ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

כשהתלמידה מוכנה המורה מגיע: תמר איתן על ג'ון דה רייטר

למרות שלא הבנתי מדוע, ידעתי שאת המוות של אמא שלי יש לחגוג. אנשים מסביב חשבו שאני קצת משוגעת, אבל אני ידעתי שבמותה היא נתנה לי מתנה של חיים חדשים. תמר איתן, בתה של המשוררת והגורו רינה שני, פגשה כעבור 13 שנה את הגורו ששינה את חייה ולימד אותה לחזור הביתה

 
ב-1983 נפטרה אמי, רנה שני, כשהיא בת 46. מותה המוקדם היה עבורי זעזוע גדול שניער את כל עולמי. הייתי בת שבע עשרה וחצי, והקשר בינינו היה מאוד חזק וקרוב. היא היתה אמא שלי, חברתי הטובה ביותר, והאדם שהכיר אותי הכי טוב ושתמיד תמך בי באהבה.

התגובה המיידית שלי למותה היתה תחושה של הזדמנות חד-פעמית. יכולתי לבחור "למות" ולהיכנס לחשכה של יגון ואבל, אבל יכולתי גם לבחור להקשיב לקול הקטן בתוכי, זה שפשוט יודע שהיא בעצם תמיד כאן איתי, ושטוב שהיא השתחררה מגופה. אולי משום כך כשנפטרה, הוצפתי ברגשות אהבה וחגיגה. ידעתי שאת המוות שלה יש לחגוג, לא להתאבל עליו, למרות שלא הבנתי בדיוק מדוע. הבנתי פתאום שיש מציאות אחרת, זו שמעבר לחיים ולמוות. בעקבות מותה חוויתי מעין התעוררות, רצון לדעת יותר, להבין יותר, לגלות. למעשה, בתום שנים אחדות של דכדוך גיל ההתבגרות, לפתע צפו ועלו בי מחדש האהבה והשמחה שהעבירה אלי אמי.

ידעתי שלהבנה הזו יש קדימות מול התגובה הרגשית הפרטית שלי, זאת שצועקת "למה היא עזבה אותי", "אני רוצה אותה בחזרה", "למה זה קרה לה", או "למה זה קורה לי".  בחרתי להקשיב רק לקול הקטן, מתוך תחושה פנימית עמוקה שתוכן דבריו זה משהו שאני יודעת. השארתי מאחור את העצמי, ולו רק לכמה רגעים. אז ידעתי שמעכשיו אני רוצה לחיות באמת, כפי שהיא היתה רוצה ומייחלת לי. אנשים מסביב התאבלו, ואני לא יכולתי להתייחס לזה או להבין את זה. חשבו שאני קצת משוגעת, הרי מה פתאום אני שמחה. ואני ידעתי שבמותה היא נתנה לי מתנה של חיים חדשים. מאוחר יותר חוויתי כאב גדול של געגועים אליה.

את אושו שמעתי בפעם הראשונה כעבור שנתיים. שמעתי את המסרים שלו הקוראים לחגוג את הכול, ואת אלו האומרים שהמוות הפיזי אינו סוף. התחברתי מייד ונסעתי לאשראם שלו בפונה. בשלוש עשרה השנים הבאות חילקתי  את השנה בין פונה לתל אביב. אף פעם לא ראיתי עצמי כ"מחפשת", אלא יותר כמוצאת או כמגלה. יחד עם זה, לא מצאתי את התשובה המוחלטת.

ב-1999 נסעתי שוב לפונה. חברה טובה סיפרה לי שהשתתפה במפגש שהתקיים ליד האשראם עם איש אחד, שהיא תיארה כמדהים. היא אמרה לי שאני חייבת להשתתף באחד המפגשים הבאים עמו. זה היה ג'ון דה-רייטר. במשך כל אותן שנים שהייתי באשראם של אושו לא חיפשתי מורים אחרים, אבל משהו משך אותי ללכת למפגש הזה. אני זוכרת שנסעתי בריקשה  והרגשתי פחד בלתי מוסבר, כאילו אני נוסעת לעבר משהו גדול ולא ידוע. הגעתי לשם באיחור, לאחר שהפגישה כבר החלה.

