אז מה את מספרת: אליען לזובסקי הפכה מעיתונאית אפורה לספרית מתוקתקת
הקיצוצים בענף העיתונות תפסו את אליען לזובסקי לא מוכנה. אחרי הכול, מה היא כבר יודעת לעשות חוץ מלכתוב. עכשיו היא יוצאת במסע למציאת עבודה בתעשיית הזוהר והאופנה. הזירה הראשונה: המספרה. התוצאה: הנ"ל נמצאה בלתי כשירה לפן אך הצטיינה בחפיפה. כתבה ראשונה בסדרה
האמת שזאת לא אשמתו. הוא דווקא נראה בחור נחמד לגמרי. פשוט כל העסק הזה של חפיפת ראשים סוחט אותי כמו מגבת סוג ב' של "כיתן". ואני לא מתכוונת לכאבי הגב ולעובדה שהאצבעות שלי הצטמקו כמו נקניקיות שנשכחו בטוסטר, אלא לסחיטה הנפשית. דווקא לגעת בראשים זרים בכלל לא הייתה לי בעיה. ממילא אני לא איסטניסית גדולה, ולשיער אין פוטנציאל טנפת מרקיע שחקים כמו לכפות רגליים, נניח. מה שלא העליתי בדעתי זה שכשחופפים לאחרים, זו פעולה פי מיליון יותר מפחידה.
כשראש של מישהו אחר נתון לחסדייך, זה מלחיץ כמעט כמו נטרול מטען חבלה. כל כך הרבה סכנות מטופשות אך מציקות אורבות כאן: שפריץ לא זהיר של מים חמים שיותז על הפרצוף; גירוד גס מדי שיפצע את הקרקפת; שליכטה של שמפו שתחדור לעיניים. חריגה אחת פזיזה כזו, והפנים שמונחות לפנייך עכשיו, הבעת עונג מתמסרת שפוכה עליהן, יתכרכמו כמו סדין מקומט, יתרוממו מהכיור ו - ובכן, אין דרך אחרת לומר זאת - נורא נורא יתבאסו.
שזה, אם להודות על האמת, לא ממש מטריד אותי. שיתבאסו, מה אכפת לי? גם ככה לא הייתה לי אף פעם תודעת שי?רות מפותחת מדי. שיחפפו לעצמם בפעם הבאה, אם זה כל כך מפריע להם. העניין הוא שאם הלקוחות יתבאסו, ארז שרביט יתבאס, ואני פוחדת ממנו יותר משאני פוחדת מרואה החשבון שלי. "תקשיבי לי טוב", סינן בלאקוניות קברניט המספרה, איש ננסי אך מלחיץ, לפני שהציב אותי בעמדת החפיפה, "כתבה לעיתון או לא, אם את משפריצה על מישהו, אני מפרק אותך, ברור?".
חיוכים חיוכים, אבל לא היה לי ספק שאם יישאר שמפו על הראש, הקריזה תהיה אמיתית. אתם יכולים לתאר לעצמכם, אם כן, כמה רגועה הייתי כש-90 זוגות עיניים בוחנות נשלחו לכיווני כשהתייצבתי לראשונה אל מאחורי כיור החפיפה.
המתנדבת האדיבה שהסכימה להפקיר בידיי את מחלפותיה הייתה איילה, 42, בלונדינית יפה ונדיבת מחשוף וגם לקוחה ותיקה וסבלנית, שספגה אותי ואת שני השפריצים שהתזתי עליה - וששרביט פספס איכשהו בשלווה חומלת. בהתחלה נגעתי בה בחשש כל כך גדול שבקושי הרטבתי לה את השיער. כפות הידיים שלי רעדו כמו שתי מערכות שיניים תותבות, והדופק שלי דהר כמו סוס מרוץ. למזלי, שי בר נתן, אחד הספרים, הבחין בכך ונזעק להסביר לי איך להחזיק את הטוש נכון. כן, יש דרך נכונה להחזיק את הטוש, ותורידו את הגיחוך המתנשא הזה מהפרצוף שלכם. אני נותנת לכם בדיוק שתי דקות מאחורי הכיור, ואז נראה אתכם.
