הסריס האחרון של סין
הביוגרפיה האישית של סאן יאוטינג, שפורסמה לאחרונה באנגלית, פורשת את סיפורם המדהים של משרתי הקיסרים הסיניים, שסורסו כדי שנוכחותם בחדרי החדרים של הארמון לא תפר את פרטיותו של השליט
הביוגרפיה האישית של סאן יאוטינג, שפורסמה לאחרונה באנגלית, פורשת את סיפורם המדהים של משרתי הקיסרים הסינים, שסורסו כדי שנוכחותם בחדרי החדרים של ארמון הקיסר לא תפר את פרטיותו של השליט
סאן יאוטינג (Sun Yaoting) היה בן שמונה כאשר אביו סירס אותו באבחת תער אחת. העיתוי היה גורלי: זו היתה 1911, חודשים ספורים לפני נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית האחרונה, בה שמשו הסריסים בחצרות הקיסרים - והקמת הרפובליקה הסינית ב-1912. "בננו סבל לשווא", אמר אז אביו של סאן שהוכה בצער, "הם לא זקוקים עוד לסריסים". אך הביוגרפיה האישית שלו, שהתפרסמה לאחרונה, מספרת כי סאן אכן איבד חלק חשוב מגופו ומזהותו, אבל זכה להיכנס לדפי ההיסטוריה: חצר הקיסר שבה לאחר מכן להתקיים וסאן שירת את אשת הקיסר הצעיר פויי (Puyi). בכך הפך לסריסו האחרון של הקיסר האחרון.
במשך מאות בשנים סריסים היו חלק מחצרותיהם של הקיסרים הסינים. הם שימשו כמשרתים, ובעיקר כשומרי הרמונות הנשים. המסורת נגדעה באופן רשמי בסוף תקופת שושלת קינג, במהפכה של 1912. מספר הסריסים המשוער שהיה באותה תקופה ברחבי הרפובליקה עמד על 470. באופן טבעי, הלך מספרם של ופחת, עד שב-1960 נותרו רק 26 סריסים חיים בבייג'ינג. הגברים הללו עוררו סקרנות בקרב הקהילה המדעית, וקבוצת אורולוגים קיבלה רשות לבדוק אותם. אלו גילו שהגברים המסורסים נטו להאריך חיים ולא לקו במחלות בלוטת הערמונית, שגברים מבוגרים רבים סובלים מהן.
רק בשנים האחרונות לחייו, סאן הוכר כנכס היסטורי חי. הוא הלך לעולמו ב-1966, שנה אחת לפני הקיסר האחרון, ולא לפני שג'יה יינגווה (Jia Yinghua) ראיין אותו במשך שעות על מנת לכתוב את הביוגרפיה האישית שלו. עבודתו זו של יינגווה נערכה כחלק מתחקיר שעשה לצורך כתיבת ספר על הקיסר פויי. הביוגרפיה של סאן תורגמה לאחרונה לאנגלית. בקרוב גם ייפתח מחדש בסין מוזיאון המוקדש לסריסים, שנבנה סביב קבר של סריס מהמאה ה-16.
דמיינו לעצמכם סירוס של ילד ללא הרדמה וללא חומרים מאלחשים, פרט אולי לפלפל חריף במקרים מסוימים. אך עבור הסריסים, מלבד הטראומה העצומה היתה משמעותו של אקט הסירוס רבה יותר משלילת היכולת להביא ילדים לעולם ואין-אונות. מטרת הסירוס היתה לשלול את אישיותם, ליטול מהם שאיפות ואגו, כך שנוכחותם בחדרי החדרים של ארמון הקיסר לא תפר את פרטיותו של השליט. אך סאן היה יוצא דופן, ונראה שהסירוס לא נטל ממנו את שאיפותיו: מהביוגרפיה שלו עולה כי בהשפעתו של סריס
סאן הגיע לבייג'ינג בגיל 14. תחילה שירת אצל אחד מדודיו של הקיסר, ובהמשך אצל הקיסר עצמו. הוא התלווה למשפחה הקיסרית למנצ'וריה, לאחר שב-1932 מונה הקיסר פויי ל"קיסר בובה" בקולוניה היפנית מנצ'וקו (Manchukuo). הוא נחשף לסודותיה הכמוסים ביותר של חצר הקיסר – ההתמכרות לאופיום וההיריון מחוץ לנישואים של אשת הקיסר, כמו גם האמביוולנטיות של הקיסר עצמו כלפי מיניותו. סאן סיפר ליינגווה שהקיסר פויי התעניין פחות באשתו ויותר בסריס מסוים "שנראה כמו נערה יפה בגזרתו הגבוהה והדקיקה, פניו הנאים ועורו החלבי הלבן." סאן אמר שהקיסר ואותו סריס היו בלתי נפרדים, כמו "גוף וצל".
עם תחילתו של השלטון הקומוניסטי בארצו, ב-1949, סאן, יחד עם אחרוני הסריסים האחרים, הפך לסמל נלעג לעבר הפיאודלי של סין. במהפכה התרבותית של שנות ה-60 הוא כמעט נהרג, ואחיו, שחששו כי יוצאו להורג בשל הקלון, מיהרו להיפטר מההוכחה לסירוס של אחיהם. זהו ה"באוֹ", האוצר, צנצנת שבה שומרו אבריו הכרותים של הסריס, על מנת שבמותו יוכל להיקבר כאדם שלם. ואמנם, לאחר עליית הקומוניזם נותרו סריסים רבים חסרי כל ומנודים. כמה מהם הטביעו את עצמם בתעלות המגן של העיר האסורה. מזלו של סאן שוב שיחק לו: הוא היה מהסריסים הבודדים שידעו קרוא וכתוב, מה שאפשר לו לקבל משרה כאב בית במקדש, שם חי עד מותו.
קוי וויישינג (Cui Weixing), מבקר תרבות וספרות שכתב על הסריסים, אמר ללוס אנג'לס טיימס שהעידן לא תם באמת: "הסריסים הם חלק ממסורת סינית ארוכה שנמשכת עד היום, ובה האנשים הפשוטים צריכים לעשות כל דבר כדי לשרת את הממשלה המרכזית השולטת בכל. אולי משום כך הממשלה הסינית אינה כה נלהבת לפרסם שום דבר על הסריסים". וויישינג בירך, עם זאת, על פתיחתו הקרובה של מוזיאון הסריסים בארצו.
נא להמתין לטעינת התגובות
