להתבגר בתבונה: ד"ר דינה שייביץ כתבה מדריך לחלק ב' של החיים
הכנה אופטימלית למחצית השנייה של החיים מתחילה באמצע החיים. פרק מתוך "להתבגר בתבונה", ספרה החדש של ד"ר דינה שייביץ
בשיר "הלוויה" המשוררת לאה גולדברג מקוננת על אישה המלווה את בעלה בדרכו האחרונה. עיניה טחו מלראות את ארון הקבורה. שקיקי דמעותיה יבשו, עד כי לא נמצאה לה אפילו דמעה אחת קטנה לבכות את בעלה. היא בהלם האישה, לא קולטת עדיין את האובדן הנורא.
לאה גולדברג מביעה ברגישות מצמררת את ההלם התוקף אותנו עם מות יקירנו. הנפש לא מסוגלת להכיל את משמעות האובדן ובתבונה מסוככת על עצמה ומרחיקה ממנה את ים הרגשות המאיים להציף אותה.
ההלם, אם כן, הוא מנגנון הגנה שתפקידו לווסת את עוצמת המהלומה הרגשית המאיימת לנחות עלינו עם היוודע לנו מות יקירנו. עובדת המוות עדיין לא נתפסת, אנחנו לא מסוגלים לתפוס כי האדם שאהבנו ושהיה חלק מחיינו, לא קיים יותר במימדי הזמן והחלל. התגובה הראשונה של רבים מאיתנו היא "אני לא מאמין/ה" , "זה לא יכול להיות", "אולי קרתה פה טעות איומה".
ההלם וההכחשה מופיעים בשלב הראשוני של תהליך האבל, ומשמשים כעין מסך אשר נפתח בהדרגה ומסנן לאט לאט לתודעתנו את ההכרה בדבר ממשות האובדן.
ההלם והשוק באים לידי ביטוי במספר אופנים: חלקנו לא מסוגלים לבטא את רגשותינו, כאילו נתקפנו "אלם רגשי". יש ואנו מגיבים באי שקט, ומרגישים צורך להיות עסוקים במטלות מעשיות כמו, למשל, התעסקות בארגון מודעות האבל וסידורי ההלוויה. עיסוקים אלה עוזרים להתרחק לזמן מה מהרגשות שלנו ולדחות מעט את ההתמודדות עם האובדן. לעיתים מופיע ההלם בלבוש של שכרון חושים, עילפון או התקף היסטרי. האדם לא מסוגל לקלוט את הידיעה ומאבד את עשתונותיו.
אלו תגובות טבעיות המופיעות, כאמור, ברגעים הראשונים בהם מגיעה אלינו הידיעה על המוות. עם חלוף השעות הראשונות, במיוחד לאחר ההלוויה, אנחנו מתחילים לעכל לאט לאט האובדן. לאט לאט מתחיל המסך להתפוגג ואנו מתחילים לחוש את הכאב הנורא, את הצער והעצב העמוק על שאירע.
אובדן בן/בת הזוג בגיל המבוגר מלווה, כמו כל אובדן, בשוק והלם, למרות שהתאלמנות בתקופת הבגרות המאוחרת הינה אירוע חיים הצפוי להתרחש. עוצמת ההלם תלויה בנסיבות המוות. האם היה זה מוות טבעי? האם אירע באופן פתאומי או היה צפוי? בגיל המבוגר המוות הוא אמנם טבעי, אך בעידן תוחלת החיים הארוכה לה זוכים האנשים המבוגרים כיום, נאמר היום על אדם שנפטר לפני גיל שמונים שהוא מת צעיר. בעלה של שושנה, אותה הכרנו בפרק הקודם, נפטר באופן לא טבעי ולא צפוי, כאשר קיבל התקף לב פתאומי, למרות שהיה בן 74 במותו. "נפטר צעיר," אמרו עליו אשתו וילדיו. גם כאשר המוות טבעי, לא תמיד הוא צפוי. לא מזמן נפטר אבא של חבר שלי בעת שחצה את הכביש ונדרס על ידי אוטובוס. הוא היה בן 86 ותיפקד באופן עצמאי. מותו, מן הסתם, לא היה צפוי.
