יושב דוּמם, באפס מעשה: אלן ווטס על המכניזם של התודעה
עצם יכולת התודעה האנושית "לעמוד בצד" ולהתבונן בחיים היא חלק בלתי נפרד מגאונותה. פרק מתוך "דרך הזן" של אלן ווטס
בחיים ובאמנות כאחד, תרבויות המזרח הרחוק מוקירות יותר מכל ספונטניות וטבעיות (דְזְה ראן, 自然) – סימני ההיכר הבלעדיים של כנות המסמנת אקט לא מחושב ולא מתוכנן. מפני שכאשר אדם חושב ופועל מתוך תודעה מפוצלת, הרי שצלילו כצליל כפעמון סדוק – חלק אחד בו עומד בצד ומפריע לחלק האחר, שולט בו, מגנה או מעריץ אותו. אולם התודעה, או הטבע האמיתי של האדם, לא יכולה באמת להיות חצויה. על-פי שיר שמופיע בזנרין, התודעה
יכולה לחתוך כמו חרב, אך אינה יכולה לחתוך את עצמה;
יכולה לראות כמו עין, אך אינה יכולה לראות את עצמה.
אשליית הפיצול היא תולדה של התודעה המתאמצת להיות היא-עצמה ובו-בזמן גם האידיאה של עצמה, של הבלבול הקטלני שבין מציאות לסמל. על-מנת להביא לקץ האשליה, התודעה חייבת להפסיק לפעול על עצמה, על זרם התנסויותיה, מנקודת הראות של האידיאה של עצמה שאנו מכנים "אגו". הדבר מוצא ביטוי בשיר אחר בזנרין:
יושב דומם, באפס מעשה,
אביב מגיע, הדשא צומח מעצמו.
הרים ירוקים מעצמם הם הרים ירוקים;
עננים לבנים מעצמם הם עננים לבנים.
הדגש של הזן על טבעיות מסמן אותו בבירור כיורשו של הדאואיזם, והאופן שבו הוא תופס את המעשה הספונטני כ"מעשה מסתורי" (妙用, מְיָאוֹ יוֹנג) הוא בדיוק מה שהדאואיסט מתכוון במילה "דֶה" (סגולה), שיש בה רמז לכוח קסום. אולם לא בדאואיזם ולא בזן אין לקסם זה קשר לכשפים במובן הרגיל של ביצוע "ניסים" על-אנושיים. ההיפך הוא הנכון: האיכות ה"מסתורית" או ה"פלאית" של המעשה הספונטני היא שהוא אנושי לגמרי, אלא שאין בו שום דבר מחושב, ולו ברמז.
איכות מעין זו היא עניין "דק" וקשה ביותר לניסוח. מספרים על נזיר זן שהתייפח כשסיפרו לו על מותו של אדם קרוב. מחה בפניו עמית לדרך ואמר שלא יאה לנזיר להפגין התקשרות אישית מעין זו. ענה הלה: "אל תהיה טיפש! אני בוכה כי אני רוצה לבכות." בתחילת דרכו בזן היה הָקוּאִין הגדול נבוך כשסיפרו לו על המורה יֶן-טוֹ, שצרח בקולי קולות כשנרצח בידי ליסטים. אולם תמיהתו התפוגגה ברגע הסאטורי שלו, ובחוגי זן מעריכים במיוחד את מותו-שלו בשל הרגש הרב שהופגן בו. לעומת זאת, ראש המנזר קְוָיסֶן ונזיריו נתנו לחייליו
אולם תהא זו טעות להניח שמגיעים לכנות טבעית זו באמצעות עצה בנלית מהסוג של "כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה" (קהלת ט, י). כשין-טו צרח, הוא לא צרח כדי להיות טבעי, הוא גם לא החליט לצרוח ואז יישם את החלטתו בכל מאודו. בטבעיות מתוכננת או כנות מכוונת קיימת סתירה פנימית. שכן אלה מסתירים, לא חושפים, את "התודעה המקורית". הניסיון להיות טבעי הוא לפיכך צעד מלאכותי. והניסיון שלא לנסות להיות טבעי מעושה אף הוא. כפי שאומר שיר בזנרין:
אי-אפשר להשיגו באמצעות מחשבה
אי-אפשר להשיגו באמצעות אי-מחשבה.
