לא מאמינה בלהקריב את עצמי: ראיון עם נורית גפן
הסבתות החדשות הן כבר לא הבבושקות החביבות שממלאות את המקרר בקציצות. יש להן יומן עמוס, תוכניות מקיפות להגשמה עצמית, מאהבים, ולא, ממש לא מתאים להן לוותר על יוגה לטובת חיתולים. נורית גפן, אמא לאביב ושירה, סבתא לשניים, מציגה: הסבתאות החדשה
הן לא מוותרות על מכון כושר, הן וורקהוליקיות וחובבות גאדג'טים, בחורף הן בסקי ובקיץ הן בטיול שורשים, ובעיקר הן עסוקות, מאוד עסוקות, במיוחד כשהילד קודח מחום והמטפלת לא מחזירה טלפון. הסבתות החדשות הן כבר לא הבבושקות החביבות שמזנקות לעזור וממלאות את המקרר בקציצות וחריימה, יש להן יומן עמוס, תוכניות מקיפות להגשמה עצמית, מאהבים, ולא, ממש לא מתאים להן לוותר על היוגה לטובת חיתולים. היום מתקיים בחוג למדעי ההתנהגות ב"מסלול האקדמי המכללה למינהל" יום עיון על תפקיד הסבתא החדשה, הזדמנות מצוינת לשאול את נורית גפן, סבתא מודרנית, על מערכת הציפיות המופעלת עליה.
גפן, ,64 אמא לאביב ושירה וסבתא טרייה לשני נכדים קטנים, היא ישירה ומצחיקה ומעולם לא היססה לומר את דעתה בנושאים שנויים במחלוקת, גם לא בסוגיות של בית ומשפחה. מי שמחפש קלישאות סכריניות על סבתאות מוזמן לחפש אותן במקום אחר. גפן לא מבשלת, אין לה תמונות של הילדים על הקיר, ובהחלט אין לה שום כוונה להקריב בשביל אף אחד, גם לא בשביל הנכדים, מיומנה של סבתא חדשה .2009
הריאיון עם גפן מתחיל בסטנד אפ. "בדיעבד שמתי לב שכל השאלות שלאחר הלידה של הבת היו ממש משונות," היא צוחקת, '"איך הייתה הלידה.'? איך אני יכולה לדעת, הייתי בתל אביב והיולדת שכבה בנתניה, אני יכולה לספר רק משמועה. 'כמה הוא שוקל.'? באמת, מה זה משנה. 'למי הוא דומה'? בחייכם, כולו בן שלוש שעות וכבר רוצים שהוא יהיה דומה. 'ואיזה צבע עיניים יש לו'? שאלה ממש לא מובנת, זה באמת חשוב? וכמה צבעים כבר יכולים להיות לו: חומות, כחולות, ירוקות - רק אם הוא היה שפן, הן יכולות להיות אדומות. ואני שואלת, האם צבע העיניים חשוב יותר מאיך היולדת מרגישה? ונניח שאומרים לכם כמה הוא שוקל? ונניח שגם צבע העיניים ידוע, נו מה עכשיו? מה עושים עם האינפורמציה הזאת? בדרך כלל כולם מתחילים לנתח, העיניים של אמא, הפה של סבתא, גזרת העיניים של סבא. ידעת בכלל שיש דבר כזה גזרת עיניים? והאוזניים של דוד יעקב, והכי מצחיק שכבר ביום השני להולדתו אנשים אמרו לי 'רואים שהוא ילד חכם, יש לו מבט סקרני בעיניים.'! איזו חוכמה ואיזו סקרנות יכולה להיות לילד בן יומיים? אני אף פעם לא יודעת לענות על השאלות הללו, אבל אז מגיעה שאלת השאלות: נו, איך זה להיות סבתא."?
"אני חושבת שאני סבתא די בסדר, אמנם קשה לי קצת עם תינוקות, משום שהם תלויים בי לחלוטין והם חסרי אונים וזה מפחיד אותי. אני יודעת שיש נשים שאוהבות את הגיל הרך דווקא בגלל חוסר האונים והתלותיות המוחלטת בהן. אצלי זה הפוך, כשהם קטנים הם פחות מעניינים אותי, ואני חושבת שיהיה לי קל יותר איתם כשהם יגדלו ואפשר יהיה לשוחח איתם. יש סבתות שמתלוננות: הנה הוא כבר גדל, אני כבר לא מעניינת אותו. אני מקווה שכשהם יהיו גדולים אני כן אעניין אותם, כנראה הסבתאות שלי תתמקד יותר בשיחות נפש עם הנכדים ופחות בבישולים, כי אני רעה בבישולים ואני, שלא הייתי אמא מבשלת, לא אהיה פתאום סבתא מבשלת."