כאשר המוות טבעי וצפוי, למשל כשמדובר באדם מבוגר מאוד הסובל ממחלה סופנית, עוצמת תגובת ההלם פחותה, אך בכל זאת היא מכה בבת זוגו של הנפטר ובבני משפחתו, כי הרי אף פעם לא ניתן לצפות את
אובדן בן הזוג, תהיינה נסיבותיו אשר תהיינה, הוא האובדן המשמעותי והקשה ביותר המתרחש בחייהם של האנשים המבוגרים. עם התפכחות בני הזוג האבלים מההלם שפקד אותם, ועם חדירת עובדת המוות לתודעתם, הם מתנסים בחווייה מזעזעת המערערת את עולמם הרגשי, הפיזי והמחשבתי. הם מוצפים ברגשות קשים כמו עצב, כאב, חרדה, כעס, תחושת חוסר אונים ואשמה ולעיתים אף דיכאון. תחושות אלה אופייניות לשלב השני והמכריע של תהליך האבל. כאשר מדובר באובדן בן הזוג בגיל המבוגר, האלמנים או האלמנות יכולים להרגיש כי מערך חייהם עומד להתמוטט. אחרי עשרות שנים של חיים משותפים ושל גיבוש זהות עצמית הנתפסת כחלק מזוג, הם מוצאים את עצמם לבד, ללא שותף לחיים. משהו יכול להשתבש בתפיסת הזהות העצמית שלהם ובהתייחסותם לחייהם. עלולה להתעורר בקרבם תחושה כי לא ניתן להמשיך את החיים ללא בן הזוג וכי לחיים אין ערך בלעדיו. המחשבה על כך שלא הצליחו להגן עליו ולהציל אותו טורדת את מנוחתם.
רחמים היה בן 84 במותו. הוא נפטר לאחר שסבל ממחלת לב וריאות קשה, ארבע שנים קודם לכן, ולאחר שמצבו הלך והתדרדר בחצי השנה האחרונה לחייו.
רחמים היה נשוי לרשל למעלה מ – 60 שנה. הם החלו את חייהם המשותפים בעיר הולדתם במרוקו, ילדו חמישה ילדים ועלו ארצה בסוף שנות ה – 50'.
רחמים היה צלם במקצועו ולאחר שלבי ההתאקלמות בארץ פתח חנות לצילום ומסגור תמונות. הוא היה עסוק בעיקר בעבודתו המקצועית והאומנותית ואילו רשל עזרה לו בניהול העסק. אישה רבת פעלים היתה רשל. כל השנים שילבה בהצלחה בין תפקידיה השונים: גידול הילדים, ניהול משק הבית ועבודה לצידו.
יכולותיה אלה באו לידי ביטוי גם לאחר שרחמים חלה. ארבע שנים טיפלה בו רשל במסירות רבה. שלוש וחצי שנים סעדה אותו בביתם, ניקתה, רחצה, האכילה ודאגה לכל מחסורו. שנתיים עשתה כמעט הכל בכוחות עצמה, עד אשר התדלדלו כוחותיה. ילדיה הבחינו בקשייה, למרות שהיא ניסתה להסתירם, והגבירו את מעורבותם. הם לקחו על עצמם חלק ממשימות הטיפול ושכנעו אותה לשכור מטפלת. למרות הכל, לא ניתן היה להמשיך ולטפל בו בבית בחצי השנה האחרונה לחייו. גם כאשר שהה בבית האבות, ביקרה אותו רשל יום יום, סייעה לצוות בטיפול בו ועשתה כל שביכולתה כדי להקל על סבלו. בימים האחרונים לחייו, כאשר מצבו התדרדר, שהתה במחיצתו שעות רבות וסירבה ללכת הביתה לנוח מעט, למרות שהילדים הנהיגו תורנות לאורך כל שעות היום. רשל הגיעה לאפיסת כוחות ובלחץ המשפחה חזרה יום אחד הביתה בשעות הצהריים המוקדמות והלכה לנוח.
