ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

המתנדנדים: אנשים הממאנים לבחור

מצב צבירה נפוץ הוא זה שבו אנשים מנהלים את חייהם בתוך תקופת המתנה אינסופית, הנמשכת שנים ארוכות. על אלו עם הדירה המוזנחת כי הם בכלל עוזבים אותה, מערכת היחסים המוזנחת כי הם לא אוהבים אותה, והצורך לבחור במה שיש או לעזוב אותו

 
אני חיה בדירה שכורה כבר מעל 9 שנים. עד לפני שנתיים הייתי במשך 7 שנים בתהליך חיפוש דירה חדשה שכלל בעיקר דיבורים. כל האנשים סביבי כבר היו מגיבים בצחוקים בכל פעם שאמרתי שאני מחפשת דירה. ובינתיים, את הדירה בה אני גרה לא סידרתי, לא השקעתי בה, כי הרי אני "תכף עוזבת.."

ליאת גרה כבר שנתיים עם ההורים, אבל כבר שנתיים היא בדרך לדירה משל עצמה, אז היא ישנה בסלון ולא מסדרת את החדר שלה. מיכל משתוקקת לגור לבד, בנפרד מבעלה, אבל כבר מעל שנה היא לא קמה ועושה זאת. את שתיהן הורגת המחשבה על "איך זה שאני לא עושה עם עצמי כלום" ו"הייתי כבר מזמן צריכה לעשות את זה".

לרונן משרד לראיית חשבון כבר 20 שנה, אבל הוא עדיין לא באמת החליט להיות רואה חשבון: הוא עדיין חושב מה היה יכול להיות אם לפני 20 שנה לא היה עוזב את שירות הקבע בצבא. מתן נמצא במערכת יחסים שהוא לא שלם אתה: הוא ובת-זוגו נפרדים וחוזרים חליפות. הוא אומר שהוא ממשיך להיות בקשר רק בשל הלחץ של בת-זוגו.

מה משותף לכל האנשים האלה? הם כולם שרויים לאורך זמן במצב צבירה שמשמעו: "אני כאן, אבל אני לא בוחר להיות כאן... ואני גם לא בוחר לא להיות כאן!" בקיצור, הם ממאנים לבחור, בסגנון "יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם...". ומה רע בלא לבחור, תגידו? למה שאלחיץ את עצמי? למה שאקח סיכון ואקבל החלטות שגויות? למה לא להמתין עד שיהיה לי ברור מה אני רוצה?

התחושות שמלוות את חוסר הבחירה הן תחושה של תלישות המלווה במלחמה פנימית (עשיתי, אבל לא הייתי צריך לעשות או לא עשיתי והייתי צריך לעשות); ביקורת והלקאה עצמית (איזה מין בנאדם אני שעושה או לא עושה כך וכך) - והתנגדות למה שיש על ידי שיפוט שלו כלא מספיק טוב. כמה שנים אתה מוכן להסתובב עם התחושות האלה? כמה שנים את מוכנה לחכות עד שתדעי מהי ההחלטה הנכונה? מה באשר לזמן שעובר בינתיים? התסכול, חוסר ההשלמה? ומה לגבי השיפוט העצמי?

כשבחרתי שלא להשקיע בחיפוש דירה חדשה בחרתי למעשה להמשיך לגור בדירתי. כשליאת בחרה לא לחפש דירה לעצמה היא בחרה לגור עם ההורים וכשמיכל בחרה לא לגור לבד היא בחרה להמשיך לחלוק את חייה עם בעלה. כשיאיר בחר לעזוב את הצבא ולרשת את העסק של אביו הוא בחר להיות רואה חשבון; כשמתן נפגש עם בת-זוגו הוא בחר בה, והזוגיות שלהם בוודאי אינה תוצאה של לחץ שהופעל עליו. אנחנו נוטים לראות את החלק השני של כל משפט שכזה כפועל יוצא של החלק הראשון, אבל הוא לא: הוא הבחירה שעשיתם.

בחרתם. נקודה. לא משנה כמה סיפורים, תירוצים או שיפוטים יהיו לכם על הבחירה שלכם, כי זה מה שבחרתם. אז איך זה יהיה אם תקבלו את זה, לפחות עד שתבחרו אחרת? אפשרות אחת היא הבחירה המודעת במה שיש, פשוט כי זה מה שיש. אפשרות שנייה היא לשנות את מה שיש אם אתם לא אוהבים אותו. אל תבזבזו זמן בדיונים פנימיים, במלחמות ובהלקאה עצמית על למה לא עשיתם כלום עד עתה, אל תספרו סיפורים לעצמכם ולאחרים על מה שאתם תיכף הולכים לעשות. תעשו או אל תעשו - אבל הניחו לעצמכם סוף-סוף! אם מישהו היה ממרר לכם את החיים כפי שאתם עושים לעצמכם הרי לא הייתם נותנים לו להמשיך.

אני עדיין באותה דירה, אבל בשנתיים האחרונות אני בוחרת כל יום מחדש להמשיך לגור בה. המחשבה לגור מחוץ לעיר בדירה חדשה עדיין קוסמת לי, אבל גם נוח לי כאן ואין לי האנרגיה הדרושה לחפש דירה אחרת. אז במקום להילחם בעצמי ולשפוט את בחירתי, אני עושה את המקסימום כדי שהדירה בה אני חיה תהיה הכי נעימה שניתן, אני מתמקדת במה שאני אוהבת בה במקום במה שלא, עד שאבחר אחרת.



שרון שחף היא מאמנת אישית ומנחת סדנאות למודעות ולהתפתחות אישית.­   לאתר הבית

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...