רוחניות באונקולוגית: תמיכה רוחנית לחולי סרטן
טרגדיה אישית הובילה את פרופ' בן קורן להבין כי חולי סרטן זקוקים מלבד הטיפול הרגיל גם לתמיכה רוחנית. על חדר קזינו שבו הרופאים מחלקים את הקלפים, יוגה צחוק ושירה חסידית הבוקעת מגרונה של אשה שהמחלה נטלה ממנה את יכולת הדיבור
במקצועי אני אונקולוג, רופא המטפל בחוליי סרטן. ייעוד זה נקבע עבורי כשהייתי בן 11, השנה בה איבדתי את אבי כתוצאה מהמחלה. האובדן גרם לתחושת בדידות וכעס: חשתי בדידות רבה שהובילה לכעס עצום, בעיקר בעקבות נטישה גורפת של הרופאים שטיפלו באבי, הקהילה, החברים ששיחקתי איתם ואפילו מקרובי משפחתי שלי, שנהגו עד אז להציפני באהבה. עד עצם היום הזה אני תוהה מדוע אנשים אלו ביצעו "צ'אק אאוט" בדיוק בנקודת המשבר, בדיוק היכן שנזקקתי להם ביותר. עם הזמן, מצאתי סליחה ומחילה. המחילה צמחה מתוך הגילוי שאותם "נוטשים" הודו בפני שהם התכוונו לעזור לי, אך פשוט לא ידעו כיצד.
מצויד בתובנה זו, הגעתי למסקנה שבמציאות הנוכחית חסר משאב שיתעל את מניעיהם של אנשים לעזור ולתמוך בסיטואציה שכזו. לפיכך, מכאן ואילך התנוססה מול עיני משימה שהולידה, לפני כמעט ארבעה עשורים, את הארגון שבראשו אני עומד בשותפות עם רעייתי היקרה דבורה, שבמקצועה היא מומחית לטיפול משפחתי.
במקביל, אנו מסייעים לחולה לרכוש פרספקטיבה שונה דרך ארגון מחודש של סדרי העדיפויות. הרעיון העיקרי הוא "לתפוס" את המצב. לרוב, לימוד זה מאלץ את החולה
מה שמפתיע עוד יותר, הוא שהאושר הזה לעיתים הוא מידבק. אותם אנשים שכל כך פחדו לשמור על קשר עם החולה, לעיתים תכופות נמלאו התרגשות בעקבות תפיסת העולם המרעננת של החולה. האנשים הללו תורמים ומעניקים השקפה מרעננת וחדשה. בז'רגון שלנו הם "מתושקפים".
בתחילת החודש שעבר הוזמנתי לפלורידה עם משלחת של תשעה אנשי מקצוע נוספים, ביוזמתה של פדרציית ניו יורק, במטרה להציג את פועלה של תנועת התמיכה הרוחנית בישראל ביחס למודל האמריקאי. עשיתי זאת מול 2,000 אנשי דת, במסגרת מפגש שהם מקיימים אחת לארבע שנים. מרבית המשתתפים בכנס היו נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, ובנוסף פקדו את הכנס קומץ מוסלמים, הינדים ו-100 יהודים. האחרונים משתייכים לארגון NAJC - הארגון האמריקאי לתומכים רוחניים יהודים.
להרכב המשתתפים בכנס הייתה משמעות רבה, שכן הכנס נערך כמה ימים לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. מכיוון שהגענו בחסות פדרציית ניו יורק, האמונה על הבאת נושא התמיכה הרוחנית מהארץ וכן משום שלא נשאנו עימנו אג'נדה פוליטית כלשהי, עדיין לא ידענו לאיזו קבלת פנים עלינו לצפות. להפתעתנו הגמורה, התקבלנו במושב הפתיחה של הכנס כ"חברים יקרים מארץ הקודש". בהמשך, התחוור לי שקבלת הפנים האוהדת היא כאין וכאפס מול מה שקרה בהמשך הכנס, שנמשך שבוע ימים. במושב הפתיחה לקחתי חלק כאחד מדוברי נאום הפתיחה, בו היה לי חשוב מאוד לספק תמונה מלאה לכל אשר מתרחש בישראל, משום שאני סבור שאנחנו, הישראלים, נמצאים בחזית האינטגרציה בין תמיכה רוחנית לבין רפואה מתקדמת.