הייתי צריכה לנחש שזה יהיה יום לא פשוט כבר בבוקר. "נעים מאוד", נכנסתי למספרה ברחוב ירמיהו בתל אביב בצעד בוטח והושטתי יד עליזה לשרביט - רק כדי לראות איך היא נשארת באוויר, בזמן שהוא בהה בי בפרצוף מזועזע. "מה זה?", סינן נדהם. "מה זה מה?", עניתי חלושות. "הדבר הזה על הראש שלך", ענה בפלצות. "השיער שלי?", הצעתי בתקווה. ארבע שעות אחר כך, עם שיער שנצבע מכתום לחום, פוני חדש וגבות מטופלות, הוא בחן אותי בקפידה. "עכשיו את יכולה לעבוד פה", הפטיר . "תתחילי לטאטא".
כעת השעה כבר שלוש אחר הצהריים ואני עובדת הרבה יותר מדי קשה לטעמי. אומנם אני לא היחידה-כולם פה עובדים מעשר בבוקר עד עשר בלילה מדי יום ולא יושבים כמעט לרגע-אבל כל העסק נראה לי מוגזם לחלוטין. מה זה הלחץ המטורף הזה? מאיפה הגיעו כל האנשים האלו? אין להם עבודה? איך זה שכולם רוצים להסתפר כל יום, כל היום, ואיפה נמצא האיש שהחליט שהם חייבים לקבל עיסוי קרקפת מחורבן לפני כן? יש לי דיבור צפוף איתו.
במספרה הזאת,
שרביט מספיק אמביציוזי כדי לא לתת לזה לקרות. כמו שבטח כבר קלטתם, מדובר בדיווה עם לב רחב, חרמנות בריאה, ידי זהב ואגו מפותח - מעין שילוב בלתי אפשרי בין נפוליאון לסולטן סעודי. מתומצת, קפיצי, חכם, מהיר ועצבני, חסר סבלנות כרוני. "היום אני דווקא הרבה יותר רגוע", הוא מבשר לי.
אהה.
"בחיי, נו. הנה, תראי, בכוס ששטפת יש עדיין סימנים של ליפסטיק. לפני עשר שנים היית מקבלת אותה בראש, אבל עכשיו אני מסביר לך יפה לפני שאני מוריד אותה עלייך". לא מצחיק.
"אני רציני לחלוטין. בסדר, ברור שלא הייתי מוריד לך את זה על הראש, אבל לפני עשר שנים הייתי יכול לשבור אותה בקריזה. אני שונא שלא שמים לב, כי אני שם לב להכול. אני יותר מדי שם לב".
לקראת ארבע אחר הצהריים אני מארגנת מחדש את אמפולות הצבע לשיער ביחד עם נוריאל חיימוב, שאומנם נושק ל-22, אבל בפועל נראה גג 15. כשהיה נער, הוא מספר, הסתבך לא פעם בבית הספר וגם קצת עם החוק, וכמוצא אחרון התגלגל לבית הספר לספרות. כשהגיע לשם גילה שלראשונה הוא מצטיין במשהו שהוא עושה ואהב את התחושה.
מאז עבר שתי מספרות, עד שהגיע לשרביט, שם הוא אחראי על צביעות השיער. נוריאל, לשמחתי, מזדהה עם הפחד שאני מדברת עליו. "בהתחלה הייתי ניגש לאנשים, והם היו מסתכלים עליי בחוסר אמון ואומרים: אתה הולך לספר אותי?", הוא מגחך, "ואני הייתי אומר 'כן' ומתחיל להזיע מלחץ. אשכרה הייתי מחזיק את הפן ופוחד שיהיה קצר".
אז מה עושים?
"אין מה לעשות. זה פשוט עובר עם הזמן".
הסיוט הכי גדול של כולם, אני מגלה די מהר, הוא ליפול על לקוחה לא טובה. אני בדיוק מנסה לברר עם נוריאל מה זה בעצם אומר כשהקצוצה הג'ינג'ית נכנסת למספרה. היא לא נראית כזו בהתחלה. ככל שהזמן נוקף, עולה ממנה איזו רטינה קבועה ומרגיזה, שמצטברת אצלך במעלה הוושט כמו צרבת.