אולם קושיה זו, סבוכה ומתסכלת עד כדי גיחוך, נובעת מטעות פשוטה ובסיסית של פעולת התודעה. וכשמבינים טעות זו נעלם הפרדוקס ועמו הקושי. הטעות נולדת, כמובן, מעצם הניסיון לפצל את התודעה ולהעמיד את החצאים זה מול זה, אולם כדי להבין זאת בבירור עלינו לחדור למעמקים ה"קיברנטיים" של התודעה, אל הדפוס הבסיסי של פעולת התיקון העצמי.
מובן מאליו, שעצם יכולת התודעה האנושית "לעמוד בצד" ולהתבונן בחיים, להיות מודעת לקיומה-שלה ולהיות מסוגלת לבקר את תהליכיה השונים, היא חלק בלתי נפרד מגאונותה. במובן זה, התודעה דומה למערכת עם משוב. בהנדסת תקשורת זהו אחד מעקרונות היסוד של "אוטומציה", המאפשר למכונות לשלוט בעצמן. המשוב מאפשר למכונה לדעת את תוצאות פעולתה כך שתוכל לתקן את הפעולה. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר למנגנון מסוג זה היא וסת חום חשמלי, המווסת את החימום בבית-מגורים. לאחר שנקבעו בו גבול עליון ותחתון של טמפרטורה רצויה, מפעיל הווסת את התנור כאשר הוא מגיע לגבולו התחתון, ומכבה אותו כשהוא מגיע לגבולו העליון. באופן זה נשמרת הטמפרטורה בבית בגבולות הרצויים. וסת החום משמש מעין איבר חישה עבור התנור – מקבילה בסיסית מאוד למודעות העצמית של האדם.
הוויסות הנכון של מערכת עם משוב מהווה בעיה מכאנית מורכבת, כי המנגנון המכאני הבסיסי – תנור, למשל – מווסת על-ידי מערכת עם משוב; אך גם מערכת זו, בתורה, זקוקה לוויסות. מסיבה זו, ככל שנרצה שהמערכת תהיה יותר ויותר אוטומטית, אנו נדרשים לייצר שורת מערכות משוב-חוזר – מערכת שנייה לתיקון הראשונה, שלישית לתיקון השנייה, וכן הלאה. אולם מובן מאליו שסדרות כאלה מוגבלות, מפני שמעבר לנקודה מסוימת, עצם מורכבותו של המכאניזם חוסמת אותו. כך למשל, ייתכן שהזמן שיידרש למעבר המידע דרך שורת מערכות השליטה יהיה כל-כך ממושך, שעד שיגיע לבסוף אל המנגנון הבסיסי הוא יאבד כל ערך. באותו אופן, אם חושבים בזהירות ובדקדקנות רבה מדי על פעולה כלשהי, ההחלטה תתקבל באיחור ולא יהיה אפשר כלל לבצע את הפעולה בזמן. במילים אחרות, לא ניתן לתקן עד אינסוף את מערכת התיקון העצמית. בקצה המערכת חייב להיות מקור מידע שיגיב במהירות ויהיה בעל הסמכות הסופית. אי-אמון בסמכותו יהפוך את הפעולה לבלתי אפשרית, וישתק את המערכת.
