ארד שווה זהב: ראיון עם המעצב רון ארד
תערוכת רטרוספקטיבה של עבודתו נסגרת השבוע בפריז. באוגוסט תיפתח תערוכה עצומה שלו במומה בניו יורק, לא לפני שיחנוך כאן את מוזיאון העיצוב שתכנן בחולון. בין לבין הוא גם מכהן כראש החוג במחלקה לעיצוב ברויאל קולג' אוף ארט רון ארד, מי שנמצא בשפיץ של מעצבי העל, הוא אמנם משלנו, אבל מתנער מהגדרות של לאום ודיסציפלינות. ראיון בלעדי
ארד מתגורר בלונדון עם אשתו הפסיכולוגית ובנותיהם 25) ו־.( 16 עד סוף שנת הלימודים הנוכחית זמנו יתחלק בין הסטודיו שלו בקמדן לבין ה"רויאל קולג' אוף ארט," שבו הוא מכהן כראש החוג לעיצוב.
תאר את שגרת היום בסטודיו שלך.
"אין שגרת יום קבועה. יש כ-20 אנשים והרבה פרויקטים שונים, וכל אחד עובד על שולחן משלו. בכל פעם פרויקט מסוים דורש יתר תשומת לב, וכך קורה שאני מסתובב בין השולחנות, כשלעתים אני מזניח פרויקט מסוים או נותן יתר תשומת לב לפרויקט אחר."
איך אתה חווה את המפגש עם הסטודנטים ומדוע בחרת לפרוש השנה מהוראה?
"יש לי קשר עם אנשים שמעניינים אותי, וזה לא מוציא מהרשימה מעצבים, סטודנטים וכדומה. העיסוק בהוראה נבע מתוך עניין לקחת את הקורס שכבר היה קיים ב'רויאל קולג,' לשבור אותו ולבנות אותו מחדש. בימים אלה החלטתי להודיע שזו תהיה השנה האחרונה שאעמוד בראשו. מהלך זה נעשה בצער מסוים, אבל גם במידה לא מבוטלת של שמחה, שמקורה בשחרור מרגשות האשמה מכך שהרגשתי שאני לא מקדיש לקורס את מלוא תשומת הלב, וכן בשל העובדה שלאחר 12 שנות הוראה מיציתי את עצמי והגיע הזמן שמישהו אחר ייקח את זה על עצמו".
כמעצב על כל כך ידוע, איך זה שלא יודעים כשאתה מגיע לבקר בישראל?
"הסטודיו עובד עכשיו על כמה פרויקטים בישראל, ובהם מוזיאון העיצוב בחולון, בית דירות ברחוב הירקון בתל אביב, ובעבר עבדנו גם על כיכר ציון בירושלים. יוצא שאני מגיע לעתים די קרובות בהקשר של הפרויקטים וגם כדי לבקר את אבי. ביקורים אלו נחשבים בעיניי לעניין פרטי או לעניינים שקשורים בעבודה."
ספר על פרויקט המוזיאון לעיצוב בחולון שייפתח בקיץ.
"הבריף לפרויקט היה 'תעשה לנו פרויקט שניתן יהיה להנציח בגאווה על בול דואר.' מן הסתם כל עיר רוצה להיות בילבאו, עם המוזיאון כמו זה של פרנק גרי, רק ששם ישנה בעיה שהמבנה סובל למעשה מחללי תצוגה שמושפעים מדי מהאייקון המבני. במוזיאון בחולון דאגנו לייצר שני אולמות ראשיים נטולי עמודים, שישרתו קודם כול את התערוכות ואת המוצגים בהן. המבנה, שהולך ומתקדם
עבודתו של ארד היא רב תחומית וכוללת עיסוק מתמיד באדריכלות ועיצוב פנים, עיצוב תעשייתי ו"יצירות סטודיו" שמוצגות במוזיאונים או נמכרות בעותקים בודדים. כך הוא גם בחר לארגן את תערוכת הרטרוספקטיבה שלו No Discipline שהוצגה ב"פומפידו" בפריז וננעלת השבוע.
מהן התחושות שלך בהקשר של התערוכה בפריז והתערוכה שתיפתח בקיץ במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק?
"מצד אחד, אני לא אוהב רטרוספקטיבה, כי אני מרגיש שאני עדיין נמצא בשיאה של העבודה שלי. יחד עם זה, היה מרגש לראות איך פריטים בודדים שעשיתי בראשית דרכי ונשלחו לארצות שונות פתאום נפגשו שוב כשהם בני .25 יש פריטים רבים שלא רק שלא ראיתי ביחד, הם גם לא ראו אחד את השני. בתערוכה נראות עבודות שהואשמו בהיותן אליטיסטיות, אבל עצם הצגתן לקהל הרחב הופך אותן, בסופו של דבר, לפופולריות. את טיב התערוכה הבנתי רק כשבועיים אחרי שנגמרו כל הפתיחות והחגיגות, אז הסתובבתי באולמות וראיתי את הקהל הגדול שמתבונן ונהנה מהמוצגים.
