זה חם ומתוק: מדריך מקוצר לברנדי
הוויסקי והוודקה כבר כבשו את מקומם על הבר הישראלי, ודווקא הברנדי, המתוחכם והעמוק, נותר מוקצה מחמת עבר שלילי. מדריך מקוצר למשקה שכדאי להכיר עוד לפני סוף החורף

לעזרתי באו יומיים של חורף, כמו גם אירועי ברנדי, שנערכו החודש בבאסטה בתל אביב. כבר הזכרתי בעבר שהמקום הוא בר היין הטוב והכיפי ביותר בישראל (חוץ מיועזר. ברור). מעוז אלונים, חבר ואחד האנשים בעל הטעם הטוב ביותר באוכל ואלכוהול שאני מכירה, מינף מסע כומתה בין כ-15 סוגי ברנדי שונים, המאפשרים התרשמות רוחבית.
ברנדי הוא למעשה שם גנרי לכל המשקאות האלכוהוליים המופקים מפירות וקליפותיהם. בפרקטיקה המוכרת לנו, ברנדי מיוצר מענבים שעברו תהליך זיקוק. התוצר, המכונה או דה וי (מי החיים), מועבר לחביות עץ אלון, מיושן שם תקופות שונות, וכך מקבל צבע וארומות אופייניות.
הברנדי הידוע ביותר הוא הקוניאק הצרפתי (הקרוי על שם אזור הייצור), אבל בצרפת יש עוד טוענים לכתר: הארמניאק, התזקיק הצרפתי הראשון (מאזור באותו שם) והקלבדוס, ברנדי מתפוחים, גאוות אזור נורמנדי. מעבר לאלו, מדינות רבות מייצרות ברנדי איכותי, ובהן ארמניה (עדין וחנפני), גרמניה (אסבאך אורלאט) וספרד.
בישראל, משום מה, עדיין מעדיפים וודקה סופר פרימיום או ויסקי. למה? כרגיל אצל יהודים, טראומות לא חסרות. "מה שקראו לו קוניאק אצלנו,
תוסיפו למיצוב האנכרוניסטי את תרבות השתייה הישראלית, שמחבבת בעשורים האחרונים משקאות קצרים ותכליתיים (צ'ייסר), ותבינו שההתענגות הארוכה על ברנדי מתאימה לישראליות כמו שמלת מעצבים לפליט ממחסום קלנדיה. ועדיין, שווה לתת לנוזל צ'אנס, רגע לפני שנהיה חם מדי. הנה מספר המלצות מוכרות פחות לעניין:

קורווזיה: מותג הקוניאק האלגנטי מוכר פחות בארץ, אבל הוא אוכל את כל ההנסי והרמי שישראלים מעמיסים בדיוטי פרי. באסטה ריימז ופי דידי כבר הפכו אותו לסמל סטטוס לראפרים באמריקה עם שיר המופת "תעביר לי את הקורווזיה", אבל הוא שווה יותר מדרינק שופוני לערסים. גרסת ה-VS (שנתיים וחצי) היא יופי של תמורה לכסף.
לא מורכב, אבל מאופיין ברכות, במעוגלות ובטעמים אופייניים (350 שקל). ה-VSOP (ארבע שנים וחצי) כבר מספק חוויה מורכבת יותר. באף הוא קשה יותר וחד, אבל בפה הוא מאוזן, עגול ומתוק יותר. המחיר: 450 שקל. וככל שעולים בדרגת היישון, כך האף הופך לנוקשה יותר והפה לעגול יותר. ה-XO למשל הוא כבר חווית קטיפה נוזלית ויקרה אש. אישית, אותי זה קצת משעמם. המחיר: 1150 שקל.
ברון דה מונטסקייה: המלחמה בין אוהדי הקוניאק לארמניאק היא מיתולוגית. השוני ביניהם הוא באזורי הגידול, בזני הענבים ובעובדה שארמניאק הוא הברנדי היחיד שמציין בתווית את שנת בציר הענבים. אנחנו טעמנו מונופול ונפוליאון (בדרגת יישון גבוהה יותר), שהיו שניהם עשירים ומפנקים, עם מורכבות שחסרה בקוניאק. היבוא לארץ פסק, אבל יש עוד בקבוקים בחברה הסקוטית. המחירים: מונופול: 350 שקל. נפוליאון: 500 שקל.
Torres

כרמל 100: אחרי שנים שהברנדי הישראלי האיום חרך למקומיים את הכבד (שטוק 84, מדיצינל , אקסטרא פיין. בעעע), הצליחו למנף בכרמל ורסיה סבירה יחסית. התוצאה מתוקה, פשוטה ופשטנית, במובן החיובי של המילה, עם גוף מלא. לא משהו, אבל גם לא מביך. המחיר: 215 שקל.
מאר דה בורגון, יישון ארוך, ג'וזף דרוהין: אובססיה פרטית של אלונים, שלי ושל עוד כמה משוגעים לנוזל הגס והבשרני הזה. על אף שלא מדובר במה שנהוג לכנות ברנדי, הוא התשובה המהממת של אזור בורגון לגראפה האיטלקית. כמו הגראפה, גם המאר עשוי מדורכאות ענבים (חרצנים, קליפות וכו'). המחיר : 990 שקל לבקבוק מגנום (ליטר וחצי ).