בשעה ארבע ושלושים אחר הצהריים נשמע צלצול הטלפון. התארגני מהר, אמר לה בני, בנה הבכור, אני מגיע עוד כמה דקות לקחת אותך אל אבא.
רשל לא הספיקה להגיע בזמן ולא הצליחה להיות עם בעלה בדקות האחרונות לחייו ולהיפרד ממנו. מבחינתה, מותו התרחש ברגע הכי לא צפוי שיכול להיות.
ימים רבים אחר כך ליוותה אותה התחושה שלו לא הייתה הולכת לנוח, אולי הייתה מצליחה לשמור עליו. היא הרי מכירה כל תזוזה שלו. אולי הייתה מצליחה לזהות את הרגע הקריטי בזמן ולהזעיק רופא. לא עזרו ההסברים ההגיוניים של הילדים ושל הצוות הרפואי. היא נותרה בתחושה של פספוס ואשמה.
במהלך ימי האבל לא קלטה רשל מה קורה סביבה. אנשים נכנסו ויצאו, שאלו על השעות האחרונות בחייו של רחמים, ניסו למצוא מילות נחמה. היא שמעה את עצמה מספרת על סבלו בימים האחרונים, על מותו, אך לא ממש הרגישה שקולה הוא זה הבוקע ממנה. כאילו הקול החיצוני המספר והמתייחס לעשרות המבקרים לא היה מחובר לקולה הפנימי, שהשמיע באוזניה שוב ושוב תמיהה על הסתלקותו.
"שעות על גבי שעות הייתי איתו. איך יכול להיות שדווקא כשעזבתי אותו לכמה שעות, הוא הלך ממני"? לא הפסיקה לשאול את עצמה.
ימי האבל חלפו ביעף, ואיתם השאון וההמולה. שקט נורא קיבל את פניהם כשחזרו מהעלייה לקבר בתום השבעה. מה עושים עכשיו? מה יהיה עם אמא? איך ייראו החיים בלי אבא? רשל וילדיה הביטו אחד בשני ולא ידעו מה לומר. עד עכשיו לא הזדמן להם לשבת יחד ולחשוב. ימי השבעה היו עמוסים במנחמים ובלילות נפלו שדודים. עתה הגיע רגע האמת, הרגע בו מתעוררות שאלות ודאגות רבות. חמשת ילדיה של רשל נקרעו בין הצורך לחזור לבתיהם ולעבודתם ובין הצורך להמשיך ולשהות במחיצת אמם. מוטי וסימה, שגרו רחוק, ביטאו קושי זה במיוחד. בעודם מעלים אפשרויות שונות, עצרה אותם רשל וכעסה על כך שהם דנים בגורלה מבלי לשאול אותה.
"אני את הבית לא עוזבת ואתם תחזרו כל אחד לביתו", מחתה בפניהם. "אני רוצה להיות לבד. אני זקוקה לשקט".
הם הופתעו מתגובתה הנחרצת וחששו מלהתווכח איתה, שמא תיגרר להתפרצות נוספת.
בני ומוטי יצאו לערוך קניות, ציפי וורדה החלו להתעסק בארגון ונקיון הדירה, וסימה נכנסה למטבח יחד עם אמה ועזרה לה להכין מספר תבשילים. ניסיונם לחזור לשיגרה נקטע מידי פעם בבכי שפרץ מאחד מהם, ומזכרונות שעלו תוך כדי עיסוקיהם השונים.
לקראת ערב נפרדו בלב כבד מאמם והתפזרו לבתיהם. בשבע בבוקר למחרת צלצל הטלפון בביתה של ציפי. קולה של אמה נשמע עייף וטרוד.
"מארבע בבוקר אני ערה. התאפקתי עד עכשיו, כדי לא להעיר אותך. אני מסתובבת בבית כמו אריה בכלוב. השקט הורג אותי. כל הגוף שלי רועד. לא יכולתי להכין לעצמי אפילו כוס תה".
"אבל אמרת שאת רוצה להיות לבד", התגוננה ציפי.
