היוגי שחתר אל החופש: סיפורו הלא יאמן של האיש שערק בקפיצה לאוקיינוס
בליל ה-13 בדצמבר 1974 קפץ סלבה קורילוב מעל סיפונה של אונייה סובייטית אל מימי האוקיינוס השקט. פרק מתוך כתב היד שהותיר אחריו מתרגל יוגה אדוק, ששחה אל החופש במשך שלוש יממות, ללא מזון או מים
פעם, כשישבתי לחוף המפרץ התכול ליד גֶלֶנֽגִ'יק והאזנתי שעה ארוכה לרעש הגלים, הטבע סביבי שינה את צורתו בהדרגה. אני התבוננתי סביבי שוב ושוב, ראיתי את מפרץ, את הסלעים ואת הים, אבל העולם לא התקבע בזיכרון, ובכל מבט נראה מוכר פחות ויפה יותר. שעה ארוכה הייתי מנותק מזמן, ממקום וממטרה, ולא זכרתי מי אני, מתי הגעתי לכאן ואיך. לפתע חשתי בבירור בנוכחותו של יצור חי. הבטתי בים, והוא, ממעמקיו, בכל המסה שלו, בדבשות הגלים, באדוות הקצף שעל החול, בטיפות המיקרוסקופיות שעל הסלעים – גם הוא הביט בי. זו היתה תחושה מדויקת, יוצאת דופן ובו בזמן ממשית – הים הביט בי, ואני לא יכולתי לגרוע ממנו את עיני. לבי נחמץ בכאב. שמעתי קריאה עמומה וחשתי כיצד נשמתי נשאבת למצולות. התודעה שלי נשארה צלולה, אבל היה לי נדמה שהתעוררו אצלי חושים חדשים שלא היו נגישים קודם לכן. כמו זרועות של תמנון הם גיששו את דרכם בספֵרות אחרות של הקיום ומילאו אותי אושר. אינני יודע כמה זמן הייתי שרוי במצב הזה.
אחר כך שמעתי שקוראים בשמי. חזרתי לחגיגה הלילית. ראיתי בשר נצלה על האש, כוסות מתמלאות יין, בנות צוחקות, ואנשים מתיישבים סביב מדורה. אני הייתי אחד מהם. אמרתי דברים משונים ונדרש לי זמן רב לחזור למצבי הרגיל, אבל רעש הגלים המתנפצים על החוף החזיר אותי למה שחוויתי רגע לפני, ורגש האהבה עדיין מילא את לבי.
מאותו ערב משהו השתנה בי. יכולתי לשבת לבד שעות ליד הים, לשמוע ולהריח אותו, להתפלא ולהתפעל ממנו, לשקוט בנוכחותו ולהתמסר אליו בכל לב. הרגשתי שאנחנו קשורים בקשר נעלם שיתקיים לעד.
נדמה לי שמדי פעם אני נרדם. אולי מאבד את ההכרה. ולכן, מחשש שאפר את קצב הנשימה, אני מעז לעשות את מה שלא העזתי יותר מחמישים שעות שחייה – אני מסיר בזהירות את המסכה ומעלה אותה למצח. פיית השנורקל לפותה עתה בין שפתי, ואת הצינור אני מחזיק בזווית מסוימת שמאפשרת לי לצוף זמן רב בלי להסתכן בבליעת מים. זה הימור מסוכן, ואף על פי כן אני נוכח מיד שהריאות שלי שומרות על קצב פעולה קבוע ונינוח שלא השתנה מתחילת הדרך. הזכות שמורה לתרגילי הנשימה היוגיסטיים, אין לי צל של ספק בכך.