אין אצלך סטוקים של אוכל במקרר למקרה שהנכדים פתאום יגיעו?
"בדרך כלל אין אוכל אצלי בבית, כי אני עובדת כל השבוע ואין לי זמן לבישולים. בימי שישי אני משתדלת שניפגש כל המשפחה אצלי, אצלם או אצל אבא שלהם, ואז או שהילדים מבשלים או שאבא שלהם מבשל. יש לי משפחה של בשלנים נפלאים, ואני הכי שמחה לבוא אל הילדים הביתה, כי אצלם תמיד יש אוכל מאוד טעים, וכשאני באה הם תמיד מושיבים אותי עם הנכד ונותנים לנו לאכול ביחד. לפעמים הם נותנים לי גם טייק אוויי הביתה, שיהיה לי לכמה ימים, שלא אגווע ברעב."
איזה סבא יהונתן?
"סבא נהדר, אבל לזמן קצר, יש לו סבלנות מוגבלת. הנכדים כבר זיהו שהוא מבולבל ומטורלל ואפשר להשתולל איתו. גם אני מטורללת וגם איתי אפשר להשתולל, אבל יהונתן גם עם הילדים שלי וגם עם הנכדים אחראי על הקלילות והצחוקים. מתים עליו."
מה את עושה עם הנכדים?
"משתדלת לשחק איתם במשחקים שהם אוהבים, אבל עדיין אין לי ביטחון איתם. אני לומדת דווקא מהסבתא השנייה, ששונה ממני מאוד ויש לה המון ביטחון עצמי בסבתאות. אני כל הזמן דואגת שאולי הנכד ישתעמם איתי, אולי לא יהיה לו כיף אצלי. לסבתא השנייה יש לביבות נפלאות והמון ביטחון, וכשאנחנו מבקרים אצלה אני רואה שהילד מרגיש יותר בטוח איתה מאשר איתי, עד כדי כך שכשהוא מגיע אליי הביתה להיות איתי
מה הכי מאפיין אותך כסבתא?
"כשילדתי, אמא שלי נטעה בי המון ביטחון, לימדה אותי איך לטפל בתינוק ונסכה בי הרבה רוגע. כשהפכתי לסבתא, התפרצו אצלי חרדות שלא ידעתי שקיימות והטרפתי את הבת שלי עם חוסר הביטחון שלי. במקום לחזק אותה ולתת לה ביטחון, אני חושבת שרק ערערתי לה את הביטחון. לשמחתי, הבת שלי התנהגה באצילות ולא זרקה אותי מהבית. כנראה כל החרדות צצות עכשיו, כי רק בגיל ,64 כשאני סבתא, אני מרגישה בפעם הראשונה אמא. לא הייתי האמא המסורתית, לא הייתי אמא דאגנית, ופתאום אחרי שבתי ילדה אני מאוד דואגת לה - דואגת שתשתה, שתאכל, שתנוח. אלה דברים שממש לא אפיינו אותי. מאז שאני סבתא, האימהות שלי התעצמה ואני מזהה יכולות שלא ידעתי על קיומן. כשהייתי אמא לא היה לי כל כך זמן אליהם, אז עכשיו אני מתקנת ונותנת את הזמן שלא היה אז".
את עובדת קשה, מתי יש זמן לעזור?
"אני עובדת מהבוקר עד חמש אחר הצהריים, ובסוף היום אני עייפה מאוד, אבל כשצריך אותי אני באה. חשוב לי שלילדים שלי יהיה ביטחון שאני שם. אני מתמרנת, וגם קרה שבאתי בבקרים. עשיתי מאמץ."
הרבה סבתות אומרות שהן מקריבות את עצמן בשביל הנכדים, את מרגישה שאת מקריבה?
"כל סוג של הקרבה מכיל בתוכו ציפייה, ואני לא אוהבת שאנשים יחשבו שאני מצפה מהם למשהו. אני לא מאמינה בלהקריב את עצמך לשום דבר, וזה כולל ילדים ונכדים, כי אם את מקריבה כולם חייבים לך. במילה הקרבה טמון קורבן, ואני לא רוצה אף פעם להיות קורבן או שירגישו שאני קורבן."
בכנס שיתקיים היום ידברו על הסבתא החדשה, והמסקנה של חלק גדול מהמחקרים זה שהסבתות השתנו, אבל החברה עדיין מצפה מהן להיות כמו הסבתות של פעם. גם את מרגישה את הציפייה הזו?