"חשבתי כך. הייתי כל כך עייפה אחרי השבעה. אבל אחרי כמה שעות של שינה לא שקטה התעוררתי ולא יכולתי יותר להירדם. מה יהיה עכשיו? לאן אני אלך? מה אני אעשה כל היום? אבא כבר לא מחכה לי".
רשל פרצה בבכי ולא יכלה להירגע. בכייה היה עמוק ומלא כאב. בכי של אשה בת 79 שזה עתה איבדה את זה שהיה שותפה לחיים במשך עשרות שנים ורק עכשיו מתחילה לתפוס שהוא הלך מבלי שוב.
השיחה עם ציפי הרגיעה אותה מעט והיא ניסתה לארגן את יומה. לא שלא היה לה מה לעשות. במשך החודשים האחרונים בהם שהתה שעות ליד מיטת בעלה, ענייני הבית השוטפים נדחקו הצידה. היא
התחילה למיין את ערמת הניירות שחכתה לה מזה שבועות, אך הניחה אותם בחזרה לאחר מספר דקות. היא ניסתה את כוחה בעבודות שגרתיות, קיפלה כביסה, מיינה את המצרכים במטבח, אך מהר מאוד אבדה את סבלנותה. במשך כל שעות הבוקר התנהלה בכבדות, בלי יכולת להתרכז בשום דבר.
לקראת הצהריים הגיעה אליה פרלה, שכנתה הטובה מזה עשרים שנה. יחד העלו זכרונות, התבוננו באלבומי התמונות. בפעם הראשונה ביטאה רשל את תחושותיה הקשות ושיתפה את פרלה בכל מה שעבר עליה בחודשים האחרונים. היא עשתה כל שניתן על מנת לעזור לבעלה וקיוותה שמצבו ישתפר, אך שום דבר לא עזר. מדי פעם התגנב לליבה החשש שהוא לא יצליח להתגבר וכי סופו קרב, אך היא לא הייתה מסוגלת לדמיין את חייה בלעדיו ודחתה מיד את המחשבה.
"כל החיים הלכנו יד ביד", סיפרה לה. "הייתי בת 18 כשהתחתנו, נערה תמימה וצנועה שיצאה מהחממה של בית הוריה ועברה לחסות בעלה. היו לנו עליות ומורדות, לפעמים קשיים ומשברים, אבל בסך הכל היו לנו חיים טובים. כשהילדים התחתנו ויצאו מהבית, הרגשנו שאנחנו צריכים לעזור ולתמוך אחד בשני. את זוכרת שלפני עשר שנים סבלתי מאבנים בכליות ועברתי ניתוח? הוא לא זז ממני וטיפל בי כמו בילדה קטנה. בשנים האחרונות הפכנו להיות כמו גוף אחד. כשהוא סבל מהלב ומקשיי נשימה, הרגשתי את הסבל שלו על בשרי. אני לא יודעת איך אוכל להמשיך ולחיות בלעדיו."
רשל חוותה את השלב הקשה והמשמעותי של האבל, בו מתרחש המפגש הישיר עם הרגשות סביב האובדן. השיחה האינטימית עם פרלה והתמיכה שקיבלה מבני משפחתה במשך תקופת האבל, אפשרו לה להיכנס לשלב זה ולבטא את רגשותיה. היא הרגישה כי חברותיה הקרובות ובני משפחתה 'הרשו לה' לבכות, לא נבהלו כשביטאה את תחושותיה הקשות, הקשיבו לה וגילו אמפטיה למצבה. רק עם אנשים קרובים יכלה באמת להתאבל. "דברי הנחמה" של המבקרים בשבעה כמו "תהיי חזקה", "תקחי את עצמך בידיים", לא עזרו לה. להיפך. לפעמים אף הפריעו לה. רק כשיכלה לחוש את רגשותיה מצאה נחמה. התהליך לא היה קל. היא התנדנדה בין היגון והצער העמוק על אובדן בן זוגה ובין חוסר האונים והכעס על שהותיר אותה לבד והאשמה שלא שמרה עליו ברגעיו האחרונים.