"התערוכה ב'מוזיאון לאמנות מודרנית' ')מומה(' בניו יורק שתיפתח בתחילת אוגוסט תהיה, מן הסתם, שונה לגמרי, למרות שחלק מהמוצגים יחזרו על עצמם. כל הרעיון והמראה יהיו שונים, ולו מעצם העובדה שמדובר בעיר, באולם, באנשים ובזמן אחר."
"ככלל, אני לא רואה צורך בהגדרות. אני לא מוצא לנכון להגדיר את עצמי ולא צריך לבחור בין הדיסציפלינות, למרות שבכל פעם אני עובד על משהו אחר. אני לא מחליף בגדים כשאני עובר ביניהן, כי בסך הכול כל דיסציפלינה משלימה את השנייה. ייתכן שעצם העובדה שאין לי חברות של כבוד באף אחת מהדיסציפלינות - אדריכלות, עיצוב או אמנות, מגדירה את הטמפרמנט שלי בעבודה. אין לי בעיה לקפוץ מדבר לדבר, ולחלופין להשקיע מעצמי בדבר אחד."
עד כמה אתה מושפע ממגמות עיצוביות?
"לא מעניין אותי לקחת חלק במגמות רווחות, אבל דברים מתרחשים כל הזמן, ולכן, מבחינתי, כל מה שהתרחש עד אתמול הוא חלק מהסימוכין שלי עד היום, ומה שמתרחש היום משמש כסימוכין ממחר. לעתים אני מוצא לנכון לא רק לברוח ממגמות של אחרים, אלא גם מקונבנציות של עצמי."
"ממש לא. הסטודיו שלי אינו מתודי במיוחד, ואני גם לא מחויב לדוקטרינה או מניפסט כאלו או אחרים. איפשהו קניתי לעצמי חופש לעשות מה שעולה על דעתי, עניין שנובע אצלי מביטחון עצמי הזוי שהכול יהיה בסדר ושמה שאני עושה מעניין גם עוד כמה אנשים חוץ ממני. את הביטחון הזה יש לי כבר מגיל שמונה, ולמעשה מעולם לא חששתי לקיומי או למקומי."
ולעניינים שעומדים ברומו של עולם, כמו המצב הכלכלי, אתה כן מתייחס?
"רוב הפריטים שאני מייצר שנועדו לייצור המוני נמכרים במחירים סבירים יחסית, תלוי לאיזו חברה הם שייכים. אני לא חושב שאני צריך לעבוד בשביל להתחשב במצב הכלכלי, כי לפריטים שאני מייצר יש קיום גם אם אף אחד לא ירכוש אותם. אני מאמין ב'צריכה ללא רכישה.' לא כל דבר חייב לשרת את המצב הכלכלי, החברתי או האקולוגי. אני לא ממעיט מערכם של נושאים אלו, אבל לא כל הזמן צריך להתעסק במה שעומד כרגע בראש סדר העדיפויות העולמי. אם היו לי פתרונות לבעיות עולמיות, הייתי מיישם אותם מיד, אבל זה לא המקצוע שלי. בתערוכה ב'פומפידו' למשל ביקרו כ־3,000 איש מדי יום ונהנו מדברים שהם לא יכולים לרכוש."
מהיכן אתה שואב את רעיונותיך?
"גם כאן אין חוקים. הבעיה היא לא הרעיונות, שבעיניי הם החלק הקל בעשייה. השאלה היא לאילו רעיונות אני מקדיש זמן ואילו רעיונות אני זונח. לעתים אני מוותר על משהו, אבל אם הוא מציק לי אני חוזר אליו, ולעתים אני מתעקש על משהו, ומרגע שצץ הרעיון ועד הביצוע עובר זמן רב, או שכמעט לא נדרש מאמץ וזמן מעת הרעיון ועד ההגעה למוצר המוגמר."
מה האובססיה שלך?
"דברים שיש בהם משהו שהוא ללא ספק חדש לי. דברים שאני עובד עליהם ברגע זה. המקור הכי חשוב לשאוב ממנו עוד ועוד רעיונות זו העבודה שכבר עשינו קודם, כי כשעובדים על משהו צריך לבחור בנתיב אחד, למרות שיש דרכים שונות להביא אותו לידי סיום. לפעמים, תוך כדי עבודה על דבר אחד, עולה רעיון לדבר אחר, שאותו אני נאלץ לשים בצד, ואז, בשנייה הראשונה הפנויה שיש לי, אני חוזר לעבוד עליו."
"תלוי על מה אני עובד. לפעמים אני נתקל בחומר טכני או בתהליך שמרתק אותי מעצם קיומו, ואז אני שואל את עצמי מה הפוטנציאל שלו לעשייה. לעתים הרעיון נולד ממקור אחר, ואז אני חושב איך אוכל ליישמו ולייצרו. לעתים החומר והתהליך מביאים לתוצר, ולפעמים מחפשים תהליך או חומרים ליישם רעיון. לכן התנועה בין הרעיון לבין התהליכים והחומרים היא דו סיטרית למעשה."
