שתה יין - רצה עוד: על מצוות השכרות על פי הגמרא
הידעתם? היין משחרר קיבעונות ומאפשר להשגות חדשות לחלחל מן המוח אל חדרי הלב. על כן הציווי לשתות עד דלא ידע מכוון ליציאה מהדעת מהסוג הגבוה. ניר מנוסי בטור פורימי. לחיים!
מה מקור הביטוי עדלאידע? כתוב בגמרא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא [חייב אדם להשתכר בפורים] עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי מגילה ז, ב). עובדה זו ידועה יחסית. מה שפחות ידוע הוא שמייד אחרי הוראה זו מספרת הגמרא את הסיפור הבא, על אודותיהם של שניים מחכמינו זיכרונם לברכה:
רבה ורבי זירא עשו סעודת פורים ביחד. השתכרו ("איבסוּם" בלשון המקור).
קם רבה, שחט את רבי זירא.
למחרת ביקש עליו רחמים והחייה אותו.
כעבור שנה אמר רבה לרבי זירא, יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים ביחד.
השיב לו רבי זירא, לא בכל שעה ושעה מתרחש נס.
ככה ממש, בגמרא (בתרגום חופשי מארמית).
למותר לציין שהסיפור מעלה שאלות רבות: מדוע בחרה הגמרא לשים דווקא סיפור זה אחרי הציווי לשתות בפורים? מדוע במקום להזהירנו מפני עיוות ההלכה היא מספרת על רב ששחט את חברו?! אמנם מסופר כי למחרת התפלל עליו והחזירו לחיים – אך מה אם הוא לא היה מצליח? ומה אם מישהו אחר היה עושה זאת? ומה פתאום שחט, למה לא סתם הרג? ואיך הוא מעז להזמין אותו שוב בפורים הבא?! ומה פירוש התירוץ של רבי זירא, שאין סומכים על הנס – מה, אילו היה מובטח לו נס היה מסכים שישחטו אותו שוב?!
ובכן, כמו כל סיפור בגמרא, ולו הקטן ביותר, גם בסיפור זה רב הנסתר על הנגלה. אם נתעמק בו, נגלה כי הוא צופן בחובו שיעור עמוק על שכרות רוחנית, המלמד כיצד להשתכר בפורים בקדושה
יין הוא תמיד סמל לתורת הסוד. בעוד התורה הנגלית משולה ללחם או לבשר, המזינים ובונים את הגוף, משולה פנימיות התורה ליין המבשם ומרומם את האדם. המלה יין עצמה שווה בגימטריה סוד - 70, רמז לשבעים הפנים הפנימיים של התורה המתגלים במלואם בתורת הסוד. לכן נאמר "נכנס יין יצא סוד", שבהקשר זה פירושו כי לימוד פנימיות התורה מגלה את סודותיה. כמו יין אמיתי, גם תורת הסוד יכולה לדרדר את האדם ויכולה לרומם אותו. ההבדל נעוץ בשילוב עם תורת הנגלה: אם לוגמים מתורת הסוד "סטרייט", ללא הרגשת מחויבות לרובד הנגלה והמעשי, עלול הדבר להפוך למשהו גס וחיצוני שרק ממלא את משאלות לבנו: "לא יחפֹץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי יח, ב). אך אם אנו משכילים ליצור את השילוב הנכון, אז כמו יין הנלגם במהלך סעודה כך תורת הסוד מבשמת ומעלה אותנו.
למעשה, השילוב הטוב ביותר הוא של יין מטפורי – תורת הסוד, עם יין
הציווי להתבסם בפורים מדבר על יין ממש. הביטוי "עד דלא ידע", המתאר את דרגת ההתבסמות, רומז לפתיחת הלא מודע שבנפש. אך ניתן להעלות על הדעת שתי בחינות של לא מודע: התת מודע היצרי ממנו נובעים דפוסי התנהגות חייתיים, ומה שניתן לכנותו על מודע – מישור של חכמה רוחנית הנחה "למעלה מטעם ודעת". אין צורך לומר, שהציווי לשתות עד דלא ידע מכוון ליציאה מהדעת מהסוג הגבוה. על מנת שכך תהיה השתייה, היא צריכה להיות משולבת עם היין הרוחני, תורת הסוד.