מנעד רגשות אלה אופייני לכל אובדן של אדם קרוב. עוצמתן תלויה בטיב הקשר עם הנפטר ומשמעותו עבור האבל.
רבים מהאלמנים והאלמנות המבוגרים חווים עוצמה רגשית גבוהה עם מות בן זוגם, בשל המשמעות המיוחדת של הקשר הזוגי עבורם. יחסי הזוגיות בתקופת הבגרות המאוחרת מקבלים נופך מיוחד. בני הזוג מפתחים אינטימיות ואחווה ומשמשים מערכת לתמיכה הדדית אחד בשני. השינויים הגופניים והתפקודיים המתרחשים אצלם מעודדים אותם לעזור ולהשלים זה את זו. ממרומי גילם הם מתייחסים בסלחנות ובהבנה לדברים שפעם היו מקור למתח ולחיכוכים.
רשל רמזה על אינטימיות מיוחדת שהתפתחה ביחסיה עם בעלה בשנים האחרונות, עד כי הפכו
כמעט לזהות אחת. כשנפטר, הייתה בטוחה כי לא תוכל להמשיך לחיות בלעדיו וחשה כי אין
יותר ערך לחייה. היא הרגישה שעולמה חרב עליה, שאיבדה לא רק את בעלה, אלא גם חלק ממנה, חלק מהזהות העצמית שלה. תחושות ומחשבות אלו ליוו אותה במשך שבועות רבים והצביעו על טלטלה במערך המחשבתי והנפשי שלה.
טלטלה זו מופיעה הרבה פעמים מיד עם התרחשות האובדן. שיגרת החיים נקטעת ותחושת שבר אופפת את האלמן או האלמנה. תחושת שבר זו חולשת על כל תחומי החיים. בנוסף לאובדן בן הזוג, הם חווים אובדן של המסגרת המשפחתית, של עולם התוכן והתפקידים שנילוו לזוגיות. סדר היום משתבש והרגלי החיים מאבדים ממשמעותם. הם מאבדים את הסטטוס החברתי שהקנה להם מעמדם כאנשים נשואים, והם נכנסים בעל כורחם לקטגוריה של אישה אלמנה, בודדה, גבר אלמן בודד.
ההרגל לדבר בלשון רבים – אנחנו, חשבנו, עשינו, כבר לא רלוונטי והם צריכים ללמד לדבר בלשון יחיד. במקרים רבים, מתנסים לראשונה האלמנים ובמיוחד האלמנות בחיים ביחידות, וחווים את אובדן החיים בצוותא. מבית אבא ואימא הם עברו מיד לחיים בזוגיות, אף פעם לא הייתה הכנה או התארגנות לקראת חיים לבד, כפי שקורה היום למרבית הצעירים לפני שהם מקימים משפחה משלהם. אובדנים אלה פוגעים בתחושת הרצף וההמשכיות של החיים הנורמליים, וגורמים לתחושת אי נוחות קיצונית המלווה בפחד וחרדה, ייאוש וריקנות.
אובדן בן הזוג בגיל המבוגר מופיע לעיתים לאחר שהאדם המבוגר חווה כבר מספר אובדנים בשנים האחרונות. היציאה לגימלאות כרוכה באיבוד התפקיד התעסוקתי והחברתי, ולעיתים אף בפגיעה במצב הכלכלי. במהלך השנים חלו שינויים גופניים אשר גרמו לירידה במצב הבריאותי ולהפחתה ביכולת התפקודית. חלקם אף איבדו חברים בני גילם שנפטרו. אובדנים אלה מצטרפים לאובדן הקשה של בן הזוג ומחריפים את התגובות הרגשיות. אובדן בן הזוג עלול להותיר את האלמנה או האלמן בחלל רגשי וקיומי. התמיכה הרגשית והמעשית שקיבלו ממנו כבר איננה. אין מי שיחלוק עימם את משא החיים.