אולם המערכת עלולה להיות משותקת גם מסיבה אחרת. כל מערכת של משוב זקוקה לשולי טעות או "מרווחי זמן". אם ננסה להפוך את וסת החום למדויק לחלוטין – כלומר, אם נקרב מאוד את גבול הטמפרטורה העליון לגבול התחתון וננסה לייצב אותה על 22 מעלות צלזיוס – המערכת תתקלקל. מפני שאם הגבול העליון והתחתון חופפים, אותות ההפעלה והכיבוי יחפפו אף הם! אם טמפרטורה של 22 מעלות היא הגבול העליון והתחתון כאחד, אז אות ההפעלה הוא גם אות הכיבוי; "כן" פירושו "לא" ו"לא" פירושו "כן". ואז המנגנון מתחיל "להתלבט", נדלק וכבה, נדלק וכבה, עד שהוא מתפרק לחלקיו. במצב כזה, רגישות המנגנון תהיה גבוהה מדי והוא יפגין סימפטומים הדומים להפתיע לחרדה אנושית. מפני שאם אדם כל-כך מודע לעצמו ונמצא בשליטה עצמית כה עזה עד שאינו מסוגל להשתחרר, הוא מתלבט בין קטבים. לדבר זה בדיוק מתכוון הזן במעגל הקסמים האינסופי של "גלגל הלידות והמוות", מפני שהסמסרה הבודהיסטית היא האבטיפוס של כל מעגלי הקסמים.
חיי האדם הם במקורם ובעיקרם פעולה – החיים בעולם הקונקרטי של "ככות". אבל יש לנו היכולת לשלוט בפעולה באמצעות התבוננות, כלומר באמצעות מחשבה, באמצעות השוואת העולם הממשי לזיכרונות או להרהורים. הזיכרונות מאורגנים בקטגוריות של דימויים פחות או יותר מופשטים – מילים, סימנים, צורות מפושטות, וסמלים אחרים הניתנים לסקירה ליניארית מהירה. זיכרונות, הרהורים וסמלים כאלה הם חומרי הבנייה המשמשים את התודעה לבניית אידיאה של עצמה. זה תואם לווסת החום: מקור המידע על פעולה עצמית קודמת, שבאמצעותו המערכת מתקנת את פעולתה. ברור שעל-מנת לפעול חייב מכלול הגוף-תודעה לבטוח במידע, כי המאמץ לזכור אם זכרנו את הכל בדייקנות יגרום, בתוך זמן קצר, לשיתוק.
הזדהות התודעה עם דימויה העצמי משתק איפוא, משום שהדימוי מקובע וקבוע – הוא מתייחס לעבר, והוא סופי. אלא שזה דימוי מקובע של אדם בתנועה! ולכן ההיאחזות בו פירושה לחיות בקונפליקט בלתי פוסק. ומכאן אמירתו של יו'ן-מֶן, "בהליכה, לך. בישיבה, שב. חשוב מכל: אל תתלבט." ובמילים אחרות, מעבר לנקודה מסוימת התודעה לא מסוגלת לפעול אלא אם כן תוותר על הניסיון (הבלתי אפשרי) לשלוט בעצמה. היא חייבת לשחרר את עצמה הן בכך שתיתן אמון בזיכרונותיה ובמחשבותיה, והן בכך שתפעל מעצמה, בספונטניות, אל תוך הלא ידוע.
משום כך נראה לנו לעיתים קרובות שהזן מעדיף פעולה על התבוננות ומתאר את עצמו כ"חסר תודעה" או "בלי מחשבה", ומשום כך מורי הזן מדגימים אותו באמצעות תשובות מיידיות ולא מתוכננות לשאלות. כששאלו את יו'ן-מן מהו הסוד האולטימטיבי של הבודהיזם, הוא ענה "כיסונים!" ובמילים של המורה היפני טָקוּאַן:
כשנזיר שואל: "מהו הבודהא?" המורה מרים לעיתים את אגרופו; כששואלים אותו: "מה הרעיון היסודי של הבודהיזם?" הוא מכריז לעיתים, עוד לפני שהשואל סיים את משפטו: "לבלוב פרחי עץ השזיף", או "הברוש בחצר". הנקודה היא שהתודעה העונה אינה "עוצרת" בשום מקום אלא מגיבה מייד בלי להקדיש מחשבה לטיב התשובה.
כך מאפשרים לתודעה לפעול בכוחות עצמה.
