אלוהים שלי: הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ'
לפני זמן לא רב נאבקו בתי הבכורה ונכדתי הפעוטה על חייהן. כשהטלטלה הרגשית אחזה בי הבנתי שיש לי בעולם רק שני דברים: המשפחה ואלוקים. דניאל הרשקוביץ' מאמין שהאלוהים שלו נשגב מכדי שיוכל להבין אותו, אבל הוא יכול בהחלט לחוש אותו
"אני מאמין באלוקי ישראל, בורא העולם ומושיע האומה. אני מאמין בברית שכרת ה' עם אברהם ובמעמד הר סיני. אבל בצד המילים הגדולות אני מאמין בקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכי, מדריך את חיי ומלווה אותי ברגעי הצלחה וברגעי מצוקה. האלוקים שלי כל כך נשגב שאף פעם לא אבין אותו, אבל אני יכול בהחלט לחוש אותו. במפגש עם בני נוער נשאלתי על אמונות תפלות, סיאנסים והבלים אחרים. בשלב מסוים אמרה לי אחת הנערות בתסכול:'אוף, אי אפשר איתך! אתה מאמין רק באלוקים!'. התרגשתי כל כך שביקשתי ממנה לחתום לי על זה בכתב. יש מספיק מאלוקים ולא צריך תחליפים זולים".
"כי מיליארד סינים לא טועים. כי דורות על גבי דורות של אנשי מדע ורוח, נביאים וחכמים, סבים וסבתות-כולם האמינו וחשו בבורא עולם. אבותינו האמינו בכוח הלב, אנחנו רק צריכים לפתוח עיניים".
"כמי שאמון על דרך ההלכה וגם מורה אותה ברבים, התורה והמצוות הן נר לרגליי. אמנם, ברור שלא הכל טמון בהלכה המעשית, אבל העובדה שהאלוקים נוכח בכל רגע מחיי-בתפילה, בברכה, בציצית שאני לובש ובכיפה שעל ראשי-מוסיפה נופך וממד עשיר מאוד בעבודת ה' שלי. "אני חש שעבודת האלוקים במובן העמוק והמופלא ביותר מתקיימת אצלי כשאני חי בארץ ישראל. נאלצתי לעזוב את הארץ לכמה שנים, לצורך התקדמות במחקר האקדמי. כשגרתי בחו"ל ממש חשתי את זה בקרביים. החוסר היה כל כך גדול. השתוקקתי לשוב לארץ, לראות את פני ה '".
"אני עובד אצלו. הוא המורה והמדריך, ממנו הכל ואליו הכל שב. ההבנה שאני ילד שמשחק תחת עינו האוהבת והפקוחה של בורא עולם מחייבת אותי לאחריות רבה. כשאני נוסע ברכב ומגלה שזמן השקיעה ממשמש ובא ועוד לא הספקתי להתפלל מנחה, המתח שנוצר איננו החשש מעונש, אלא תולדה של אכזבה, פספוס, תסכול, הבנה שהיתה לי הזדמנות להתקרב לקב"ה ועכשיו איאלץ'לחטוף' תפילה רק בשביל לעשות וי".
"לפני זמן לא רב נאבקו בתי הבכורה ונכדתי הפעוטה על חייהן וניצלו בזכות תפילת רבים, מאמצי רופאים וחסדי שמים. אני חושב שכל מי שעומד ליד מיטת אחד מילדיו שנאבק על חייו חש בנוכחות האל. רק לב אבן מסוגל לעצור בעד הנפש מלהתפלל ברגעים כאלה. כשהטלטלה הרגשית אחזה בי, כשלא ידעתי ליד איזו מיטה לעמוד, הבנתי שיש לי בעולם רק שני דברים: המשפחה ואלוקים. הרגשתי איך הוא שומר עליי, מגונן, מנסה וגם מושיע".