השבר הרגשי מלווה לעיתים בשבר קוגניטיבי. הסכמות המחשבתיות של האלמן או האלמנה על עצמם ועל העולם נסדקות. תחושת העמידות נפגעת. מצב קוגניטיבי זה מעורר לעיתים מחשבות בלתי רציונליות כמו, "אף פעם לא אוכל להתאושש ולחזור לחיים נורמליים", או "אני לא אוכל להמשיך לחיות בלעדיו, לחיים שלי אין יותר ערך", כפי שביטאה זאת רשל. בנוסף מופיעים לעיתים גם שינויים המיומנויות הקוגנטיביות. האלמן או האלמנה סובלים מקשיי ריכוז, ומתקשים בקבלת החלטות ובפתרון בעיות.
לעיתים ישנה פגיעה במצב הבריאותי של האלמן/ה והם עלולים לסבול מהפרעות שינה ואכילה, ממיחושים גופניים ומחולשה כללית. הם מרבים להתלונן על כאבים ופונים בתדירות
גבוהה לרופאים. הם עלולים לסבול מסימפטומים בלתי מוסברים כמו כאבי ראש, חולשה, כאבים
בכל הגוף ותחושת אי נוחות כללית. מיחושים אלה מעידים על מצוקה רגשית בה נמצאים האבלים יותר מאשר על מחלה גופנית, אך הם מתווספים לבעיות הרפואיות הקבועות מהן סובלים האלמנים המבוגרים ומערימים קושי נוסף על ההתמודדות היומיומית.
בחודשים הרבים בהם טיפלה ברחמים הזניחה רשל את עצמה, ופרט לתרופות נגד לחץ דם גבוה אותן נטלה באופן קבוע מזה שנים, לא התפנתה לעקוב אחר מצב בריאותה. היא התעלמה מהכאבים
החזקים בגב ובברכיים שפקדו אותה, בעיקר בלילות וייחסה אותם לתשישותה.
בשבועות הראשונים לאחר פטירתו של רחמים החריפו הכאבים והציקו לה גם בשעות היום. כשקמה בבוקר הרגישה נוקשות בברכיים ובאצבעות הידיים והתקשתה בביצוע פעולות פשוטות.
בני משפחתה לא הבינו מה קורה לה. אף פעם לא שמעו אותה מקטרת. תמיד ידעה לשאת באהבה ובהשלמה את תלאות החיים ולהתמודד בתבונה עם המהמורות והקשיים. מאותו בוקר, למחרת תום השבעה, בו התקשרה לציפי בבהלה, לא הפסיקה להתלונן בפני ילדיה. הכאבים בגב וברגליים הורגים אותה, הראש סחרחר עליה, לחץ הדם מתעתע בה, היא לא מסוגלת יותר לסבול את הכאבים והמיחושים. ציפי וורדה, אשר ליוו אותה מספר פעמים לרופא המשפחה ולבדיקות רפואיות, גילו להפתעתן כי אימן נעשתה תלויה בהן ואיבדה את בטחונה העצמי. היא כבר לא הסתדרה עם הניירת של הבדיקות וביקשה מהן לזכור עבורה את הוראות הרופא.
לחץ הדם אכן היה לא יציב וצילומי הרנטגן והבדיקות הצביעו על מחלה ראומטית במפרקים. הממצאים הרפואיים הדאיגו מאוד את ילדיה של רשל, אך הירידה הדרסטית בכושר עמידותה הטריד אותם יותר. פתאום הפכה להיות פגיעה, חלשה, לא מתמודדת. מצד אחד התגייסו כולם לעזרתה, תמכו בה, דאגו שתקבל את הטיפול הרפואי לו הייתה זקוקה, עשו כל שביכולתם על מנת שמצבה הבריאותי ישתפר. מצד שני, התלבטו עד כמה לעשות עבורה דברים, עד כמה להיענות לתלות היתר שלה בהם. ההתלבטות לא הייתה קלה וגרמה לחילוקי דעות ביניהם. בני וסימה, האחים הגדולים, סברו כי אמם זקוקה למלוא התמיכה בתקופה זו ואסור להשאיר אותה לבד. ציפי וורדה, שהתגוררו בקרבתה, חשבו כי צריך אמנם לעזור לה, אך חייבים לאפשר לה ללמוד לחיות לבד. מוטי אמר שהוא לא מתמצא בתחומים האלה ולדעתו כדאי להתייעץ עם מומחה בנושא.
