי הוא מהאיזורים הקשים והקיצוניים בעולם. רוחות ומונסונים, קור עז, גובה רב ודלילות חמצן הופכים אותו לאיזור קשה למחיה, ויחד עם זאת לאבן שואבת למטיילים, חוקרים ונוסעים שחיפשו בו את גן העדן האבוד.
האגדה מספרת שלפני שנים עלו חמישה דרקוני ענק מהים וגרמו להרס רב בארץ ובעולם החי, אך יחד עימם ירדו חמש פיות מהרקיע והכניעו את הדרקונים – שלום ושלווה שבו לארץ. לבקשת שוכני הארץ לא עזבו הפיות את העולם. מכוחן יבש הים ובמקומו נולדו שני חבלי נוף, המזרחי הירוק והמערבי המדברי. חמש הפיות הפכו לחמש פסגות אצילות המגנות על האדמה ומפרות את עמקיה בשפעת המים הזורמים.
נווה מים במדבר
רמת טיבט ולדאק היו בעבר הגיאולוגי בתחתית אוקיינוס התטיס ששימש כחיץ בין יבשת אירואסיה ותת היבשת ההודית. שינויים גיאופיזיים בתחתית הים גרמו לעליית המסה הסלעית של רכס ההימאליה, ואכן בין סלעי האיזור נמצאת תערובת מוזרה של מאובנים פרהיסטוריים מבטן האוקיינוס ומיערות גשם מאובנים. אלה מעידים על תהליך ממושך של שינוי בין ים ליבשה.
פסגות
ההרים מהוות את מקור המים לעשרות אגמים שהם תוצרים של בלייה קרחונית. אלה אגמים שהתקדשו על ידי תושבי האיזור כמשכנם של הנאגות המיתולוגיות המכונות גם "רוחות המים", שיש לסגוד להן ולהביא להן מנחות. מקצת מהאמונות בא לידי ביטוי גרפי בציורים עתיקים במנזרים המשמרים מסורות אלה, ובאגדות המספרות על הקשר בין החיים והמים.
פסגות ההרים מהוות את מקור המים anirbanbiswas-c8, cc-by
רוב האגמים מתנקזים לבטן האדמה או מתאיידים, ומהווים מקור משיכה למאות ציפורים המגיעות לשולי האגמים – ברווזים, אווזים ולבניות. מקורותיו של אחד הנהרות המפורסמים במחוז – נהר סנגה קאבב המכונה "העולה מפי האריה" – נמצא בהר קאיילאש, האולימפוס הקדוש בהרי טיבט. הנהר יורד מרמת טיבט אל החבל, חורץ את נופי הירח של לדאק, יוצר קניונים צרים, גועש מתחת לכפרים ציוריים התלויים מעל מצוקיו ונעלם מעבר לגבול עם פקיסטן בדרכו אל הים בואכה קראצ'י.
צומת דרכים בין האיסלאם לבודהיזם
כצומת דרכים בין איסלאם ובודהיזם, תושבי לדאק שייכים לשתי דתות אלה. האיזורים המערביים באיזור קארגיל, סורו ודרא נמצאים תחת השפעת האיסלאם הקשמירי והפקיסטני, ואילו האיזורים המזרחיים, המושפעים מהתרבות הטיבטית, מחזיקים בדת הבודהיסטית.
חלק מהמאגר התרבותי. מקומית בלדאק צילום: זאב רילסקי, דיסקברי טיול עולמי
כמו בטיבט, גם בלדאק הדת היא חלק מהמארג התרבותי והווי החיים והיא ספוגה בחיי היומיום של העמים החיים באיזור. ברחבי לדאק פוגשים במנזרים בודהיסטיים ובמבנים דתיים נוספים המכונים "צ'ורטן" ו"סטופה". הסטופות הן קטנות ולבנות ומסמלות אתרי תפילה במקומות מקודשים או באתרים בעלי חשיבות רוחנית.
דגלי תפילה צבעוניים, מעוטרים בקטעי תפילה ומנטרות המתנופפים ברוח, תלויים באתרי דת או בפסגות הגבוהות. גלגלי התפילה הם הסמל הבלתי מוכרז של עולם התרבות הטיבטית. זרם מתמיד של עולי רגל מבקרים במנזרים ובמקדשים, מסובבים את גלגלי התפילה וכך מעלים את התפילות והבקשות לשמים.