כשירדתי במדרגות והנחתי את כף רגלי על הרצפה חשתי כאילו אני נכנסת לתוך

אגם של הכרה, שונה ממה שהכרתי עד כה. התיישבתי והתבוננתי בג'ון, ואני זוכרת שהכל פשוט פסק. כל מה שידעתי זה שמשהו מדהים קורה. הוא אמר איזה משפט פשוט למישהי שהתלוננה על כאב לב בעקבות חבר שעזב אותה, ואני הרגשתי איך תשובתו עונה ללבי, מרפאת ומרגיעה את אותו כאב שחשתי בעקבות אירוע דומה שהתרחש אז בחיי.
 כך החלו שבועיים של פגישות יומיומיות עם ג'ון ועם הקהל שהתאסף סביבו בפונה. התחלתי לזהות שהוא מעביר בצורה ישירה את מה שאחרים דיברו עליו. לא היו טכניקות או שיטות, אבל בנוכחות ובמילים שלו היתה העברה ישירה של הדבר שתמיד רציתי לגלות: לא האושר או השמחה או השקט, אלא מה שקודם להם: הדבר שגורם להם להיות. ג'ון דיבר על דרך הוויה שמוצאה בכנות מוחלטת, באותנטיות שבאה לפני הכל. ללא מטרה. היתה בו נוכחות מיוחדת ואמיתית כל כך. הוא אמר דברים שהיו חדשים לאוזניי, אך יחד עם זאת היו אלו דברים שתמיד ידעתי. הוא דיבר ובאותו זמן הוא היה מה שדיבר, והעביר ישירות את מה שדיבר.

נסעתי לאדמונטון, שם שוכן המרכז של ג'ון, כדי להשתתף במפגשים השבועיים.  ג'ון דיבר על כך שהכל בסדר כפי שהוא, לא צריך לעבוד על כלום, לא צריך לתקן כלום, רק לנוח בפנים מכל מאבק או שאיפה. ג'ון לימד דפוסי התנהגות או התניות אותם יצרנו, וסיפק את המקום השקט בו נוכל לראות בעצמנו מה נכון ואמיתי ומה אינו תואם את מה שאנחנו באמת יודעים, כהכרה. ראיתי איך, למעשה, כל אחד אחראי לבחירות שהוא עושה, וכיצד יכול כל אחד יכול להזדהות ולהסכים עם מה שאמיתי או להתעקש על גרסה מותאמת לצרכיו. גיליתי את הסיפוק שמחוללת עצם הבחירה להיות אמיתית, גם אם היא כרוכה ברגשות לא נוחים, ואפילו אם התוצאה היא שהחיים שלי אינם נראים כפי שרציתי או חלמתי.

ג'ון מדבר על "העצמי", שהוא הפנימיות שלנו, ועל האישיות, שהיא הביטוי החיצוני של הפנימיות. אבל הוא מדבר גם על מה שקודם לאלה: מה שקיים לפני השכל ולפני הרגשות, האישיות והעצמי. זהו המקום שממנו הוא בא ושאליו הוא מחבר. כשאני יושבת במפגשים עם ג'ון ומקשיבה לדבריו, אני חווה קודם כל מקום שקט שבו אפשר לתת לכל להיות, להתבהר ולהיות מובן. הוא מלמד כיצד לפגוש את הרגש והמחשבה מתוך המקום הפנימי והכנה ביותר, ובאופן זה הרגש והמחשבה מתרחבים ומשתנים.

ואמנם, התחושות והרגשות שלי השתנו מאז שאני תלמידתו של ג'ון, והם נמצאים בתהליך מתמיד של שינוי. מתוך המפגשים אני חווה ומבינה שקיימת מציאות פנימית שיצרתי, שהיא מעין תערובת של אמיתי ושל לא אמיתי, וכי ישנה גם מציאות טהורה שהיא כולה אמת. המציאות האמיתית אינה מרוכזת בי ואינה נמצאת שם למעני, אלא אני כאן בשבילה. אני מבינה שאני נמצאת כאן בגוף כדי לתת ביטוי למציאות זו ולא על מנת לשאוב ממנה כדי לספק את עצמי. מתוך המפגשים עם ג'ון אני לומדת איך לבחון ולראות מהי המציאות האחת, האמיתית, ומפנימה מהי אחריות, מהו יושר פנימי ומהי כנות פנימית.

עם ג'ון למדתי איך לחזור הביתה, אל המקור ממנו באתי, וכיצד  להחזיר לשם את כל החלקים המרכיבים את האני. איך להיות השלם במקום להיות החלקים. זוהי שלמות שהיא המקור, ומתוך כנות היא בוחרת לתת לכל החלקים האחרים להצטרף בהסכמה לכלל שלמות אחת. 

עשר שנים לאחר המפגש הראשון עם ג'ון, אני עדיין לא מרגישה שהגעתי. אין שום נקודת הגעה, זוהי דרך של גדילה, צמיחה והתבגרות. למעשה, אין לאן להגיע, זהו מסע נפלא שאין לו סוף.

***
ג'ון דה-רייטר מגיע לישראל ב-28.2 למשך ארבעה ימים ויעביר מפגשים פתוחים לקהל. פרטים על הביקור ניתן למצוא כאן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...