בית של זוגות: משפחת סתת-קומבור מאמינה בנעליים
שלי ואילון סתת-קומבור, בעלי המותג קאפל אוף מתגוררים בדירה שכורה בצפון הישן של תל-אביב, עמוסה בארבעה ילדים, אופניים, וזוגות זוגות של נעליים. ביקור בית
"זה הרצף שלנו," מסבירה שלי, "אנחנו בחנות, בסטודיו, במפעל, אני בהיריון, מיניקה וחוזר חלילה." כמו כימאים מנוסים, מצאו השניים את התמהיל הנכון של קריירה, משפחה, עיר וקהילה. את הסטודיו והחנות מיקמו במרחק הליכה מהבית, וחלוקת הנטל נעשית שווה בשווה ללא מילים.
באחד המערכונים בסרט "כשהארי פגש את סאלי," מופיע זוג זקנים שמספר את סיפור היכרותו: איך נעו אחד סביב השני כל ילדותם, איך הכירו, במקרה, במעלית, שנים לאחר מכן. אצל שלי ואילון הסיפור דומה. "שנינו גדלנו בירושלים, באותה שכבת גיל, ההורים שלנו הכירו אלה את אלה, אך אנחנו מעולם לא נפגשנו." המעלית שלהם הייתה האקדמיה לאמנות ועיצוב - "בצלאל." "הכרנו במחלקה לצורפות. אחרי שלושה חודשים ביחד. כבר ידענו שזה זה. ההרגשה הגיעה ב'בום,' לא יכולנו להתעלם ממנה," אומרת שלי.
לקראת סיום הלימודים, עברו להתגורר יחדיו אצל הוריה של שלי. "ידענו שאיפה שלא נהיה, יהיה לנו טוב," מסבירה שלי, "לא היינו צריכים משהו משלנו. היינו כל כך מתואמים, לשנינו היה ברור שאנחנו רוצים משפחה גדולה, רק לא היה לנו ברור מה אנחנו הולכים לעשות עם החיים שלנו."
אילון, שסיים בהצטיינות את המחלקה לצורפות, החליט שהוא רוצה להמשיך ללמוד, והתקבל ללימודי אדריכלות ב"בצלאל." "אני חושב שהייתי הסטודנט הראשון בעולם שאחרי חמש שנות לימוד עוד רצה להמשיך, אבל הרגשתי שזה לא מספיק וחשבתי שארכיטקטורה זאת התשובה."
היא התחילה בסלון, שהפך במהרה לסטודיו ובית מלאכה לנעליים, ואילון החל להביע עניין, לייעץ ולעזור. "זה היה מצב מטורף," נזכרת שלי, "אילון סטודנט, אני בהיריון עם עומרי, ומתפנה חנות ברחוב בצלאל, ממש ליד בית הספר. אין לנו מושג בניהול של עסק, אבל היו לנו 10,000 שקל והרגשנו שאנחנו יכולים לכבוש את העולם ."
אילון, שנכנס יותר ויותר לעסקי הנעליים, החליט לעזוב את הלימודים. "אחרי שנתיים בערך, הבנתי שזה לא זה. הרגשתי שכדי לממש את עצמי אני צריך לעבור דרך ארוכה, ואין כאן פתרונות קסם." אילון הצטרף לשלי, והשאר היסטוריה. "אנחנו נשואים כבר 11 שנה ומנהלים עסק משותף כמעט אותו זמן. התחושה ההיא, של ה'בום,' רק הולכת ומתחזקת," אומרת שלי.
"לפני כמה חודשים הלכנו עם כל הילדים ברחוב ומישהו שאנחנו מכירים ניגש אלינו ושאל 'מה קורה איתכם? אתם מתחזקים."? מתברר שהמראה של משפחה מרובת ילדים ברחובות תל אביב הוא כזה שמותיר כמה פיות פעורים. כל אחד מבני הזוג הגיע אל הרצון הזה ממקום שונה: שלי גדלה עם אח ואחות באווירה מאוד משפחתית, וידעה שהיא רוצה את אותו הדבר עבור ילדיה. אילון, שגדל כבן יחיד, ידע שהוא רוצה להעניק לילדיו משהו שלא היה לו. "רצינו הרבה ילדים, אבל גם רצינו להיות איתם," מסבירה שלי, "כשיובל היה בן שנתיים התחיל להיות קל ואמרתי לאילון 'בוא נעשה מהר עוד אחד, שלא נתרגל."