"אם אני מצליח להיות בן אדם, אני כבר מתחיל למלא את חובותיי. לעמוד בחובות האלה עד הסוף? אני לא מכיר מישהו שהצליח. כשסיימתי את הדוקטורט, ניגשה אליי סבתי עליה השלום ולחשה לי שעכשיו הגיע הזמן להיות רב. זו הבנה מעמיקה של אישה מלומדת, שיודעת שאין כזה דבר לנוח על זרי הדפנה".
"כאיש אמונה אני רואה בשאלה זו חוצפה. איוב העז פניו והרהר בחובות האל כלפיו עד שקול משמים הזכיר לו: מי ברא אותנו? מי נתן לנו את כל הטוב? מי העניק לנו מדינה משגשגת? מי זיכה אותנו במשפחה מופלאה? אלוקים לא חייב לנו דבר, ובכלל, הגישה הנכונה לחיים לא צריכה להיות חשבון של'חייבים לי '".
"די משחרר לדעת שמישהו אחר אחראי, שאפשר לגלגל אליו אחריות. תעצומות הנפש של מעיין האמונה מעניקים פרופורציות לחיים. ר' עקיבא, שראה עשרות אלפים מתלמידיו נופלים במרד מול הרומאים, טבע את המשפט'כל דעביד רחמנא לטב עביד', כל מה שעושה האל-הוא עושה לטוב".
"שאלה לא אפשרית מבחינה לוגית. אם לא היה אל לא היינו קיימים, וממילא לשאול מה היינו עושים אם לא היינו קיימים זו סתירה פנימית".
"כרב, אני נתקל לפעמים במצבים קשים, משברים בזוגיות, קשיים כלכליים, צרות בריאותיות. העובדה שאני רב לא אומרת שהאלוקים נמצא אצלי בכיס. להפך. אני נפגש עם יותר קושי ומצוקה, וממילא, רגעי המשבר והתסכול גדולים יותר. המשברים באמונה מגיעים כתוצאה משגרת החיים השוחקת, מהשכחה, מחוסר הכוח לעמוד לפני האלוקים בצורה נכונה. במקרים כאלה אני משתדל לפתוח ספר מוסר שמזכיר לי מה חובתי בעולם ומאיר לנגד עיניי את החשיבות של הדבקות ואת כוח העבודה על הנפש ".
"כשאני מתפלל, אני עומד לפני המלך. כמה אנשים משלמים ומחכים לפגוש את הרופא המומחה, ואני מקבל בחינם הזדמנות לדבר עם מי שלימד את הרופא כל מה שהוא יודע. לא שווה? ".
"הגוף כלה, אבל החיים האמיתיים והקשר עם הבורא רק מתחזקים".
"לא מבין ולא מכיר".
"אני לא אוהב את התיאורים הגרפיים של הגיהנום. חכמינו דיברו על גיהנום במושגי משל, ובעיקר דיברו על תחושת הבזבוז, על הבושה שאוחזת במי שלא השכיל לנצל את העולם בשביל להיות אדם טוב יותר".
"החוכמה, הסודות והעוצמה הרוחנית שבו הם אינסופיים".
"דתית, בלי סרט או טיול לחו"ל".
"דתית. היתה חוויה מכוננת. התחתנתי צעיר, לפני גיל 20".
"חלק ציוויים בעלי משמעות סמלית. בארצות הברית גרנו במרחק לא קטן מבית חב"ד. בשבתות בחורף הייתי הולך עם ילדיי למעלה משעה ברגל, מבוסס בשלג כי אסור, כמובן, להגיע ברכב. מאז, המשמעות של הדיבר'זכור את יום השבת' היא ששבתות כאלה לא שוכחים".
"הגזמת. אגיד לך על איזה דיבור הייתי מוותר: לשון הרע, רכילות, צרות עין ומלמולי'אני אני' מגלומניים".
"ואהבת לרעך כמוך. אבל אלוקים לא צריך את ההמלצות שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