הדגם הבולט של אדריכלות דתית בלדאק הוא המנזר. אל המנזר מטפס שביל תלול מתפתל בזויות עקלתון, וממנו רשת שבילים והסתעפויות לכפרים באיזור. בחלק התחתון של המנזר פזורות שכונות המגורים וכפרים שמהווים עבורו עזרה ומשען.
מאבקים קוסמיים ומלחמות מיתולוגיות
בעולם הטיבטי משתלבים הרוחות, השדים והאלים אלה באלה ומופיעים כעיטורי צבע על קירות המקדשים. הם מסמלים מאבקים קוסמיים ומלחמות מיתולוגיות או סצינות היסטוריות ודתיות. כבר ממרחק ניתן להריח את הריח האופייני למנזרים, המשלב את ניחוח הקטורת המעורב בחמאת יאק ועשן. אלה נישאים למרחוק ויוותרו עמכם גם כשתעזבו את המנזר.
כמעט כל בן משפחה מגיע למנזר צילום: זאב רילסקי, דיסקברי טיול עולמי
כמו בטיבט, גם בלדאק כמעט כל משפחה שולחת את אחד מבניה למנזר אליו משויך הכפר. בתחילה יהיה הבן במעמד התלמידים הצעירים, עד שיגיע תוך כדי לימודים לתואר בוגר. אז ראשו יגולח והוא יקבל את בגד הנזיר האדום. במערכת של מבחנים יעבור התלמיד מדרגה לדרגה ויקבל מעמד גבוה יותר במנזר ובכפר.
הנזירים משתתפים בכל עבודות המנזר – עבודות יומיום, פעילות חקלאית והעתקת כתבי דת מתוך הכתבים המקודשים של הנזירים המכונים "הקנגיור" ו"הטנגיור". הנזירים מהווים את הקשר למארג החברתי בלדאק, המחבר בין המנזרים והכפרים. הם עוסקים ברפואה ובמוזיקה ומשמשים כלמות – מורים רוחניים לתושבים ולעם.
דוגמאות למנזרים בחבל לדאק הן למשל מנזר המיס (Hemis). זהו מנזר המהווה דגם קלאסי לאדריכלות לדאקית והוא נטוי בנופי צוקים סביבו. מידי שנה, בסוף כל חודש יוני, מתקיים במנזר פסטיבל צבעוני, ומעליו נמצאים תאי התבודדות ותצפית מרשימה על עמק האינדוס.
מנזר נוסף הוא הטיקסה (Tikse), שנחנך מחדש על ידי הדלאי למה. הוא משלב ציורי קיר ותצפית נפלאה מגג המבנה אל תשבץ ענק של שדות דגן וקטניות, מים זורמים והרים לבנים המשתפלים במתינות אל החלקות החקלאיות. האולם המרכזי שלו נמצא בחלקיו העליונים של המכלול וממוקם בו פסל ענק וצבעוני של בודהא מאטריאה. דגם אדריכלי נוסף הוא ארמון שיי ההרוס, ששימש את עיר הבירה הקודמת של החבל. יש בו פסל ברונזה של סאקמוני ולידו תגליפי הסלע המתארים אלים הינדים.
בין העמקים הנסתרים
מאז ימי מלכותו של המלך נמיאל במאה ה-17 משמשת העיירה לה כבירת החבל והפכה למרכז ולקשר לאורך דרכי המסחר בין סין, הודו ואפגניסטאן בדרך לירקאנד וקאשגר בלב אסיה. בעיר מבוך של רחובות סביב השוק המרכזי, מסעדות הודו-טיבטיות, אינטרנט-קפה, מרכזיות טלפון ובליל של שפות. תיירים וצעירים הגודשים את העיירה עטופים בשלים צבעוניים. העמק סביבה מנוקד במנזרים ונאות מדבר וארמונות בהם חיו מלכי העבר.
מבוך רחובות סביב השוק המרכזי. מקומיות בלבוש מסורתי צילום: זאביק רילסקי, דיסקברי טיול עולמי
עמק הנוברה (Nubra valley) הוא מאתרי לדאק היפים ביותר. הדרך המרהיבה אליו חוצה רכס שגובהו כ-6,000 מטרים ובה נמצאים מעברי ההרים הגבוהים בעולם. בדרך לבירת העמק, דיסקיט, יש כפר החבוי מתחת לרכסי גרניט עצומים ועטור בדיונות חול – תוצר בליית הסלעים. עמק הנוברה הירוק הוא גם הפורה מבין העמקים והאותנטי ביותר, ולא הושפע מגלגלי הפיתוח.