בחיי היומיום, ההחלטה להיות עם הילדים מפורקת להחלטות קטנות ומשמעותיות. "קודם כול, אני מאמינה שמה שטוב לאמא - טוב לילד," אומרת שלי, "אמא שלא רוצה להיניק, למשל, לא צריכה להיניק בכוח. אני ידעתי שיהיה לי הכי טוב להיות איתם, ולכן נשארנו עם כל אחד מהילדים שנתיים בבית. עבדנו בשיטה של יום אני ויום אילון - אחד מאיתנו היה בעסק, והשני דאג לפרוצדורות של הבית.
הכול עמד על האינטראקציה אחד עם השני, להבין, לראות ולדעת לוותר כשצריך." את הסטודיו בחרו למקם במרחק הליכה מהבית. "העובדה שאנחנו שותפים בכול וקרובים הביתה פיזית, זו הדרך היחידה שזה יכול להצליח. החלטה נוספת היא שהילדים אוכלים שלוש ארוחות בבית, לא מזמינים אוכל ולא יוצאים לאכול. בשביל ללכת לקניות בסופר אנחנו צריכים לקחת יום חופש."
"רק הבוקר שלנו הוא יום עבודה בפני עצמו," מספר אילון, "אני קם ראשון ובדרך כלל נבהל מהשעה המאוחרת, כי אנחנו לא סובלים שעונים מעוררים. לעומרי ותמר אנחנו מכינים בגדים ומערכת ערב לפני, וצריך גם לדאוג שלכולם יהיה מה לאכול." "הם לא מְתַקשרים בבוקר, ולנסות לקלוע לטעמו של כל אחד זה דוקטורט," מוסיפה שלי, "אז יש חלוקה בלי מילים;
"העסק הוא משפחתי, תרתי משמע. זה יוצא מתוכנו בצורה משותפת שמלווה אותנו לאורך כל היום," אומרת שלי. "אנחנו חולמים על נעליים ויכולים באמצע הלילה לקום ולצייר." הזוג מספר שהיה חשוב לו שכל הנוגעים בדבר יבינו שמדובר בעסק מיוחד. "הקפנו את עצמנו באנשים שאנחנו מסורים אליהם והם אלינו. הצעדים שלנו מלווים בהמון רגש, הדברים נעשים עקב בצד אגודל, ואנחנו גדלים לאט לאט. מבחינה מסוימת, ככל שזה יותר קשה, אנחנו יותר נהנים."
באופן פרדוקסלי, על אף שהם מבלים את רוב שעות היום ביחד, בני הזוג קובעים ביניהם פגישות עבודה. "בהתחלה ניסינו לעשות את זה בין לבין, אבל זה פשוט לא עובד. פתאום הבנו שעם הילדים, הבישולים והעסק, אין לנו יותר מחמש דקות לדבר אחד עם השני במשך היום."
השניים מודים שמבחינה מסוימת, הנעליים שהם מעצבים מושפעות מהבחירות שעשו לאורך הדרך. "בסופו של דבר, אנחנו עושים את הנעליים האלה בשבילי," מודה שלי, "בשביל נשים שצריכות להיראות כמו שצריך, שחשובה להן ההופעה החיצונית, אבל מצד שני הן כל היום על הרגליים וצריכות גם שיהיה להן נוח. ברמה הפילוסופית, אני מאמינה שהיציבות והביטחון העצמי מתחילים בנעליים."
אחרי שפתחו את החנות הראשונה בירושלים והייצור נעשה ביפו, החלו הנסיעות על ציר ירושלים תל אביב לגזול מחיר כבד מדי, ובני הזוג החליטו שזה הזמן לעבור. "היה לי קשה לעזוב את ההורים שלי," נזכרת שלי, "והיינו צריכים לעשות את זה בהדרגה. לכן עברנו בהתחלה - תאמיני או לא - למודיעין, אמצע הדרך." אלא שאילון ידע מראש שזה לא בשבילו. "חיפשתי דירה בתל אביב, אבל שלי לא הייתה מסוגלת. שבועיים אחרי שהגענו לשם כבר שאלנו מתי עוברים."
למרות ששניהם מעצבים, והאסתטיקה היא ערך מרכזי בחייהם, דווקא בבית בחר הצמד שלא להקפיד ולדקדק. "הבית הוא הכי אמיתי - בשביל הילדים. אין כאן מקום לעיצוב, כי אנחנו לא רוצים לגור במוזיאון או לרדוף אחרי הילדים שלא ייגעו בזה ולא יעלו על ההוא. יש לנו כמה פריטים מעוצבים ומדהימים שאנחנו מתאהבים בהם, אבל מאחסנים בינתיים בארון."
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-
נא להמתין לטעינת התגובות