מדברים אלו הולך ומתברר אופי סעודת הפורים של רבה ורבי זירא: השניים שילבו בין שתייה לבין לימוד משותף של ענייני סוד, בעודם מתבסמים להם משני סוגי היין. אלא שרבה ורבי זירא שונים מאוד. הפוכים אפילו. הדבר מתבטא בשמותיהם: השם רבה פירושו גדול, ואילו השם זירא הוא קיצור של זעירא, כלומר קטן (בתלמוד הירושלמי מכונה זירא זעירא). וכשמותיהם כן הם: לרבה יש כלי תודעה גדולים, "מוחין דגדלוּת" בלשון החסידות, היכול להכיל גם תובנות גבוהות ביותר, ואילו לרבי זירא יש כלים קטנים יותר, מוחין דקטנוּת, שתובנות גבוהות מדי עלולות לשבור אותם. לכן רק על רבה כתוב שקם – עלה והתעלה למחוזות נשגבים.
נציין במאמר מוסגר, שאת המלה שחט ניתן גם לקרוא גם בשֹין שמאלית, כמו "סחט". אכן, זהו האיות המקורי של המלה לסחוט, כבפסוק "ואשֹחט אֹתם אל כוס פרעה" בחלום שר המשקים. לפי זה רבה ראה את רבי זירא כמין ענב שיש לסחוט אותו כדי לחלץ ממנו את יין הסוד הגנוז בו.
כעת אנו יכולים גם להבין מחדש את חלקו השני של הסיפור. הסיבה שרבי זירא לא התנגד באופן עקרוני לערוך סעודה נוספת עם רבה היא שעצם כלות הנפש שחווה לא היתה שלילית. אדרבה, הוא ודאי ישמח מאוד לחוות שוב את ההתעלות הרוחנית המופלאה שעבר. אך רבי זירא, אולי דווקא בשל קטנות המוחין היחסית שלו, זוכר דבר נוסף שרבה שוכח: שהתכלית הסופית של כל ההתעלות הרוחנית היא להוריד את התובנות שהיא משיגה חזרה לכלים ארציים. בעוד רבה יודע רק שירידה היא לצורך עלייה, רבי זירא מזכיר כי גם עלייה היא לצורך ירידה. אחרי כלות הנפש צריכה לבוא נחת רוח – נחיתת הנשמה חזרה לתוך הגוף. מכיוון שלא מובטח לרבי זירא שבפעם הבאה תשוב נשמתו לגופו אין התעלותה כדאית עבורו.
זהו סוד ה"עד דלא ידע" המתוקן: לדלג מעל הידע והמודעות, אך לא כדי לחוות חוויות רוחניות פרטיות שלא ניתן אחר כך לעשות עמן דבר, אלא במטרה להשיג תובנות שאחר-כך ניתן להכניסן לכלים ארציים ומעשיים. הדרך לעשות זאת היא להתקדם אל אי הדעת באופן של ישוב הדעת. הדעת חשובה כי היא הכלי במסגרתו ניתן מאוחר יותר לשלב את התובנות העל שכליות שמשיגים בשכרות. במקרה של אי ידיעה בין ארור המן וברוך מרדכי, הרי שיש לשאוף אליה רק לאחר שמבינים היטב מה ההבדל ביניהם: מדוע המן ארור ומרדכי ברוך ולא להפך. לאחר שמבינים זאת אפשר לשאוף לתובנות גבוהות ומורכבות יותר, המוצאות בחינה של טוב ברע, המתחקות אחר שורשם המשותף של הטוב והרע, וכן הלאה.
הידעתם כי "ארור המן" שווה בגימטרייה בדיוק "ברוך מרדכי" (502)? הפוך, ברוך המן וכו', זה לא היה עובד, מכאן שצריך קודם לדעת מי ארור ומי ברוך. מכל מקום, אור חדש נשפך על הסוגיה כולה: עדלאידע הוא מצב בו נכנסים לגימטריות כה עמוק עד כדי שכל המלים בנות אותו ערך מספרי מתמזגות (או שפשוט לא מסוגלים לחשב יותר)... ביחס לבורא עולם זהו מצב של "אמונה פשוטה", וביחס לבן הזוג מצב של "שכינה ביניהם", בו אפשר להגיד בקלות אני אוהב אותך (ביטויים השווים שלושתם 502).
ואם אתם לא מאמינים בגימטריא (כך כותבים במקור) זה בסדר: "א-להים מאמין בגימטריא" וחשבו בעצמכם כמה זה (דוקא אלקים מאמין בזה, אגב, לא שם הוי'ה – הוא יודע בוודאות מה הערך של גימטריאות). פורים שמח!
המאמר מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג.לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