המצב הבריאותי הירוד והמערך הרגשי והקוגניטיבי המעורער בתקופה הראשונה שלאחר האובדן, עלול אכן לגרום לתלות יתר בילדים, במיוחד אצל האלמנה. הילדים עומדים בפני דילמה רגשית ומוסרית ולעיתים, מתוך הזדהות יתר עם האם, הם עלולים לפתח הגנת יתר ולחזק את התלות. תגובות אלה של האלמנה ושל ילדיה עלולים לשמר את התלות ולעכב את תהליך הסתגלותה של האם לאובדן. האלמנה זקוקה אמנם לעזרה, בשל תחושת חוסר האונים והקושי לחזור לשגרת החיים, אך היא זקוקה גם לחיזוק ועידוד המכוונים לחזרתה לתפקוד עצמאי. על כן חשוב לעזור לה הן בתחום הרגשי והן בתחום המעשי. בתחום הרגשי היא זקוקה לתמיכה, למשענת ולאוזן קשבת ולילדים תפקיד חשוב מבחינה זו. הם יכולים לאפשר לה לבכות ולהתאבל, להכיל את רגשותיה מבלי להיבהל מהביטויים הקשים.
מבחינה מעשית יכולה להיות לילדים תרומה רבה בתהליך ארגון החיים מחדש, ובלמידה של מיומנויות חדשות הקשורות בחיי היומיום. לפעמים הם נדרשים לעזור באופן אקטיבי כמו בפעולות הקשורות בארגון הבית, מיון חפצים, ניהול משק הבית, ניהול חשבונות וכדומה. אך גם כאשר הילדים לוקחים על עצמם חלק מהמשימות באופן פעיל, חשוב שהם יעשו זאת מבלי להעביר את כל האחריות אליהם.
בני וסימה נטו בהתחלה לפתח הגנת יתר כלפי אמם. בכל פעם שהיא התלוננה על שהיא לא מרגישה טוב או בכתה מצער, הזעיקו את יתר האחים וביקשו מהם להיות איתה ולעזור לה. הם דאגו מאוד למצבה הבריאותי והעריכו שהיא לא מסוגלת להיות לבד ולתפקד בכוחות עצמה. כדי לעזור לה, הציעו לארגן תורנות במהלך ימות השבוע, וביקשו שכל אחד מהנכדים הגדולים ילון אתה לילה אחד בתורו. בסופי שבוע לקחו אותה לסירוגין אליהם. בני הציע שהוא ומוטי יקחו על עצמם את ניהול החשבונות וסימה הציעה שהבנות תתחלקנה בתפקידים הקשורים לניהול משק הבית. ציפי, ורדה ומוטי לא כל כך הסכימו איתם, אבל לא העזו למחות. ורדה וציפי חששו פן יתפרש הדבר כהתנערות מאחריות וכחוסר רצון לעזור. בנוסף, הן שמו לב כי אמם לא הביעה כל עמדה או דעה ביחס להצעותיהם של בני וסימה ונראה היה שהיא מסכימה איתם.
אך לאחר כמה שבועות החלה רשל להביע חוסר שביעות רצון מהסידור החדש. תורנות הלילה לא הייתה לרוחה. היא חשה באי הנוחות של הנכדים והרגישה שהיא הופכת להיות מוגבלת בביתה שלה. שנתה לא הייתה רצופה, אך היא חששה לקום מהמיטה למטבח או לשירותים פן תעיר אותם. גם הנסיעות לבני ולסימה בכל סוף שבוע הכבידו עליה.
באחד הימים, כאשר היתה ציפי עסוקה בניקיון הבית, האשימה אותה אמה כי היא משתלטת לה על החיים. היא התפרצה בכעס ואמרה שהיא מרגישה שלא סומכים עליה יותר ומתנהגים אליה כאל ילדה קטנה.