מה אהוב עליך יותר, עיצוב בסדרות קטנות או עיצוב להמונים?
"יש סיפוק שונה מכל אחד מהם. כשאני הולך ברגל מהמשרד הביתה, אני כבר רגיל לראות את מדף 'תולעת הספרים' שלי מציץ דרך חלונות של לפחות חמישה בתים וזה מאוד מספק אותי. מצד שני, יש גם סיפוק מהפריטים שאינם המוניים. יש הרבה מהמשותף ושוני בין שני הדברים. המשותף הוא שבסופו של דבר יש אובייקט שהוא יליד של רעיון שמשתמש בחומרים ותהליכים שכופים את הרצון שלי כמעצב על חומר בשביל למלא פונקציה מסוימת. השונה זה הייעוד והאילוצים של כל אחד מהם. הסדרות ההמוניות כרוכות ביותר משא ומתן עם גורמים חיצוניים, כמו השוק המסחרי, והפריטים האמנותיים יותר לא צריכים לשאת ולתת עם אף אחד."
האם זה נכון שכיסא ה־Big Easy שימש כמעין קנבס לתיאור תקופות שונות של עיצוב בחייך?
"ה־Big Easy הוא דוגמה טובה למוצר שהתחיל כיצירת סטודיו שרק מאוחר יותר תורגמה על ידיי ועל ידי חברת 'מורוסו' למוצר בייצור המוני, בתחילה בגרסה מרופדת ולאחר מכן כמוצר עשוי פלסטיק. מקורו של הכיסא הזה בשרטוט שנבע מפרפראזה כמעט גרוטסקית של כיסא אחר שעשיתי ממתכת. עניין אותי לתת לכיסא נפח על ידי מניפולציה של המעטפת שנראית כאילו היא סולידית, אבל למעשה היא ריקה לחלוטין. מאוחר יותר היצירה נעשתה מעודנת יותר, וממוצר כמעט פרימיטיבי הפכה למשהו שהיום נתפס כמעט כמו תכשיט. התרגומים השונים שקיבל ה־Big Easy עם השנים נובעים מכך שלעתים הצורה של המוצר פחות חשובה, ולכן אפשר לעשות בה שימוש כקונטיינר לרעיונות רבים שמשקפים נושאים חדשים."
איך ניגשים לפרויקט עיצוב בקבוק בושם כמו זה של "קנזו" שעיצבת לאחרונה?
"בדיוק כמו אל כל עיצוב של פריט אחר, כמו גוף תאורה, כיסא או בריכת שחייה. גם כאן צריך להתייחס למשתמש הסופי, לארגונומיה, לחומרים וכדומה. במקרה של בקבוק הבושם של 'קנזו,' רציתי להימנע מיצירת בקבוק רגיל, ולכן עבדתי על עניין השימוש בו באמצעות האגודל ולא באמצעות האצבע. אל זה צירפתי את מבנה הבקבוק - שנעים ונוח להחזיק ולחוש בכף היד, ואת חומר האלומיניום המלוטש והמיוחד."
אז מה חשוב יותר, פונקציה או אסתטיקה?
"אם אני עובד למשל על כיסא בייצור המוני עבור חברה תעשייתית כלשהי וידוע לי שייוצרו ממנו מאות אלפי עותקים בהזרקת פלסטיק, אז הקריטריון הוא שונה, שכן כרוכים בכך אלמנטים כמו עלויות ייצור ופוטנציאל מסחרי. הציפיות כאן הן אחרות מאשר ביחס לפרויקט אחר, כמו כיסא שניתן אומנם לשבת עליו, אבל בעצם אינו אמור להוות פתרון פרקטי לשימוש ממשי. עיסוק אחד לא סותר את השני.
"הפרויקטים האדריכליים של הסטודיו הם פרויקטים טוטאליים, אבל עצם העיסוק בטעמם של אחרים לא כל כך מעניין אותי. דווקא כשאני עוסק במוצר שעתיד להימכר בעשרות או במאות אלפי עותקים, אני מרגיש את החופש הגדול ביותר, כי שם אני חש עצמאי לגמרי ובלתי תלוי בגחמות או טעמים של אחרים. אם מישהו בסוף התהליך יבחר לרכוש את המוצר, זה כבר עניין פרטי שלו."
ומה לדעתך יהיה תפקידו של המעצב בעתיד?
"לעצב דברים שהתעשייה תתעניין בהם, לייצר ולהעסיק בשבילם אנשים וכאלו שאנשים ייהנו להשתמש בהם. גודל הכיסא או השולחן לא השתנה כבר הרבה שנים, כי את כל המהפכות הגדולות עשו כבר בשנות ה־50 של המאה הקודמת. למעצבים ההם היה במה למרוד. עכשיו, דווקא בתקופה שכבר הכול כביכול כבר נעשה, נראה שיהיה עוד יותר מרתק ומעניין למצוא עניין חדש וליצור עוד ועוד פריטים מסקרנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