התחלתי לעסוק בתרגילי נשימה בשנה החמישית של היוגה. לפני כן עשיתי תרגילי הכנה ותרגילי טיהור. הבהאסטריקה חיזקה מאוד את השרירים שלי, והשחייה בים (בכל מזג אוויר) והצלילות (אלפיים שעות מתחת למים) הרחיבו את הריאות. ניגשתי לשלב השני ביוגה ביראה ובהתרגשות. השקעתי באסנות מרץ מוגזם, ולא אחת נוכחתי לדעת כי יש מן האמת באזהרות לגבי הסכנות שבביצוען: מתחתי לעצמי שרירים וגידים, פעם, באמצע סערה, כמעט שברתי את המפרקת כשעמדתי על הראש על סיפון מתנדנד, ופעם אחרת כמעט נחנקתי כשניסיתי לסיים תרגיל טיהור מורכב – לחלץ מהקיבה רצועת בד באורך שישה מטרים (היא הסתבכה בקנה המזון וחסמה לי את הנשימה). אבל ביצעתי את תרגילי הנשימה ביסודיות מיוחדת, ספרתי את הקצב לפי פעימות הלב כנדרש, והשקעתי בכך שעות תרגול רבות – בימים הרעים ביותר התאמנתי שעתיים או פחות, ובימים הטובים ביותר התאמנתי עד שתים-עשרה שעות. כמעט כל המקורות שעוסקים בתרגילי נשימה אינטנסיביים מזהירים מפני הזיות, התערערות נפשית, טירוף וצרות אחרות, וממליצים מפורשות שלא לגשת אליהם ללא הנחיה ומדריך. אבל אני, אלמלא ההזהרות סבלנותי היתה פוקעת. בתחילת כל אימון התחננתי מהמורים שלמעלה, בשמים, שישלחו לי לפחות צרה קטנה אחת בתמורה
התנוחה הטובה ביותר לתרגילי הנשימה היא הפדמאסנה (תנוחת הלוטוס). שנתיים נדרשו לי כדי להגיע אליה, ושנתיים נוספות נדרשו לי עד שיכולתי לשהות בה בלי מתח לפחות חצי שעה. הסידאסנה (ישיבה ברגליים משוכלות) שימשה אותי כתנוחת הרפיה שממנה חזרתי לפדמאסנה. ואז, בתום תשע שנים – חמש שנות תרגול וארבע שנות הכנה – התחלתי להתקרב לתרגיל הנשימה החשוב ביותר – נשימת הרטט (נשימה כמעט ללא תזוזה של בית החזה), ואחריו לשלב הקשה ביותר, המסוכן ביותר אך גם המעניין ביותר ביוגה – עידון הרטט.
תרגול של עידון הרטט כרוך בסגפנות. כדי לשמור על כושר חייבים להקפיד לבצע אסנות ותרגילי טיהור, וחשוב להקפיד דיאטה חמורה שכוללת תקופות של צום מלא בן עשרה עד שנים-עשר יום. קפה ואלכוהול, למדתי מניסיוני, גורמים לרטט להיות גס יותר; עישון מריחואנה מעדן מאוד את הרטט. בנוסף צריך ללמוד להעמיק יותר ויותר את ההרפיה, כי כל התקדמות בהרפיה מובילה בהכרח להתקדמות בעידון הרטט, וככל שהרטט דק יותר אפשר לבלות זמן רב יותר מתחת למים. בדקתי את זה פעם: חגרתי חגורה עם משקולות, נשכבתי על שפת הבריכה, הבאתי את הגוף למצב רוטט, ואז החלקתי בזהירות לתוך המים, נשכבתי על הקרקעית והמשכתי לנשום נשימת רטט. החזקתי בקלות ארבע דקות, ולהערכתי הייתי יכול להגיע לחמש-עשרה דקות מתחת למים אילו התאמנתי במיוחד לצורך הזה.
כשהתחלתי בתרגילי נשימה לא ידעתי עליהם דבר באמת. קראתי ספרי יוגה רבים, ובאחד מהם צד את עיני המשפט "תנו לתרגילי הנשימה לספר על עצמם". זו היתה הערת אגב, אבל אימצתי אותה. ערכתי ניסיונות, טעיתי וניסיתי שוב. העשייה היתה הציר המרכזי, מעוררת בעיות אך גם פותרת אותן טוב יותר מכל הסבר, וכמו בכל תחום אחר בחיי, היא היתה מלווה תמיד בשמחה, בתשוקה, ברגש טהור ובריכוז גבוה, גם בעיתות סכנה. כי אחרי הכול אנחנו לומדים לחיות באמת רק כשהמוות נמצא מעבר לכתף...
אני מרים את ראשי ורואה אוקיינוס שחור. נזכר בהבהובי האורות ותר אחריהם במבט, אבל מגלה שכיוון השחייה שלי היה לגמרי מנוגד להם. האם ייתכן ששוב איבדתי את ההכרה? זה מפתיע אותי, כי אני יכול להישבע שעד לפני רגעים ספורים יכולתי לראות את חופו הרחוק של האי, מרחק של כעשרה קילומטרים לפני. אולי הזיתי, אולי שחיתי מתוך איזשהו טראנס, אבל אני זוכר בוודאות שראיתי דקלים ואחריהם רצועה כהה שסימנה את שפת היער, וממנה העצים התחילו לטפס למעלה, לכיוון ההרים. עוד במהלך היום ראיתי את ההרים האלה, אבל מזווית אחרת. במבט צדי הם נראו כמו הר ענק שמסתיים בראש מחודד, ואילו קודם נפרש לנגד עיני רכס מרובה פסגות קירחות. זה היה ברור ומוחשי. והנה עכשיו, שם, מאתיים מטרים לפני, נמתחים פסים לבנים רחבים, הם כל כך בוהקים שאי-אפשר שלא לראות אותם. אלה גלים, והם מתנפצים על שרטון. מצד שמאל המים יותר שקטים. זה הצד שאני צריך לשחות אליו...