במעבר קארדונג (Kardong) שנמצא בגובה של 5,514 מטרים, יורדת הדרך אל עמק הנוברה, לא לפני שהנהג ההינדי יניח מנחת תודה במנדיר – המקדש ההינדי. בבירת העמק דסקיט יש אכסניות חביבות מכניסות אורחים והן משמשות בסיס נוח לטיול בסביבה.
אפשר למצוא מעיינות חמים בפנאמיק אל מול נוף בראשית, בוסתנים ונחלים זורמים ומסלולי הליכה נוחים. במנזר בשאיוק בשעות הבוקר המוקדמות מזמינים הנזירים את התלמידים ללימוד בתקיעת הקרן הטיבטית.
עמק נוסף נקרא זנסקאר והוא ממוקם ממזרח לקארגיל. העמק הוא גן עדן לחובבי הליכה ומשמעות שמו "הנחושת הלבנה". הוא מהווה איזור מעבר אתני בין האיסלאם הקשמירי והבודהיזם הלדאקי, ויש בו מינרטים צבעוניים של מסגדים מקומיים, אוכלוסיה מעורבת של תרבויות מקומיות ומהגרות ופסגות וקרחונים הגולשים מגובה 7,000 מטרים ויותר.
מפגשים חברתיים בפסטיבלים של לדאק
העולם הטיבטי של לדאק החל להיפתח אל עולם המערבי רק בשנת 1975, אז החלו להשתנות המסורות העתיקות שנשתמרו מימי קדם. המנזרים, שהיוו מוקדי משיכה רוחניים וחברתיים לעולי רגל, הפכו למוקד לפסטיבלים מקומיים. הפסטיבלים שימשו כמפגש חברתי של קרובים ומשפחות מקצוות המחוז לחיפוש אחר שידוכים, למסחר עממי ולתחרויות ספורט ומוזיקה.
מפגשים חברתיים. נזיר בחבל לדאק צילום: anirbanbiswas-c8, cc-by
במהלך קיום הפסטיבל עוטים הלאמות והנזירים מסיכות, לובשים בגדי חג ומגלמים בדמותם קטעים נבחרים מתוך האפוסים הבודהיסטיים. אלה מלווים במוזיקה מכלי נשיפה וכלי הקשה. פסטיבל חשוב נערך בגומפה של המיש ליום ההולדת של פאדמה סאמבהאווה, מאסט טאנטרי שחי במאה השמינית ועל פי האגדה, נולד מתוך פרח הלוטוס והצליח לגרש שדים שמנעו בניית מקדש מקומי.
הוא השתמש בעקרונות טנטרה ויוגה והוכר בעולם הטיבטי כמגרש שדים וכמתרגם ספרות דתית מסנסקריט לטיבטית. בפסטיבל המתקיים בחודש יוני לובשים הנזירים בגדים צבעוניים, עוטים מסיכות מפחידות, רוקדים ורודפים אחר קורבנות מתוך הקהל. תוך כדי הפסטיבל, מוצגים לראווה פריטים בודהיסטיים מגיים ומקודשים, פסלונים עתיקים, ציורי קיר ייחודיים ותכשיטים. הפסטיבל מסמל את ניצחון הבודהיזם על הבורות והרוע, ניצחון הטוב על הרע והנכון על השגוי.
המרשים מבין הפסטיבלים הוא חג חשיפת פני הבודהא. בחלק מהמנזרים הטיבטיים מגיעים אלפי עולי רגל לצפיה בטנקה עצומה אותה פורסים לזמן מוגבל. המאמינים באו כדי "ללכוד" את הזיכרון ולקחת עימם את ה"תמונה", כפי שאנו עושים בעזרת סרט הצילום או המצלמה הדיגיטלית. זהו פסטיבל של שמחה המונית, המייצג את לדאק – ארץ ססגונית של נהרות אדירים, כפרים נידחים, טקסים דתיים מרשימים, אמונות ומנהגים.
עוד כתבות על הודו באתר דיסקברי
נא להמתין לטעינת התגובות