ציפי הייתה המומה ובלעה בשקט את עלבונה. הרי עוד מלכתחילה סברה כי אמה זקוקה לפרטיות ולעצמאות, אך חששה להביע את עמדתה ונמנעה מלערער על דעתם של אחיה הגדולים. היא נמנעה מלהזכיר כי היה זה הרעיון של בני וסימה וכי לה לא הייתה יד בדבר. רק אמרה שכדאי לחשוב על כל הסידור מחדש ואולי כדאי שרשל תחליט מה היא רוצה ובאיזה תחומים היא רוצה שיעזרו לה.
ציפי ביקשה את עזרתה של ורדה ושתיהן העבירו לשאר האחים את תחושותיה של אמם. הפעם העזו לחוות את דעתן והביעו הזדהות עם מה שהיא מרגישה. בני היה מופתע. הוא חשב שהוא עושה את הדבר הנכון ביותר עבור אמו. סימה סיפרה כי בסוף השבוע האחרון בו שהתה אמה אצלה, הייתה זו חסרת סבלנות והתלוננה שנמאס לה מהנסיעות. לאחר השיחה עם ציפי וורדה החליטה לדבר עם אמה
ולשים את כל הקלפים על השולחן. אמה, כאילו חיכתה לשיחה זו, פתחה את ליבה והביעה את מורת רוחה. כשהצטרפו יתר האחים מאוחר יותר לשיחה, מכיוון שסימה בקשה לשוחח איתה קודם לבד, המשיכה האם להביע את חוסר שביעות רצונה מאופן התנהלות חייה והודיעה שמהיום והלאה היא זאת שתחליט איך היא רוצה לחיות. פתאום התגלתה לעיניהם שוב האימא הדעתנית והנמרצת שהכירו כל השנים.
הם לא היו בטוחים שאכן תהיה מסוגלת לנהל את חייה לבדה בכל התחומים, אך כיבדו את רצונה לנסות. רשל ביקשה לחזור לארוחות שבת המשפחתיות בביתה, והבנות הציעו לעזור בהכנות. במשך השבוע, אמרה, היא יכולה לארגן את הבית בכוחות עצמה, לאט לאט בקצב שלה. היא זקוקה לעזרה רק כשעליה ללכת לבדיקות או כשיש לה הפנייה לרופא מקצועי במרפאות חוץ של בית החולים. לרופא המשפחה ולבית המרקחת במרפאה השכונתית היא יכולה ללכת לבד.
סימה לא הייתה שקטה בקשר למצבה הרפואי והזכירה לה כי רק לפני כמה ימים סיפרה לה כי לא ישנה בלילה מכאבים, אז איך תוכל להסתדר?
אני מוכרחה להסתדר, ענתה לה. הטיפול התרופתי התחיל לעזור קצת וגם אם הכאבים עדיין מציקים, היא חייבת להתרגל אליהם ולחיות איתם, אמרה.
הילדים המשיכו לבקר אותה לעיתים קרובות ולעזור לה על פי בקשתה, ורשל חזרה בהדרגה לנהל את חייה באופן עצמאי ולתפקד במסגרת הבית, ככל שאפשר לה מצבה הבריאותי. היא ביקשה מבני ללוות אותה לבנק ולעדכן אותה במצב החשבונות. מאז שנפטר בעלה, לא היה לה הכוח הנפשי לעקוב אחר המצב בבנק והיא מסרה את הטיפול בענייני הכספים לבניה. עתה הרגישה צורך לחזור ולטפל בנושאים אלה בעצמה, כפי שעשתה במהלך התקופה בה היה בעלה חולה. היא קיבלה את הצעתו של מוטי להסדיר הוראות קבע לגבי התשלומים השונים ולמדה איך לעקוב אחר ביצוען.
הכאב על אובדן בעלה והקושי לחיות בלעדיו לא הרפו ממנה, אך ככל שעבר הזמן הרגישה שהיא חוזרת לעצמה. בתוך תוכה הוקירה תודה לילדיה ולנכדיה ששהו אתה כל עוד לא הייתה מסוגלת להיות לבד, וכיבדו את רצונה כשהרגישה שהיא רוצה לחזור ולנהל את חייה באופן עצמאי.
נא להמתין לטעינת התגובות