אני פוקח את עיני וחומה של חושך מתמוטטת עלי. אינני רואה דבר. רק אוקיינוס שנמתח אל האופק ושני אורות. אותם שני אורות מהבהבים. לא התקרבתי אליהם. ייתכן שהספינה התרחקה, ייתכן ששחיתי לכיוון אחר...
הגוף שלי זוהר מפלנקטון וקודח מחום. אולי זו קדחת הייאוש... והמראות – הזיות שווא. אני שוקל אם לחבוש את המסכה ולנסות לנשום באופן סדיר ושיטתי – שאיפת ניסיון עדינה, ואחריה שאיפה עמוקה. הקצב יחייב אותי להישאר ערני לפחות כמה שעות. אבל למה לי המאמץ? אין לי טעם להמשיך בחיי אם ממילא לא אראה את הזריחה. ומתוך חישוב קר ורציונלי ברור לי שהסיכויים לראות קרן שמש ראשונה הם קלושים; יותר מארבעים קילומטרים מפרידים ביני לבין האי מִינְדָנָאוֹ, כך שגם אם אצליח להחזיק את גופי מעל פני המים – משימה שהופכת בדיונית מרגע לרגע – לא אשרוד את הסערה הראשונה, כי כבר לא יהיה לי כוח לעצור את הנשימה.
אני מכיר את המוות היטב. אני לא מפחד ממנו. מתתי פעמים רבות בחלומות שהיו צלולים ובהירים לא פחות מן המציאות. אני זוכר למשל שבהודו מישהו דקר אותי בבטן בהתקף קנאה, ושבחלום אחר מישהו תפס בחוזקה ברגלי מתחת למים ולא הרפה עד שנחנקתי. זכורות לי גם קורות עץ של גיליוטינה ולהב שהתמהמה שעה ארוכה לפני שירד על ראשי, וחצר בית כלא, שעמדתי בה כפות, ממתין להוצאתי להורג וצופה בחברי הנתלים בזה אחר זה...
המוות מפתה מאוד עכשיו, כשכל מה שנשאר לי זה כמה שעות של סבל. קדימה חבר, אני מסובב את ראשי מעבר לכתף, בוא להגיד שלום.
אבל אין קול ואין עונה.
חבל שלא לקחתי איתי סכין... זה משאיר לי שתי אפשרויות: להיפטר מהציוד ולהיחנק במים, או לצלול ולעצור את הנשימה עד שייגמר לי האוויר בריאות. האפשרות השנייה נראית פחות מענה, וחשוב יותר – יותר בטוחה... אני מתחיל לשנן דברי פרידה. נפרד מז'ניה, בת דודתי האהובה, מאמי ז"ל, מגנקה היקר ומהחברים שרכשתי בילדותי ובמסעותי הימיים. כולם מזילים דמעה אבל מהנהנים בהבנה, מברכים אותי על עוז הרוח ומחבקים אותי לשלום. רק ז'ניה לא מניחה. היא מביטה בי במבט האירוני המוכר שלה, ונוזפת בי בשלווה על חולשת האופי שלי, נזיפה חברית, חזקה וחמורה. אנחנו מנהלים שיחה נוקבת. אני מנסה להסביר, היא מחייכת. אני מנסה לסחוט את ברכתה, היא אינה מרפה.
קשה להעריך כמה זמן זה נמשך, אבל לבסוף אני נעטף בענן של אהבה ונחת, וכשהתחושה נמוגה, נעלם הכאב בשרירים, פוסקים הרעידות והחום הגבוה, והמחשבות על מוות נשטפות מעצמן. אני מרגיש כמי שהתעורר ממנוחה ארוכה ומבורכת, חובש את המסכה וממשיך הלאה. אי שם הרחק משמאלי נשמע מדי פעם שאון עמום שמזכיר לי צליל המראה של מטוס מדחף. אני מתעלם ממנו ושוחה אל עבר האורות המהבהבים, אבל כעבור שעה קלה קול פנימי מורה לי לשחות לרעש הגאות. הקול בהיר וצלול, והוא שב וחוזר על דבריו. אינני שומע כל רעש של גאות, ובכל זאת אני מחליט לפנות שמאלה ולשחות לעבר הקול המרוחק.
רקיע כהה צומח מתוך האוקיינוס, בקושי רב אפשר לזהות את הגבול שמפריד בין שמים לים. כוכבים מתנדנדים מעלי וקופאים על עומדם רק כשאני עולה לפסגת גל או יורד לגיא. הגלים מתונים, הם נבלעים בחשכה. לפרקים נדמה לי שהם מגלגלים לעברי חבית אש ענקית מגבו של גל; לפרקים נפלטות מתוכם לשונות אש שאינני מצליח לאתר את מקורן. כשהן מקיפות אותי, נדמה לי שמרקדים סביבי יצורים חיים, חסרי זהות; כשהן מופיעות סמוך אלי, מרחפות מעל פני המים, לבי פועם בחוזקה מעוצמת הבהלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