"כן, כי הסבתות של פעם היו עקרות בית והיה להן זמן לבשל ולעזור ולעשות בייביסיטר. הן היו מתייצבות מתי שצריך אותן. היום רוב הסבתות עדיין עובדות, ובמיוחד אני, שחיה לבד וצריכה לפרנס את עצמי עד יום מותי. הייתי שמחה מאוד אם מישהי או מישהו היה נותן לי מלגת זקנה, ואז הייתי יכולה להרשות לעצמי לעבוד פחות ולעזור יותר לילדים."
אנשי מקצוע טוענים שגם לילדים יש רצון לסבתא קלאסית, כמו זו שהם זוכרים מילדותם.
"אין לי מה לומר. אני מניחה שגם הילדים שלי יעבדו ויעמדו בפני אותה בעיה שאני עומדת בפניה היום. דווקא הילדים מבינים שאני כמעט כל השבוע לא מגיעה הביתה ישר אחרי העבודה וכמעט אין לי זמן לעצמי."
למה?
"אני הולכת יום בשבוע לכל אחד מהנכדים, וזה כבר יומיים תפוסים. יום אחד בשבוע אני נאלצת לעשות התעמלות בונת עצם כדי שאם אפול לא איהפך לאבק. ויש יום אחד קניות, וזה הכול - נגמר השבוע. נשאר לי רק יום שלישי פנוי."
זה הקונפליקט הקלאסי של סבתות.
"באמת חשבתי שכשאזדקן יהיה לי המון זמן לעצמי, ובעצם יוצא שאני עובדת יותר קשה. אני מבינה שהמנוחה היחידה שתהיה לי זה כשאשכב בקבר."
את מחזיקה בעבודה תמונות של הנכדים?
"אני סבתא שלא מראה תמונות. אין לי אף תמונה בעבודה."
לא יכול להיות.
"כן, זה עקרוני. אני לא רואה בזה משהו להשוויץ. יש אימהות שאין להן עדיין נכדים, ואם אדבר על הנכדים שלי הן ינדנדו לבנות שלהן שיעשו מהר נכדים, ואני לא רוצה להפיל את הנדנוד הזה על אף אחד. מה עוד שאני כל החיים אמרתי לילדים שלי: אל תתחתנו מהר ואל תלדו מהר ילדים, תישארו כמה שיותר זוג, גבר ואישה, תשדלו ליהנות מהזוגיות שלכם לפני שתחליטו ללדת ילדים, שום דבר לא בוער."
"השתגעת? רק זה חסר לי. פעם הסבתות היו אומרות: תראה לדודה מה אתה יודע לעשות, תשיר שיר, תרקוד. אני בחיים לא אעשה את זה לנכדים שלי, כי אני לא רוצה שהם יחשבו שאני אוהב אותם יותר אם הם יראו לי את ההישגים שלהם. גם עם הילדים שלי זה היה ככה - תמיד הנמכתי ציפיות. היה חשוב לי להגיד להם שהם עושים בשבילם ולא בשבילי, ואת זה העברתי גם לסבתאות. אני רוצה
שהנכדים ירגישו שאני מקבלת אותם בלי חוכמעס, בלי טריקים ובלי שטיקים. חשוב לי להבהיר להם שאני אשמח להיות איתם גם כשהם יהיו עצובים ומצוברחים וכואבים. זה אפילו מקומם אותי שמציגים את הילד כמו קוף בקרקס."
את אוהבת שקוראים לך סבתא? יש הרבה נשים שהכינוי מעורר בהן רתיעה.
"אני מכירה הרבה סבתות שלא אוהבות שקוראים להן סבתא. אני מאושרת שהנכדים קוראים לי סבתא, ומקפידה שיראו שאני הסבתא ולא האמא ולא החברה. חשוב שהנכד יידע שאני יותר זקנה מאמא שלו, והזקנה מתבטאת בקמטים ובמשקפי קריאה ובאיטיות. אני מקווה שכשאני אמות, הנכדים שלי יבינו שמתי מזקנה ואין להם מה לדאוג כי הם צעירים. אנחנו חיים בחברה שמוחקת את הסימנים של הזקנה, ואני לא אוהבת את זה. אני לא נגד טיפולים קוסמטיים, אבל אני נגד ההיסטריה של מכחישי הזקנה. היום להיות זקן זה לא טרנדי, וצריך להקים עמותה לגמילה מנעורים. אני לא מכחישה לרגע שאני מזדקנת. שמי נורית גפן, אני בת 64 ואני מזדקנת. הנה, אמרתי את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