אבל גם התבוננות היא פעולה, ויו'ן-מן היה יכול לומר: "במעשה, עשה. בחשיבה, חשוב. יותר מכל, אל תתלבט." במילים אחרות, אם מתכוונים להרהר, צריך רק להרהר – לא להרהר על הרהור. ועם זאת הזן יסכים שהרהור על הרהור גם הוא פעולה – בתנאי שעושים רק את זה, ולא שוקעים ברגרסיה אינסופית המנסה תמיד לעמוד מעל או מחוץ למישור שבו התודעה פועלת. הזן משחרר כך גם משניוּת של מחשבה ופעולה, הוא חושב כפי שהוא מדבר – באותה איכות של התמסרות, מחויבות או אמונה. "ווּ שין" בפירוש אינו גישה אנטי-אינטלקטואלית המצדדת במניעת חשיבה. "וו שין" פירושו פעולה בכל המישורים – פיזיים או נפשיים – בלי לנסות בו-בזמן להתבונן בפעולה מבחוץ ולשלוט בה. ניסיון זה לפעול ולחשוב על הפעולה הוא-הוא ההזדהות של התודעה עם דימויה העצמי. והוא מסוג הסתירה של כל טענה המדברת על עצמה, כגון "משפט זה הוא שקר".
דברים אלה נכונים גם לגבי מערכת היחסים שבין רגש ופעולה. שכן הרגש חוסם פעולה, וחוסם את עצמו כמין פעולה, כשהוא נתפס באותה נטייה להתבונן או לחוש את עצמו עד אין קץ – כפי שקורה, לדוגמא, כשאני נהנה ממשהו ואז בוחן את עצמי כדי לראות האם אני מפיק את המיטב מהאירוע. איני מסתפק בטעימת המזון – אני מנסה לטעום גם את לשוני. איני מסתפק בתחושת השמחה, אני גם רוצה להרגיש את עצמי מרגיש שמח – כדי להיות בטוח שאיני מחמיץ דבר.
בין שאנו בוטחים בזיכרונותינו ובין שאנו סומכים על התודעה שתפעל מכוח עצמה, בסופו של דבר אנחנו חייבים לפעול ולחשוב, לחיות ולמות, על בסיס ראשיתי המצוי מעבר לכל ידיעה ושליטה "שלנו". אלא שמקור זה הוא אנחנו-עצמנו, וכשאנחנו מבינים את זה הוא מפסיק לרחף מעל ראשנו כאובייקט מאיים. לא משנה כמה נהסס וכמה ניזהר, כמה נתבונן וכמה נחקור את מניעינו, העובדה נשארת שהתודעה יכולה לראות כמו עין, אך אינה יכולה לראות את עצמה.
בסופו של דבר, החלופה היחידה לרעד משתק היא זינוק לפעולה תוך התעלמות מהשלכותיה. פעולה ברוח זו עשויה להיות נכונה או מוטעית ביחס למקובל. אולם החלטתנו במישור המוסכם חייבת להיות מגובה בשיכנוע הפנימי שכל מה שנעשה, וכל מה ש"יקרה" לנו, הוא בסופו של דבר "נכון". במילים אחרות, אנחנו חייבים לקבל את ההחלטה "בלי לחשוב פעמיים", בלא התלבטות סמויה, חרטה, היסוס, ספקות או האשמה עצמית. ולכן, כששאלו את יו'ן-מן: "מה זה הדאו?" הוא ענה פשוט: "תסתלק!"
אולם פעולה בלא היסוס, בלא תודעה חצויה – בשום פנים אינה כלל לחיקוי, שכן אי-אפשר להגשים פעולה כזאת אלא אחרי שנוכחנו בלא צל של ספק שלמעשה אי-אפשר לעשות שום דבר אחר. ובמילים של הוּאנג-בּוֹ:
אנשים פוחדים לשכוח את התודעה שלהם, מחשש שייפלו אל תוך הריק בלי שיהיה להם במה להיאחז. הם אינם יודעים שהריק אינו באמת ריק אלא ממלכת הדהארמה... אין לחפשו או לבקשו, אין להבינו באמצעות חוכמה או ידיעה, אין להסבירו במילים, אין לגעת בו באופן חומרי [כלומר אובייקטיבי] או להגיע אליו בזכות מעשים תרומיים.
"דרך הזן" יצא לאור בימים אלה בהוצאת חרגול עם עובד
לכתבתו של תומר פרסיקו על הספר
נא להמתין לטעינת התגובות