איחרת בחמש דקות לקבל אותה לחפיפה? רוטנת. הצבע שלה יצא בהיר ב-0.2 אחוזים? רוטנת. התספורת החדשה קצרה מדי/ארוכה מדי/מתנפנפת מדי לטעמה? רוטנת. השהייה כאן, למעשה, היא סבל טהור מבחינתה, מה שלא מונע ממנה לחזור לפה שוב ושוב. "פעם ארז היה מסוגל להוריד ממישהי כזו את החלוק באמצע התספורת ולהעיף אותה מהמספרה עם שיער רטוב", אומרת גלית שרביט, גיסתו של ארז ומנהלת המספרה, "היה אומר לה: לכי, לא רוצה לספר אותך". תכלס , גם אני לא הייתי רוצה לספר אותה. אפילו טיפ על החפיפה לא השאירה, הכלבה.
סליחה, מה אתם מתפלאים? ברור שקיבלתי טיפים. 60 שקל ליתר דיוק. יכולות החפיפה שלי השתפרו פלאים, ואלמלא גלית, שנהנתה מדי מהעובדה שיש לה סנג'רית חדשה ודרשה ממני לקפל את המגבות הדביליות, יש סיכוי סביר שהייתי צוברת הון קטן. חופפים, חופפות וקוקסינלים - מאחוריכם.
כמו רוב המספרות מהז'אנר החדש, גם זו של שרביט לא מזכירה בשום דבר את הכוכים המעופשים שבהם נהגו אמותינו לשרוף חצי יום, בעודן אפופות ענני ספריי לשיער ומלקטות פרטי רכילות עסיסית על עדינה, הגרושה החשקנית מהבניין ליד. "לנשים היום אין כוח להימרח ארבע שעות בהאזנה לרכילות סוג גימל", אומר שרביט, "הן רוצות שיהיה להן נעים, אבל שזה ייגמר אחרי שעה-שעתיים, ושלא יישבו להן על הווריד. בגלל זה לא מורחים פה זמן מיותר, לא מתעלקים על לקוח, לא משגעים אותו, אדיבים במידה. אם מישהו רוצה להיות עם עצמו, עוזבים אותו בשקט".
כשמגיע תורן של הלקוחות, שרביט לא שואל אותן איזו תספורת הן רוצות - הוא מודיע להן. במילים אחרות, הוא תובע התמסרות טוטאלית בתמורה לתוצאה שהוא מאמין שהיא מקסימלית. וכיוון שהוא מודע לרמת האמון שההתמסרות הזו דורשת, הוא מסוגל להגיב באגרסיביות כשהעבודה לא מתבצעת לשביעות רצונו. כך, למשל, כשהפן שאחד העובדים עושה לא מוצא חן בעיניו, הוא לא מהסס לשלוח את הלקוחה לחפוף בשנית ולעשות אותו מחדש בעצמו. "זה המון אחריות", הוא אומר, "כי אם אתה מפשל, הלקוחה לא תחזור, ובצדק. ובדרך, אתה גם חשוף להמון ביקורת. מה עשית לי, למה הפוני נראה ככה, למה הצבע נראה אחרת. אם אתה אדם פגיע, זה לא מתאים".
אני לא רוצה לדעת מה היה קורה אם אני הייתי עושה פן למישהי.
"כולך פקה פקה. בואי נראה אותך".
שמיים רחמו עליי, אני מתרגשת מכך שאני עומדת לעשות פן! מי היה מאמין שפעולה שכל פרחה ממוצעת מסוגלת לעשות גם כשהיא חסרת הכרה, תרטיט אותי כל כך. ימית, לקוחה ברונטית עם שיער חלק וארוך, היא המתנדבת, ושרביט חג לידי כמו נץ, יורה פקודות כמו מרגמה שיצאה משליטה. "לא להצמיד את הפן לשיער, את תשרפי אותו"; "תשמרי את השיער מגולגל על המברשת"; "תבחרי קווצה קטנה יותר, זאת עבה מדי". שנאמר, לא מלחיץ בכלל.
אחרי חצי שעה, כשהאצבעות שלי כבר חרוכות לגמרי מהשיער הרותח והראש שלי מנופח מהוראות, אני מתייאשת סופית. "מה את עושה?", בוהה בי שרביט בתדהמה, בזמן שאני חוצה את המספרה בצעד זועם. "מתמקדת במה שאני טובה בו", אני עונה ונעמדת מאחורי הכיור. שמישהו אחר יהיה זנב לאריות, אני מעדיפה לחפוף ראש לשועלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