במסגרת הנאום הצגתי נתונים קשים, המבוססים על מחקר שקידמנו בנושא צרכיה של אישה החולה במחלת סרטן השד, החייבת לקבל את תמיכתו של בעלה בזמן הטיפולים והקושי הרב המלווה אותם. בתגובה לצרכים אלו, הציע ארגוננו את ה"נופשון", טיפול במסגרתו אנו מביאים 30 זוגות ליומיים בעין גדי, במהלכם נערכות פעילויות כמו סדנאות יוגה-צחוק, סדנאות להכנת סושי ואף שיחות נפש אל נפש שאנו מנהלים, בזמן שהשמש שוקעת מעל לים המלח. והתוצאות מדברות בעד עצמן.
בנוסף, הצגתי שקופיות ועדויות מצולמות מהתערוכה האינטראקטיבית "מה קורה אצלי בראש", שהקמנו בשוק הפשפשים ביפו בחודש ספטמבר האחרון. בשעתו, כשהתערוכה הציגה, עברו יותר מ– 5,000 מבקרים דרך חדרים שונים. אלו עוצבו בידי סטודנט למשפטים בן 24, המאובחן עם גידול במוח, שהרגיש שהדרך היחידה בה חבריו יוכלו להבין את "התסבוכת" בה הוא נתון היא דרך חוויה בלתי אמצעית שלה, ברוח תצוגת "דיאלוג בחשיכה" שהוצג במוזיאון הילדים בחולון. אנשים פגשו סדרה של חדרים ששיקפו את מאבקו במחלה. התחנות כללו את חדרו ההפוך (היכן שההתקף הראשון קרה); חדר קזינו בו הרופאים משמשים כמחלקי הקלפים בשולחן (מעריכים סיכויים ומהמרים בחיים) ואזורי הכנה, בהם מומחים (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים) ממתינים כדי לעזור למבקרים להתחבר לרגשות שהופעלו. חלק מבאי הכנס התעניינו באפשרות להוציא את התערוכה לדרכים - לערים ולפרברים בארצות הברית. מיד עניתי שאכן, הדבר אפשרי!
החלק המרגש ביותר עבורי הגיע לקראת סיום הרצאתי. אני נזכר שלפני שנסעתי שאלו אותי הסטודנטים שלי כיצד "להתחבר" לקהל המשתתפים, 4,000 עיניים הנשואות אלי. השבתי שאצליח "להתחבר" לקהל בפשטות ובצניעות: אני אראה ואשתף אותם בפגיעות שלי. וכך, אכן, עשיתי. סיפרתי להם על אישה בת 52 עם גידול במרכז הדיבור במוח. הבחנתי שלעיתים, הסיבים המעבירים הודעות עצביות לצורך דיבור אינם עובדים, בעוד שהסיבים המעבירים הודעות עצביות המיועדות לשירה ממשיכים לפעול. שמתי לב לכך שהמשפחה של החולה הפסיקה לתקשר עמה היות והשיחות נקטעו וקפאו.
יום אחד במרפאתי, התחלתי לזמזם מלודיה חסידית. החולה זיהתה זאת והתחילה לזמזם ביחד איתי, ומיד הצטרפה אלינו כל המשפחה במקהלה עליזה. הייאוש שהטביע את המשפחה המוטרדת החל להיעלם ומצב הרוח החל מתרומם. הסיפור לכשעצמו השאיר רושם עצום על הקהל, והחלטתי להוסיף לו ממד נוסף, מרכך. בדיוק 9 שבועות קודם לכן התחלתי לקחת שיעורי גיטרה, כדי שאוכל ליפות את ההרצאה עם כלי ניגון. אני לא הייתי בטוח שהמוח שלי, בן חמשת העשורים, יוכל ללמוד את התווים מספיק מהר. שיתפתי את הקהל בכך שמעולם לא הופעתי בציבור, ובכך שהתחלתי ללמוד את הניגון במיוחד לכבוד האירוע. חשפתי זאת בשם ההגינות, על מנת להראות שאני, כמו כל אדם אחר, הייתי מוכן למעוד. המתח עלה. באופן מפתיע, כשהתחלתי לפרוט על המיתרים, האודיטוריום כולו נערך לשירה בהרמוניה איתי.
מאוחר יותר באותו יום, לתדהמתי, רבים אמרו לי שהם שינו את כל תפיסת עולמם בשל הרצאתי. מעולם לא דמיינתי שאני אנסה לנגן בגיטרה. מעולם לא הייתי מדמיין שאלפיים אנשים (שרובם אינם יהודים) יתרגשו לזמזום נגינה שנכתבה על ידי רבי שלמה קרליבך. קונסטלציה בלתי סבירה זו אפשרה לי להביא את התמיכה הרוחנית לתומך הרוחני.
בן קורן, פרופסור לאונקולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מנהל מכון הקרינה בבית החולים איכילוב בתל אביב ויו"ר עמותת "תשקופת". לתוכנית לתמיכה רוחנית יהודית בינ"ל
נא להמתין לטעינת התגובות
